פסטיבל הקולנוע הגאה 2024: ״היפהפייה מעזה״, ״טרנס ממוריה״, ״אהבה ומהפכה״, Out

הפסטיבל לקולנוע גאה של תל אביב נמצא ובעיצומו ויימשך עד יום הראשון ה-10 לנובמבר. גם צוות סריטה נוכח בפסטיבל, לפחות באופן חלקי. אנו צופים בעוד סרטים פרט לאלו עליהם כבר כתבנו בפוסט ההמלצות המקדים. בדיווח הזה תמצאו חוות דעת קצרות על ארבעה סרטים כאלו, החל מסרט הפתיחה, שגם ייצא בקרוב להקרנות מסחריות, ודרך עוד שלושה סרטים שייתכן והפסטיבל הזה הוא ההזדמנות היחידה לצפות בהם בארץ.

היפהפייה מעזה
La belle de Gaza

סרטה החדש של יולנד זילברמן, במאית צרפתייה שמרבה לצלם בישראל ("M" ו"היית שוכב עם ערבי" שמוקרנים גם הם בפסטיבל) הוא סרט שטוב שנעשה וחשוב שכמה שיותר יראו אותו, שכן הוא מעביר בצורה אינטימית ונוגעת ללב קולות משולי החברה. זאת השורה התחתונה והיא חשובה יותר מן ההסתייגות שיש לי מהסרט, אבל גם אותן חשוב להזכיר. זילברמן לא תמיד מקפידה על איכות אסתטית של הפריים ומרבה להשתמש במצלמת כתף. זה יכול לעבוד ובסרט הזה גם מתאים לכאורה לסביבת ההתרחשות, אבל התחושה היא שהסרט לא נעים לצפייה לפרקים וגם בתנאי הצילום הזולים יכול היה להיעשות טוב יותר. גם מבחינת הדרך בה הנראטיב נפרש, הסרט מתפזר לפעמים קצת יותר מדי. התוצאה עדיין אפקטיבית וניתן יהיה לראות אותה אחרי הפסטיבל עצמו בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב החל מה-14 בחודש זה (נובמבר).

הסרט מתמקד בקהילה הטרנסית בתל אביב, בדגש על טרנסיות פלסטיניות. עבור רובן, מעבר לתל-אביב הוא האופציה היחידה שכן המשפחות, להוציא מקרה חריג אחד, לא מקבלות אותן עד לרמה של סכנת חיים. כותרת הסרט מתייחסת לכך שהבמאית שמעה כי אישה שתיעדה פעם הלכה ברגל מעזה לתל-אביב, שמועה המאפשרת לסרט לקבל מימד של סרט מתח סביב חיפוש וגילוי הזהות של אותה אישה. זהו גם אישור לכך כי מעבר כזה הוא אפשרי, אף על פי שדומה כי האמונה בכך היא סוג אמונה באגדה בכל מקרה. המציאות היא מעבר מיישובים ערביים בשטח ישראל או מהגדה המערבית אל תל אביב, שמוגדרת על ידי הדוברות בסרט כעיר מקבלת יותר. אם כי יש לציין שפרט למקרה של תאלין אבו חנא (מיס טרנס ישראל לשעבר והיחידה בסרט שמופיעה בשמה המלא), דומה כי הקבלה היא דרך עבודה בתעשיית המין. לכן הסרט עצמו מצולם רק באזור מאוד מצומצם של תל אביב.

