פסטיבל ונציה 2024: The Room Next Door, Happy Holidays, And Their Children After Them, Wishing on a Star

פסטיבל הסרטים בוונציה נכנס כעת ליממה האחרונה, בה אני מקווה שכבר קצת פחות צפוף הסירות ובאולמות ההקרנה. זאת בשנה שדומה ששברה שיאי חום ותורים, אם כי העצב האישי שלי הוא בגלל האירועים הקשים בארץ, אבל על כך כבר כתבתי בעבר. אם כי גם בדיווח הזה ישראל תהיה נוכחת, כמו גם אחד מן הסרטים המדוברים והאהודים בתחרות הרשמית' ועוד שני סרטים בפרופיל מעט פחות גבוה.

The Room Next Door
החדר הסמוך

אחרי סרטים קצרים וכמה ניסיונות קודמים לעיבודים ספרותיים שטרם יצאו לפועל, פדרו אלמודובר השלים פיצ׳ר ראשון דובר אנגלית. זהו עיבוד לספר של סיגריד נונייס האמריקאית והוא מתרחש ברובו במדינת ניו יורק (לא רק בעיר עצמה), אבל זה ללא ספק סרט שטביעת ידו של הבמאי ניכרת בו, בצבעוניות ובארכיטקטורה של הסטים (שעיצבה ענבל וינברג). היא ניכרת גם בתחושה כי יש כמה סיפורים קצרים בתוך הסיפור הגדול וגם במלודרמטיות מלאכותית מעט, שגרמה לכך כי חלק מן הדיאלוגים הרגישו לי מעט לא טבעיים בחלק הראשון. זה קרה גם כי פרט לשתי השחקניות הראשיות ושחקן משנה מוכר, עושה רושם שהקאסט מורכב משחקנים אירופאים שלא בהכרח מנסים להסוות את המבטא. לאחר מכן, הסרט עובד וגם אם זה כנראה לא יתברג במקום גבוה במיוחד בדירוג סרטי אלמודובר שלי, הוא לא מבייש את הפירמה וגם מספק סיום ייחודי ויפהפה בעיניי.

ג׳וליאן מור מגלמת את אינגריד, סופרת מצליחה שבדיוק שבה מאירופה ופרסמה ספר שמדבר על הפחד שלה מהקונספט של מוות. במהלך אירוע חתימה על ספרים, היא פוגשת חברה ותיקה ושומעת ממנה על המצב הרפואי של מרתה (טילדה סווינטון), שהייתה קרובה לאינגריד בעבר אבל מזה מספר שנים הקשר נותק.
אינגריד הולכת לבקר את מרתה והקשר מחודש בכמה ביקורים ושיחות. בין היתר, מרתה מסבירה על הניתוק שקיים בינה ובין בתה, מישל. אחרי כמה ביקורים, מרתה לומדת כי הטיפול הניסיוני לסרטן בו היא חולה לא עובד. היא שוכרת בית בעיצוב מושקע במרחק שעתיים מן העיר ומזמינה את מרתה להיות בחדר הסמוך, במטרה להיות לידה ברגע הצפוי של המוות.
מלבד שתי השחקניות הראשיות, השם הידוע הנוסף הוא ג׳ון טורטורו שמופיע בתור האקס של שתיהן, שמרצה הרצאות זעם על עתיד כדור הארץ בעקבות משבר האקלים, סוג של תמונת מראה/היבט נוסף למוות הפרטי.

באורח טיפוסי, אלמודובר לא מסתיר את מקורות ההשראה שלו. במקרה הזה, במיוחד ציורים של אדוארד הופר והנובלה ״המתים״ של ג׳יימס ג׳ויס (והעיבוד הקולנועי של ג׳ון יוסטון), יצירות שמוזכרות גם באופן ישיר וגם נרמזות באופן עקיף. הראשונה היא אולי שער של הבמאי למיתוס של אסתטיקה אמריקאית, השנייה היא קשר למוות וקבלתו, יחד עם השאלה האם העולם ממשיך אחרי מוות וכיצד זה מתרחש.
אבל הלב של הסרט הוא שתי השחקניות הנהדרות. מור עבדה עבורי מן הפתיחה, המפגש בין סווינטון לאלמודובר קצת הקצין את הגוון המלאכותי שיש לפעמים במשחק שלה ובכתיבה שלו. לקח לי זמן להתחבר אליה, אבל בחצי השני היא מספקת את רגעי השיא של היצירה.

