פסטיבל סאונדטראק 2024: ״טוקי בוקי״

פסטיבל סאונדטראק השני יתקיים השבוע, בין ה-17 ל-21 לחודש ספטמבר, בסינמטק תל אביב. זאת אחרי שנדחה מן המועד המקורי שלו בנובמבר שעבר, בעקבות המלחמה שעדיין נמשכת באורח כואב ובלתי נתפס. קשה לגמרי להתנתק מזה, גם כאשר מתרשמים מן התכניה הגדושה מאוד של הפסטיבל, העוסק בקשר בין מוזיקה לקולנוע ודוחס די הרבה דברים לתוך חמישה ימים. התכניה כל כך גדושה שכל פעם שאני מביט בה, אני מוצא הקרנה מסקרנת נוספת של קלאסיקה שאני מכיר, סרט שאני רוצה להשלים, או אחד חדש שאני רוצה לראות. הפסטיבל נוגע השנה בשפע של סגנונות מוזיקליים וסוג של נע ברחבי העולם.

מתוך התכניה צריך להדגיש את התכנית הישראלית שכוללת מחווה למלחין ולמפיק נפתלי אלטר, כולל הקרנה מאוד נדירה של "הזמנה לרצח", סרטו הראשון של אסי דיין כבמאי ושיתוף פעולה שלו עם אלטר, כולל חוש ההומור הייחודי הנוכח בעבודה של היוצרים. זה לא סרט שלם, אבל הוא מיוחד מאוד ובגלל בעיות זכויות יוצרים, מי יודע מתי בפעם הבאה תתאפשר צפייה בו שלא בסינמטקים. יש גם הקרנה נדירה של סרט ההופעה של פסטיבל נואבה 1978 המיתולוגי, עבור חובבי רוק עברי והקרנה + הופעה סביב תכנית הטלוויזיה "לול".

התכנית הבינלאומית כוללת כמה קלאסיקות שראוי להרחיב עליהן, הרבה מהן בגלל הקשר לתרבות ההיפ-הופ. אני ממליץ להסתכל בתכניה באתר הסינמטק כי באמת יש שפע של דברים ולי יש זמן מוגבל לכתוב את פוסט ההמלצה הזה, שלא לדבר על אנרגיות מוגבלות עקב מחלה. לכן אתמקד בסרט אחד, כזה שההשפעה שלו על תרבות ההיפ-הופ היא בעיקר בשנים האחרונות ופחות בשנים שחלפו מאז צאתו בשנת 1973. זה מכיוון שהסרט, "טוקי בוקי" (Touki Bouki) הוא סרט סנגלי שזכה לפרסים והכרה עם צאתו, קצת נשכח לאורך עשורים, ובעקבות שחזור בתחילת המאה שב וצבר תהילה כסרט חשוב ואהוד. עד כדי כך שהגיע למקום ה-66 במשאל המבקרים המקיף האחרון של מגזין "סייט אנד סאונד" לבחירת הסרטים הגדולים בכל הזמנים. זה הסרט של יוצר אפריקאי שהתברג הכי גבוה ברשימה.

אם כי לפני שממליצים על הסרט, צריך לחזור על אזהרה המופיעה גם בתכניה וצריכה להיות חלק נפרד מן הדיון: בסרט רואים פגיעה קשה בבעלי חיים, כחלק מן התרבות הסנגלית שהוא מתאר. באופן הברוטלי והקשה ביותר, סצנה קשה של שחיטת בקר המונית סמוך לפתיחה. לא מדובר בשחיטה שנעשתה במיוחד עבור הסרט העלילתי, אלא בסוג של תיעוד סימבולי שגם מראה את התרבות וגם מבטא את האלימות הכללית של החברה והניצול נטול הצידוקים בה, אך לא פשוט לצפות בזה. בכך לא מסתיים היחס הבעייתי לחיות בסרט, אם כי זה אכן נרגע אחרי דקות הפתיחה או סוג של המערכה הראשונה של הסרט.
אזהרה נוספת היא גם חלק מן ההמלצה: זה סרט שלא דומה לשום דבר שהכרתם במבנה שלו וביחס שלו לזמן בתוך הסצנות עצמן. זה מה שהופך אותו למיוחד, זה גם מה שיכול לאתגר.

הסרט, שהתרגום המילולי של שמו הוא "מסע הצבוע" הוא הפיצ'ר הראשון של ג'יבריל דיופ ממבטי הסנגלי, אותו הוא יצר בגיל צעיר ואחרי שני סרטים קצרים, בעזרת תקציב זעום ואפס השכלה פורמלית בלימודי קולנוע. זאת בניגוד לרוב היוצרים ממערב אפריקה בתקופתו שצברו השכלה בעשייה, לרוב בצרפת. דומה כי דיופ ממבטי כן הכיר קולנוע צרפתי וזרמים בקולנוע העולמי בן זמנו, כאשר דומה שהוא קרוב בחשיבה שלו בעיקר לבמאי הברזילאי הרדיקלי גלאובר רושה, ששאף לייצר אסתטיקה של רעב וקולנוע אלטרנטיבי של העולם השלישי, הכבוש גם תרבותית בידי אירופה וארה"ב, והפתרון שלו לכך הוא התרסה נגד החוקים הקיימים. אבל יותר מהשפעה פוליטית של הקולנוע בן זמנו, הגל החדש הצרפתי או כל זרם אחר שניתן למצוא דמיון בינו לבין "טוקי בוקי", הסרט הוא יצרה שבראה את הסגנון של עצמה.

