״הזמן שלנו״, סקירה

"הזמן שלנו" (We Live in Time) הוא סרט על מערכת יחסים רומנטית. כפי שנובע משמו, וכמו סרטים רבים על מערכת יחסים, הוא מציג אותה לאורך פרק זמן ארוך. הסרט לא אומר זאת בדיוק, אבל זה משהו כמו 10 שנים, כולל ילדה שנולדת לזוג באמצע ציר הזמן. זה לא ספוילר כי הסרט לא מסופר באופן כרונולוגי ולמעשה קופץ בין התקופות השונות במערכת היחסים שלהם פחות או יתר מתי שבא לו, על פי סדר אקראי לכאורה. בפועל הוא מווסת היטב את הנקודה בה נמסר כל פרט מידע וכמה זמן הוא משתהה בכל סיטואציה. אבל על כך בהמשך הסקירה.

בשלב הראשוני, יש לציין כי לסרט יש מקדם מכירות נאה בדמות שני שחקנים שהם סוג של הדבר הכי קרוב לכוכבי קולנוע בריטים וצעירים בימינו, פלורנס פיו ואנדרו גארפילד, כאשר את התסריט של ניק פיין ביים ג'ון קראולי, מי שבין היתר ביים את גארפילד בתפקיד הראשי הראשון שלו ב"בוי A" ומאז ביים דברים כמו "ברוקלין". סרטי מערכות יחסים לאורך זמן נוטים לרוב להיות דרמטיים יותר, אבל הסרט הזה גם מכיל רגעים וקווי העלילה שלגמרי היו יכולים להיות חלק מקומדיה רומנטית. אבל אל תצפו לקומדיה רומנטית. כלומר, לא רק.

עדיין לא נגעתי בנושא המרכזי של הסרט, הסיבה שדומני שבגללה הופק. מה שמוזר הוא, שהתקצירים של הסרט נוטים לדלג על הפרט הזה, שנחשף אחרי דקות ספורות ולא ניתן להתייחס לסרט בלי לגעת בו. יחד עם זאת, הטריילר רומז לנושא הזה באופן עבה, והראיונות של השחקנים והצוות למטרות קידום הסרט מתמקדים בפרט הזה, כך שאני נוטה לחשוב שזה לא ספוילר. זה גם לא בא בהפתעה או מוצג בתור תגלית, משום שהכל מתרחש על המסך פחות או יתר בפתיחה. וזה בהחלט משהו שכדאי לדעת לפני הצפייה על מנת לתאם ציפיות/להיות סוג של אזהרת טריגר לנושא, כי לא כולם רוצים לצפות בסרט על הנושא בהתאם למצב הרגשי שלהם. כלומר, הסרט הרומנטי הזה יכול להיות סרט לדייט, אבל לא עבור כל אחד ולדעתי לא בלי לדעת מהו. אני לא בטוח אם מישהו בכלל מנסה להסתיר זאת וכל ההקדמה הארוכה מדי נועדה למה שאכתוב בפסקה הבאה ולהמשך הסקירה.

"הזמן שלנו" הוא סרט על התמודדות עם סרטן. באופן ספציפי, סרטן השחלות. כולל שתי סצנות של דילמות לגבי המשך הטיפול בסיטואציה נתונה, שנראית כמו דרך להפוך שיעור ברפואה או סיעוד ליותר סקסי, כאשר שני כוכבי קולנוע מדברים עליו בסרט עם עלילה מסביב. אני לא אתפלא אם מעבר לקשר אישי למחלה מצד חלק מן המעורבים ליצירה, איגוד כלשהו לבריאות האישה השתתף במימון הסרט. זה לא שהוא הופך לפולשני מדי, אבל הוא כן שואל את הקהל ישירות שאלות לגבי מצבים שונים, החל מן המצב ההתחלתי, בו הסרטן "חוזר" והגיבורה צריכה להחליט בין טיפול כימותרפי שהיעלות שלו לא מבוטחת במצבה הנוכחי, לבין לנסות להנות מהחודשים האחרונים שעוד נותרו לה – הזמן שלה, או הזמן בו היא חייה ובו היא רוצה להיות במיטבה.