Happy Holidays
חגים שמחים

בגלל שזו הפקה במימון קטארי לצד אירופאי, שמגדירה את הסרט כפלסטיני, קשה לי להאמין שהסרט יוקרן בישראל. מה גם שייתכן ובהחלט מתאים להלך הרוח של הבמאי סכנדר קובטי. מעט חבל על כך, שכן הסרט לא רק מצולם בישראל הוא רלוונטי כלפי החברה שגרה כאן, פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית וגם יהודים ישראלים. יש בו עמדה אנטי-ישראלית, אבל לפחות בסרט היא לא פוסלת בודדים ומציגה מציאות בה ישראלים ופלסטינים/ערבים חיים זה לצד זה במצב נתון. הביקורת המרכזית היא כלפי כל אחת מן החברות בתוך עצמה וגם ביקורת על קיצוניים ספציפיים שנמצאים בחברה היהודית ובשולי עלילת הסרט, אך הנזק שהם גורמים מהותי. גם אם הסרט לפרקים גס בדרך בה הוא שוטח את הביקורת, אני מאמין כי יש בה יותר מיסוד של אמת וצורך להישמע. הסרט לא מגיע לגבהים של ״עג׳מי״ שקובטי ביים יחד עם ירון שני, אבל יש בו איכויות לצד כמה פגמים.

רוב הסרט מתמקד במשפחה ערבית אחת בה יש מספר סודות, אבל החגים מן הכותרת הם כולם חגים יהודיים וישראליים הנמצאים ברקע של המשפחה החיפאית מן המעמד הבינוני-גבוה. הבת הבוגרת לומדת ועובדת בירושלים ונפגעת בתאונת דרכים בפורים ברגע הפתיחה. משם הסרט מתחלק לפרקים, כל אחד מהם מתמקד בסיפור אחר, או נקודת מבט אחרת, כאשר יתר קווי העלילה נותרים ברקע והקהל מקבל את מלוא התמונה בכל פעם ששוב חוזרים אחורה בציר הזמן.
החלק הראשון מתמקד ברמי, הבן הבוגר במשפחה, שהכניס להריון את חברתו היהודיה שירלי. אחרי שתחילה הם הסכימו על הפלה, שירלי החליטה ללדת את התינוק, מה שמסבך את רמי שמנסה בכל זאת לתמוך בה. אבל שירלי מתחילה לספוג איומים והיא מאשימה אותו ומנתקת מגע. במקביל, רמי לומד כי אביו הסתבך בחובות, כנראה אחרי שמעל בכספי חברה שנועדו לביטוח, בקו עלילה שלא מוסבר עד הסוף.

בשלב מתקדם בסרט, אנחנו עוברים לצד היהודי בסיפור דרך מירי, אחותה של שירלי שלא רוצה תינוק חצי-ערבי בארץ הזו ובמקביל גם מתמודדת עם דיכאון של בתה המתבגרת. הסרט מראה אותה כאישה אוהבת וערכית בעיניי עצמה, אבל גם ככזו המייצגת את חוסר היכולת של הישראלים להתנתק מן האתוס הלאומי, גם כאשר זה פוגע נפשית באנשים שהם אוהבים. יש מספר הקבלות בינה לבין חאנן, אם המשפחה המרכזית בסרט שדואגת לילדיה ומשפחתה, אבל גם נותרת איתנה בתפיסה שמרנית. שתיהן לכאורה סוג של נבליות, אבל למעשה הסרט מנסה לגלות אמפתיה כלפי כמה שיותר דמויות, המגולמת בידי מה שנראה בעיקר כמו שחקנים לא-מקצועיים. לעומת זאת, מבנה התסריט מחושב מאוד, אבל יש בו מקום למבט ריאליסטי על כל רגע. הנבלים הגדולים הם דעות קדומות, קווי מתאר של החברה, שמרנות מסוגים שונים, ואולי גם ארגון גזעני ספציפי לא מפתיע אחד.