הסגנון הזה קרוע בין הזהות המקומית שלו לשאיפה להגירה. זו גם עלילת הסרט: זוג צעיר רוצה לברוח מסנגל על ידי עלייה על ספינה לצרפת. הגבר, מורי, עובד כרועה בקר, אהבתו אנטה היא סטודנטית בעלת השכלה מסוימת, אבל גם קשר לחיים החקלאיים בשולי דקר. השניים נעים על אופנוע המעוטר בגולגולת של שור, הדימוי המפורסם ביותר מן הסרט. הם גם נעים בין סצנות של התפרצות של אהבה ושמחה לסצנות של מפגש עם קשיי חיים או אלימות. יש אפיזודת בהם הם מאבדים או משיגים כסף, או את הדרך שתשים אותם על הספינה לעבר היעד החלומי – פריז. העיר הצרפתית נוכחת בפסקול גם דרך שאנסון מוכר, המושמע בסרט דרך ביצועים שונים הערוכים זה לתוך זה בצורה שבורה.

עריכה שבורה בכלל מאפיינת את הסרט הזה, באופן שמזכיר אמנות אפריקאית המשקפת את האובייקט בו זמנית מכמה זוויות ונקודת מבט. קצת בדומה לאמנות של פיקאסו, אבל עם היסטוריה ארוכה בהרבה. יש בסרט סוג של התקדמות לינארית, אבל קפיצות מסוימות בזמנים יכולות להופיע בכל סיקוונס בודד, בין אם מדובר בסיקוונס בו יש דרמה של ממש ובין אם הוא תיאור של תחושה ברגע נתון. לכן גם הסרט נע בין דימויים מאוד לא נעימים כמו אלו שהזכרתי, לרגעים של מרידה והתרסה ולעתים פיוט קולנועי על נושא של תקווה ואהבה, לצד תחושה כי יש שבר או גורל אבוד וידוע מראש.

יש גם מקום לקומדיה, אפילו קומדיית פשע בחצי השני של הסרט. גבר עשיר מקומי חושק במורי וגיבור הסרט מעמיד פנים כי הוא בסדר עם המפגש החד-מיני, אבל הוא מתכוון לשדוד את העשיר. ייצוג להומוסקסואליות בקולנוע אפריקאי זה דבר די מפתיע בתקופה הזו וגם בתקופתנו זה די נדיר. קשה לקרוא לייצוג בסרט חיובי, אבל דומה כי הבעיה עם הדמות העשירה היא פחות הנטייה שלה ויותר המעמד שלה, שהופך אותה למנצלת גם כשהיא על פניו נחמדה ומזמינה.

בכל מקרה, המפגש הוא רק הכנה למערכה האחרונה של הסרט, שכמו כל היצירה, יש תחושה שהיא ספק חלום על בריחה אפשרית וספק משחק עם תקווה במציאות אבודה מראש. השבר בין תקוות ואשליות לבין מציאות הוא משהו שמרחף מעל הסרט ובסופו של דבר, הטשטוש בין הגבולות קורס. כך שלדעתי, יש יותר מדרך אחת לקרוא את סוף הסרט – לא רק מה שמתרחש בעלילה, אלא גם המשמעות שלו והאם הוא בכלל התרחש. לא הייתי כותב זאת לו זה היה נכון רק לסיום – זה נוכח לאורך כל הסרט. ייתכן ומוות התרחש סמוך לפתיחה. ייתכן וכן יש דרך בה גיבורי הסרט מצאו את דרכם לצרפת. התחושה היא שגם יוצר הסרט יודע שפריז האמיתית לא תהיה כה מזמינה למהגר ובטח שלא זוהרת וקלילה כמו בשירים.

ג'יבריל דיופ ממבטי המשיך ליציר קולנוע, בעודו חי בין סנגל לצרפת. הוא השלים רק פיצ'ר נוסף אחד שהוא סוג של המשך רוחני ל"טוקי בוקי" ומת מסרטן בגיל צעיר יחסית, כמה שנים לפני התהילה המחודשת לסרטו. אחיו הצעיר של הבמאי הוא ואסיס דיופ, מוזיקאי הפועל בצרפת משלב בין ג'אז להשפעות סנגליות. בתו של ואסיס, כלומר האחיינית של ג'יבריל דיופ ממבטי, היא הבמאית מאטי דיופ (״אטלנטיקה״) שגדלה בצרפת וכיום היא אחת מן המובילות של הקולנוע הסנגלי העכשווי.