ויש לה סיבה להיות במיטבה. הדמות שמגלמת פיו, ששמה אלמוט, היא שפית מצטיינת עם כוכב מישלן. בנקודה בה היא צריכה להחליט על טיפול שאולי יהיה האחרון, היא גם מקבלת הזמנות לייצג את בריטניה בתחרות בישול שהיא סוג של מקבילה לאולימפיאדה. היא משתפת את בן הזוג שלה, טוביאס, רק בצורה חלקית במידע. היא גם לא מיידעת את העובדים במסעדה שלה מה הם בדיוק הסיבות להיעדרותה. היא רוצה להותיר חותם בעולם הזה ותחרות ברמה העולמית נראית כמו הזדמנות טובה. אבל כפי שטוביאס מזכיר – היא הספיקה להותיר די הרבה מורשת גם בלי זה, גם בתחום הבישול וגם בעצם העובדה שיש לה ילדה קטנה, שגם דורשת את תשומת הלב שלה בזמן המועט. כל זאת עוד לפני פרט מידע נוסף שנחשף באמצע הסרט, אותו לא אחשוף, שמראה כי בישול הוא לא התחום היחיד בו היא כישרון ברמה עולמית. קצת לא אמין.

הפונקציה העיקרית של טוביאס בתסריט הוא להיות בן הזוג. לרוב התומך, לפרקים זה שרב איתה בגלל רצונות מתנגשים או חוסר כנות. ייתכן מאוד שחלק ניכר מן הסצנות שמתרכזות בחיים שלו ירדו בעריכה: הוא היה נשוי קודם, הוא קרוב לאבא שלו שמופיע מדי פעם, והוא עובד במחלקת הטכנולוגיה של חברת דגני בוקר. הסרט קצת מתבדח על כך, אבל לא מייצר מצב בו נדאג לו מעבר לדאגה שלו לגורל האישה שהוא אוהב, או ליכולת שלו להשיג אותה. תלוי בשלב על ציר הזמן בו אנו צופים.

זוהי חולשה יחסית של התסריט שייתכן והיא אחת מן הסיבות למבנה הקופץ בין הזמנים, לא תמיד בין שניים או שלושה צירי זמן. הסרט קודם מתפזר על פני כמות גדולה יותר של נקודות, בטרם הוא מתפנה לאותם צירים עיקריים של התפתחות. המבנה הזה מאפשר לחפות על עבודה שיטחית יחסית בבניית קשר לינארי בין הדברים, או חיבור בין רגעים שונים שהם סוג של רגעי שיא. והסרט מראה זוגיות דרך נקודות שיא ומשבר, בלי צורך של ממש להראות שגרה. סיבה נוספת לקפיצה בין הזמנים היא לתת תחושה של שעון חול לאורך כל הזמן, וגם לחשוף את הדילמה היותר קשה מבחינה אתית לגבי הטיפול בשלב מתקדם, אף כי כרונולוגית היא באה קודם.

בתוך הקפיצות הללו, הסרט מייצר כמה סיקוונסים מוצלחים, חלקם דרמטיים. כמה מן הבולטים הם דווקא אלו של הקומדיה הרומנטית. יש גם נקודות שהולכת על הגבול, כמו סצנת לידה די ארוכה שמתפקדת כסוג של סרט קצר. יש גם נקודות בהן הסרט מעט שטחי מדי, או לא משתהה מספיק על הסיטואציה. יש סצנות מורכבות שחולפת תוך דקה, בעוד רוב הסצנות הטובות יותר הן אלו שלוקחות את הזמן, גם כאשר הן מראות מרוץ נגד הזמן. זה נכון בין אם לגבי המשך החיים ובין אם לגבי הרצון להספיק לשייף מנת גורמה בתנאי תחרות.

פיו וגארפילד הם לא רק כוכבים יפים ומוכרים, הם גם שחקנים טובים וכריזמטיים שגורמים לסרט לעבוד במקומות בהם התסריט רדוד, ולהיות מהנה וסוחף ברגעים המוצלחים יותר. עדיין, בניגוד לחלק מן הסרטים שקראולי ביים בעבר, התוצאה לא מתגבשת למשהו שלם, אלא למקבץ רגעים ברמה משתנה של איכות. סרט שאפשר לומר עליו שהוא עושה את העובדה ומעביר את הזמן במהלך הצפייה, ולפרקים גם מצליח לרגש ולספק חומר למחשבה, אבל לא סרט חד פעמי. בסופו של דבר יש בו משהו שנותר סטרילי, בלי להראות את החולי והחולשה ברגעי השפל, רק לרמוז לכך שהיו גם רגעים כאלו. גם במסגרת המגבלות והרצון לפנות לקהל רחב, בעזרת השימוש בקפיצות בזמן והכישרון של המעורבים ניתן היה לייצר משהו טוב ומגובש יותר. אבל למי שרוצה סרט מערכות יחסים ומוכן לקבל קצת דיון על סרטן, או למי שרוצה קצת רומנטיקה לתיבול המבט שלו על המחלה, הסרט, כאמור, עושה את העבודה.