הקורבנות העיקריים של הסביבה והשמרנות בסרט הן הנשים הצעירות. בהן פרידה המכונה פיפי, הבת הצעירה שהסרט נפתח איתה והסיפור שלה מסופר אחרון ובפירוט הרב ביותר. התאונה הקלה שעברה מביאה למצב בה התיק הרפואי שלה עלול להיחשף להוריה או לוואליד, רופא שהוא חבר של אחיה רמי ושידוך אפשרי עבורה. חשיפת המידע שעבור רוב הקהל שצופה בסרט הוא לא בהכרח בעייתי, עלולה לסבך מאוד את חייה. במקביל, פיפי עובדת בגן-חובה יהודי ושומעת את ההסברים לילדים על חגי ישראל, שכוללים גאווה לאומית וצורך באחדות ישראל מול האויבים, מה שאולי לא לא נוח עבור ערבייה ישראלית/פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית. זהו אחד מן החלקים היותר ישירים בסרט והמסר שבו לא שונה בהרבה מן המסר של גיא דוידי ב״ימי תום״ שהוקרן כאן בוונציה לפני שנתיים. בסרט של קופטי הוא פחות מפותח ולכן מרגיש קצת רדוד, למרות שהוא תורם למהלך הסופי האפקטיבי כלפי דמותה של פיפי, שמקבלת כמה מן הסצנות החזקות בסרט.

סצנות חזקות אחרות שמורות לדמותה של שירלי, אותה לא רואים הרבה אך כשהיא נמצאת זה תמיד אפקטיבי, כולל בסצנת שיא שהיא לא בהכרח אמינה מבחינת הנראטיב או מה שאנו חושבים שמתרחש, אבל יש בה אפקט רגשי חזק. והיא כן מקצינה, אולי, משהו שהחברה הישראלית עושה בדרכים עקיפות. במקרים אחרים יש לסרט חמלה כלפי אנשים כפי שיש לו ביקורת כלפי החברה כמכלול, בין אם זה המיליטריזם הישראלי או השמרנות הערבית, שמאפשרת לנשים פחות חופש או מחילה על טעויות מאשר לגברים.

הסרט נמשך יותר משעתיים והמבנה שלו מפוזר מעט לפרקים, כולל בסיפורים שנראים מרכזיים. יש גם כמה דברים שלא מובהרים, ספק בכוונה. חלק מן החורים בעלילה הם דברים שהייתי מצפה שדמויות שחיות בארץ יבינו והן לא עושות זאת, בעוד קהל בחו״ל אולי פחות מכיר או מבין כיצד פועלים כמה מנגנונים וארגונים. למרות החסרונות, השילוב בסרט בין הקשב האנושי לדמויות והמסרים הפוליטיים-חברתיים מוצא איזון שעובד. לא כמו עוד "עג'מי", אבל משהו מן הרוח של הסרט הראשון עבר גם לכאן, אולי עם ייאוש פוליטי יותר גדול – גם לגבי היחסים בין העמים וגם לגבי הכשלים של כל חברה בתוך עצמה.

And Their Children After Them
והילדים שלהם אחר כך

הבמאים זורבן ו-לודביק בוקהרמה הם מהשמות הפחות מוכרים בתחרות הרשמית. בסרט שלהם יש הרבה רגעים המצדיקים את הכללתו בתחרות, לצד בוסריות בחלקים אחרים. זהו סרט התבגרות שנראה במבט ראשון שגרתי ודומה לסרטים אחרים בפסטיבלים, אבל הביצוע שלו מצליח לשמור רוב הזמן על עניין, גם בעזרת הופעה של צוות שחקנים צעיר שכולל שתיים או שלוש אופציות לפרס השחקן הצעיר הטוב ביותר המחולק בפסטיבל, גם אם סביר כי חבר השופטים יחשבו כי הסרט זניח מדי עבור פרסים.

