״חיים מקבילים״ , סקירת נטפליקס

ז׳אנר הפשע האמיתי תופס מקום מרכזי בתרבות העכשווית ,כמו גם בתוכן הזמין בנטפליקס, בעיקר בתחום התיעודי. זה לא דבר חדש: פשע ופושעים תמיד ריתקו אנשים באופן שהוא גם מציצני וגם מנסה להבין את הטבע האנושי. אבל למפגש עם סיפורי פשע יכול להיות שורה ארוכה של אפקטים על האדם, כולל בדרכים מפתיעות. אפקט כזה ניתן לראות בסרט עלילתי חדש שעלה לאחרונה לנטפליקס, "חיים מקבילים" (In Her Place באנגלית, El lugar de la otra בספרדית). סרטה של הבמאית מייטה אלברדי שהתפרסמה בסרטים תיעודים ("הזיכרון הנצחי", "החפרפרת"). הסרט הוא גם נציג צ'ילה לאוסקר הבינלאומי הקרוב והוא מייצג את השאיפה של נטפליקס לתוכן "איכותי" שמבקרים יאהבו. דומה שפחות בונים עליו בראש רשימת הנצפים ביותר במדינות שאינן דוברות ספרדית, למרות שיש בו יסודות שיכולים להפתיע.

הסרט מתאר פשע שהיה באמת, אבל הוא לא מציב אותו במוקד. האישה האמיתית שביצעה את הפשע היא דמות משנה בסרט, שמתרכז במתכוון בדמות "לא חשובה" היסטורית, מי שהצד שלה לא יופיע בעיתונים שתיארו את הפרשה באמצע שנות החמישים בצ'ילה. היוצרת חוזר לפרשה על מנת לדון במעמד האישה בדרום אמריקה בתקופת האירוע, בפערי מעמדות בכלל, ובשאיפה לחיים אחרים. מעשה אומץ שנחשף עבור הגיבורה דרך מעשה פשע, שבאופן עקיף גרם לה להבין אילו דברים חסרים בחייה, או שיש בכלל דרך אחרת לחיות ולהגדיר את עצמה כאישה.

הפשע האמתי התרחש בחדר תה במלון יוקרה בסנטיאגו בשנת 1955. מאריה קורלניה חיל (פרנסיסקה לוין), סופרת מוכרת בקהילה הספרותית, ירתה למוות בבן הזוג שלה לעיני כל. מרסדס (אליסה סולואטה) היא קלדנית בבית המשפט מן המעמד הנמוך, אישה בשנות הארבעים לחייה עם שני בנים בוגרים, ובעל עם סטודיו לצילום בו היא גם עוזרת. בבית כמו בעבודה דומה כי היא לא מרבה להשמיע את קולה. השופט לו היא נוהגת לעזור נבחר לשפוט את המקרה של חיל, וכך מרסדס נחשפת לעדים המתארים את הנרצח בחיבה ואת הרוצחת בחיבה פחותה בהרבה. היא גם מתוארת כאישה חופשית ודעתנית, דרך דיוקן של מערכת יחסים שלא נראה שהיה בה גוון של התעללות או רמז למניע לרצח, פרט לכך כי האישה לא רצתה להתחתן והגבר עמד להתארס לאישה אחרת. כך פני הדברים, אבל זה לא בדיוק המניע ולא על זה הסיפור.

בגלל שבית המשפט קיבל חזקה על המפתח לדירה של הרוצחת, יש צורך להוציא משם את בגדיה. מרסדס, בתור האישה היחידה בחדר, מקבלת את המשימה. בדירה של חיל, היא מוצאת עיצוב בורגני וטעם אמנותי, שני דברים שאין בחיים שלה. היא רואה שצריך להשקות את העציצים וזה נותן לה פתח או תירוץ להתחיל חיים מקבילים בדירה הריקה, במהלך המשפט. אלא שהיא תגלה בשלב מסוים כי היא לא היחידה עם מפתח.