עדיין, יש בסרט הרבה תקווה דרך תושייה של נשים השלמות עם עצמן ועם מה שהם חשות שהוא הגורל היחיד שלהן. זאוברמן סומכת על הקהל לדעת ולהבין דברים על הרקע של ההתרחשויות. אין ממש דיון על יחסי יהודים-ערבים, למשל. לקהל שצופה בסרט במבט חיצוני הדבר יכול להיראות כמו פינק-וושינג, בעיקר בסצנה בה משרד הפנים הישראלי מקבל מחמאה על כך שניתן לשנות בו את המגדר בקלות אחרי ניתוח להתאמה מגדרית (בניגוד לתאילנד, כך לפי המרואיינת). אבל העיקר בסרט הוא החיים האנושיים ולא הפוליטיקה. עבור ישראלים, זה לא צריך להיות סרט שמהלל את המדינה או את תל אביב על קבלת האחר שלה, זה צריך ויכול להיות סרט שמאיר את האחר שחי כאן. מחוץ לתודעה או לעיניים של רוב החברה שיכולה להעניק יותר עזרה. אבל זה לא סרט בכייני או סרט המבקש לרחם על הדמויות שלו בלבד. הוא נוגע במצוקה ולא מקל ראש, אבל בעיקר מצדיעה לתושייה של כל אישה המופיעה בו.

טרנס ממוריה
Trans Memoria

החוויה הטרנסית מועברת גם בסרטה של ויקטוריה ורסו, במקרה זה מנקודת מבט בגוף ראשון. ורסו חוזרת ליומני הווידאו שצילמה בשנת 2012, אז עברה את תהליך של התאמה מגדרית. היא מתעדת לא רק את ההתרגשות, אלא גם את הכאב הפיזי והמנטלי, כמו גם את הסביבה הסטרילית בה שהתה בעת התהליך, צילומים דוממים המבטאים את הנשים המצויות בסמיכות.

מי שעזרה לוויקטוריה להתמודד נפשית היא מריל, טרנסית צרפתייה שעברה את התהליך במקביל והחברות שלה עזרה בהתמודדות. כעבור שנים, מריל התאבדה. בסרט, ורסו חוזרת לא רק לתהליך ההתאמה המגדרית בחברת שתי נשים נוספות, אלא גם לסביבה הצרפתית בה חיה מריל, סביבה אשר לא מוכרת לבמאית והיא גם מועברת בעיקר על ידי מבט מן החוץ, לעתים תוך נסיונות לחצות את הסף ולראות מה נותר ממריל בעולם הנוכחי.

זה סרט שנוגע בחומרים לא נעימים ומדכאים, בראשם השאלה שלא יכולה להיות פתורה לחלוטין לגבי הסיבות להתאבדות. אבל, מצאתי בסרט גם אופטימיות. אפילו לפני שהבמאית דנה עם אחת מן הגיבורת בשאלה האם יש אופטימיות בעצם עשיית הסרט, בעצם המשך החיים. הסרט מעביר נקודת מבט על העולם ועל הכאב, אבל הוא עצמו ניסיון להנציח גם את הניצחון על הכאב ואת החגיגה של החיים. גם אם יש חריקות בחגיגה הזו, גם אם יש חברה שכבר לא בין החיים וכל ניסיון של הסרט להבין אותה או להחיות אותה נותר חלקי. אבל יש הרבה יופי והכרה בחלקים שהבמאית מעלה על המסך, בסרט שבסופו של דבר מביט פנימה גם כאשר כל מה שנראה בו הוא העולם החיצוני. בין אם כאשר בפסקול לא נאמר הרבה או שנאמרים בו דברים בשפה לירית מופשטת.

Out

סרטו של דניס אלינק נפתח בסצנה בה נער יוצא מהארון מול משפחתו, אשר מקבלת בהבנה את היותו הומוסקסואל. אבל הסצנה מעוררת אי נחת, שכן מי שניצב באותו פריים הוא נער אחר, החש לא בנוח מן הסיטואציה והפסקול מדגיש את המצוקה הנפשית שלו. זהו בן הזוג של הנער שיוצא מהארון, אך הוא נותר בארון בעצמו מול משפחתו. דומה כי הוא לא מרגיש לגמרי בשלווה עם האופן בו בן הזוג שלו שלם עם עצמו ועם היציאה מהארון, בעודם חיים בעיירה הולנדית קטנה. הסצנה הזו, המועברת בשוט אחד המעוצב היטב כמו כל השוטים בסרט, המצולם בשחור-לבן אסתטי, מעבירה לא רק את המצב הנפשי אלא גם רומזת כי הגיבור נוטה להיות מעט יותר מדי מרוכז בעצמו. דבר טבעי בגיל 18, בדיוק כמו שחוסר הביטחון החברתי שלו משתלב ביוהרה ובזלזול ברדידות של אחרים.