הסרט נפתח בעיירה צרפתית קטנה בשנת 1992. אנתוני בן ה-14 מבלה בקיץ עם בן דודו באגם הסמוך והשניים משוחחים עם שתי נערות המזמינות אותם למסיבה בערב. אותה מסיבה תפתח את התאהבות של אנתוני בסטף, אחת מן הנערות. יש ביניהם רגעים של חיבה הדדית, אבל אנתוני לא מצליח לפעול בתזמון הנכון והיא גם מבוגרת יותר ולא בדיוק פנויה. אותו ערב יפתח עבור אנתוני לא רק אהבה, אלא גם הסתבכות: שני נערים מרוקאיים שלא הוזמנו מגורשים מן המסיבה עם ניחוח של גזענות. אנתוני לפתע מתערב, מה ששם אותו על הכוונת של המרוקאים ובעיקר על זו של חסין, שיהפוך לסוג של כפיל ויריב של אנתוני. העימות עם חסין גם יסבך יותר את אנתוני עם אביו שאסר עליו בכלל לצאת למסיבה והוא שולט בבית בצורה הנראית אלימה.
האירועים ממשיכים באותו הקיץ והם לפרקים יותר אפלים ממה שצפיתי. אחרי זה, הסרט יקפוץ בשנתיים כמה פעמים לאורך שנות התשעים, לתקופות שהופכת קצרות יותר בעוד הדמויות מתבגרות. לפחות חלקן כי לא כל הדמויות חוזרת או ממלאות תפקיד דומיננטי בכל החלקים.

מה שמוצלח בסרט היא לכידה של תחושות של תשוקה ושל פחד, כמו גם של אכזבה וריחוק בין הדמויות. יש לסרט גיבור ראשי, אבל לפרקים הרגעים האפקטיביים ביותר הם דווקא אלו בהם הצופים מזדהים עם דמויות אחרות, כולל כאלו שנראו שליליות בראשית היצירה. כל זה נכון בעיקר לגבי הדמויות הגבריות, כאשר הסרט לא עושה חסד עם הדמויות הנשיות שלו, למרות שהוא בהחלט מנסה לתת נקודת מבט לשתיים מהן לפחות.
הסרט גם עושה שימוש בשירי פופ ורוק והבחירות שלו הם, נראה לי בלי יוצא מן הכלל, הגנריות ביותר שניתן לדמיין. בכמה מקרים הבמאים מצליחים להפיח חיים ורגש גם בביצועים הכי מוכרים וחרושים.

Wishing on a Star
משאלה מכוכב נופל

על פניו זהו סרט תיעודי איטלקי במסגרת ״אוריזונטי״ – אך הבמאי שלו, פטר קרקש, הוא צ׳כי-הונגרי וההגדרה שלו כתיעודי היא על הסף, שכן ברור כי פחות או יותר כל שוט בו נכתב מראש על ידי הבמאי ושותפתו לכתיבה אריקה בארביאני. ניתן לומר אנשים פחות או יותר מגלמים את עצמם מול המצלמה והסיטואציות יוצאת מן החיים שלהם. גם האלמנט הלא-שגרתי קשור להחלטה שהם כנראה לקחו בחיים האישיים שלהם. החלטה להקשיב לאסטרולוגית שלהם בצורה קיצונית.

האסטרולוגית היא לוצ׳אנה, ילידת נפולי אבל כיום חיה ופועלת בעיר קטנה יותר באיטליה. אנשים באים אליה בשאיפה לשפר דבר מה בחייהם, למשל מציאת אהבה. היא מציעה להם סוג של למידה מחדש: לנסוע ביום ההולדת למקום אחר, לחגוג בו וסוג של להיוולד מחדש עם מפה אסטרולוגית טובה יותר. המקום החדש יכול להיות קרוב או אפילו קשור לעבר המשפחתי, יכול להיות בקצה השני של העולם ויכול להיות ביירות.

קרקש מצלם את הפגישות ועורך אותן עם חיי השגרה של הדמויות או אנשים הקרובים להן, תמונה משלימה ולפעמים סותרת. הוא גם יוצא לצלם חלק מהחופשות, בהן יש שילוב בין התנהגות טבעית איטלקית חיננית או חצופה, לבין סיטואציות שנראה כי בוימו על מנת לספק תחושה של מקריות, גם אם הכל הוכתב על ידי הכוכבים. המוזיקה מוסיפה טון משעשע לכל העניין והסרט גם מתחיל ונסגר עם לוצ׳אנה. אם היא שואפת להיוולד מחדש, זה במקום בו היא כבר נולדה. הסרט הוא בסופו של דבר סדרה של קומדיות אנושיות קטנות, מעט מוזרות, לרוב די מוצלחות.