הדירה וחציית גבול הפרטיות מדגישים עבור מרסדס עד כמה חיל שונה ממנה ומרוב האנשים שהיא מכירה, בלי קשר לרצח. מדובר באישה המצליחה לבטא את עצמה אמנותית, לרכוש השכלה, לחיות עבור עצמה ובשביל הנאות הקטנות ולא עבור הגברים בחייה. זהו מהלך נראטיבי פשוט, על סף הפשטני, אבל אלברדי מעבירה אותו דרך פרטים קטנים וקצב איטי. הבמאית נותנת לאווירה להעביר את התחושה ולא לדיאלוג, בעוד התקדמות המשפט כן נמסרת בקצב מהיר בהרבה, מה ששומר על עניין לאורך הצפייה. כי כן יש בסרט סיפור פשע מרתק, אבל מודגשת דמות אחרת, סיפור אחר. סיפור של פשע שהוא לא רצח אבל יש בו משהו שרוב האנשים יותר יתחברו אליו. סוג של קנאה ורעב לחיים אחרים, ואולי זה רעב שגם הסופרת חשה.

דיון מעניין באופן בו סיפורי פשע אמיתי יכולים להשפיע מתקיים דרך דמותה של הסופרת, גם אם לא רואים אותה הרבה ואין אפילו רגע אחד מנקודת המבט שלה. בין היתר, יש גם סופרת מדור קודם שהיא מעריצה ואולי הייתה השראה לפשע שלה, וגם נבואה לסוף של המשפט. היא לא דמות חיובית, למרות שהיא מוצגת כסופרת מוכשרת ואישה משוחררת. היא דמות שביצעה רצח אלים, אולי מתוך אמונה שבמערכת הצדק הצ'יליאנית של שנות החמישים, היא מספיק קרובה למוקדי הכוח על מנת לצאת עם עונש קל יחסית. אישה שבנתה את עצמה, אבל החברה הופכת אותה לגיבורה הידועה מחוץ לקהילה הקטנה של הספרות ברגע שהיא חצתה את הגבול המוסרי. בו בזמן רואים בה מפלצת אבל גם מי שהספר הבא שלה יהפוך ללהיט.
אולם, הסרט לא ממצב אותה כמפלצת, או כמוסרית, הוא מראה אותה כמראה זוהרת, כאישה שעבור מרסדס, יש בה משהו בלתי מושג. זה הופך אותה למושך מאוד, גם אם לא ברור האם מרסדס מצדיקה את הפשע, או מוכנה להיכרות ממשית עם האישה עמה היא כן צריכה לבוא במגע, לפרקים, ואף בדיאלוג. היא רוצה להיות קרובה, אבל חלוקה לגבי השאלה האם היא רוצה שהאישה האחרת תבחין בה.

בסופו של דבר, הביטוי העצמי של מרסדס מגיע לא דרך ספרות, אבל גם בדרך זו חייה בסכנה לעבור טלטלה עקב השינוי. כלומר, מעבר לאפשרות שהיא תיתפס בעודה חוצה את הגבולות, עוברת על החוק דרך ניצול תפקידה בבית המשפט. אך השאלה של מי מנצל את מי בחברה כפי שהיא מוצגת בסרט היא לא חד משמעית. כל זה הופך את "חיים מקבילים" למעניין לצפייה בימינו, גם ביחס למקום האישה בחברה כפי שהוא היה בעבר שהוא על פניו אפל יותר.
עם זאת, עד כמה שהסרט עשוי במקצועיות, הוא לא מצליח להיות יצירה מעמיקה או כזו הנחרטת בזיכרון. לא מעט דמויות בנויות בצורה סטריאוטיפית וצפויה, עם כמות קטנה של שבירות. הסרט עושה בכך שימוש, אבל דומה כי הוא לא מצליח למצוא את השבירה של הציפיות שתהיה מבריקה באמת ולא רק יעילה. עדיין, זהו בידור אינטליגנטי יחסית לשם שיצא לסרטים של שירות הסטרימינג בו הוא מתאכסן. משפט שכבר אמרתי על כמה סרטים לאחרונה אבל הוא נכון גם לגביהם, כפי שהם עדיין מיעוט בתוך שפע התוכן שמוצא שם.