טום הוא שם הגיבור הבעייתי אך מעורר ההזדהות של הסרט. אחרי שהוא מצלם סרט חובבים בסביבת מגוריו, הוא ובן זוגו אג'ייני מתקבלים ללימודי קולנוע באמסטרדם ועוברים יחד לעיר. טום מתרכז בלימודים וסבור כי מצא את האהבה והפרטנר המיני להמשך חייו, גם אם הוא מציין כי הוא ביסקסואל. אג'ייני לעומת זאת מנסה להשתלב בקהילה הגאה של העיר, גם אם זה אומר להעדיף מסיבות על פני הלימודים ואולי להיות פחות נאמן לטום, או לסוג הבילוי המועדף עליו.

בלימודים, טום חווה קושי לא בגלל העדר מוטיבציה, אלא בשל הניתוק שלו מבני גילו ואולי במידה מסיומת מעצמו. זה לא דבר חדש בסרטי התבגרות, אבל אלינק בונה היטב את הדמות הראשית ובעיקר את המתחים בתוך מערכת היחסים. הם נובעים גם מכך שטום לא לגמרי סגור על כל האלמנטים בזהות המינית שלו, בלי קשר לשאלה אם הוא מעדיף גברים או נשים. הסרט כולל כמה סצנות מין גרפיות יחסית, המעבירות את המצב של דמותו. יש בהן שילוב של תשוקה וכאב, מבוכה והנאה, חציית גבולות וביטוי עצמי מוגבל. זה מעורר חוסר נחת כפי שזה מרשים.

יש מקומות בהם ניתן לחוש בבוסריות מסוימת בסרט, בעיקר בכל הקשור באימוץ קלישאות של קולנוע אמנותי. אבל רוב הזמן, אלינק מצליח להעביר היטב את הדרמה ואת היופי והכאב בגילוי העולם בגיל צעיר, גם דרך יצירה וגם דרך אכזבות. זה לא אחד מן הסרטים הכי מדוברים של השנה או אפילו הפסטיבל, יותר סוג של פנינה נסתרת של קולנוע אלגנטי ויפה.

אהבה ומהפכה
Love & Revolution

בשנת 1977 ספרד הייתה בתהליכי מעבר לדמוקרטיה, זמן קצר אחרי מותו של הדיקטטור פרנקו. בעוד להיות סוציאליסט בגלוי הפך לדבר מקובל, להיות חלק מן הקהילה הגאה עדיין היה מנוגד לחוק. סרטו של אלחנדרו מארין מתאר את המאבק של הקהילה דרך סיפורו של נער אחד מסביליה ואמו היחידנית. מיגל הנער רוצה להיות זמר והוא מוקסם מזמר דראג שכבר ישב בכלא כמה פעמים על ״תועבה ציבורית״, מעצם זהותו כהומוסקסואל/כמופיע דראג. עבור האם, כל נטייה הומוסקסואלית או נתיב לבנה שאינו לימודי משפטים הוא לא דבר שהיא יכולה לקבל. אירוע דרמטי מפריד ביניהם ומאלץ את האם להיחשף יותר לעולם של בנה ולמקופחים, בעיר שלה ובחברה הספרדית בכלל.

זהו הסרט הכי מיינסטרים בסקירה הזו, ואולי בפסטיבל בכלל, אמירה שלא נאמרת לגנותו. מארין בונה עולם עם מספר דמויות שיכולות לתפוס את תשומת הלב או לגנוב את ההצגה – הן השכנים של המשפחה והן חברי הקהילה הגאה ופעילים חברתיים. הסרט לא הולך לאיבוד בין יותר מדי דמויות והופך וברור יותר ומעורר השראה ככל שהוא מתקדם. ההסבר הפוליטי נותר מעט חלקי ורוב הדמויות מעניינות, גם אם די חד-ממדיות או סטריאוטיפיות. כל זה לא מונע מן הסרט להלהיב, בדרכו.