פסטיבל ונציה 2024: Maria, Separated, Planet B, The Eggregores’ Theory

המהדורה ה-81 של פסטיבל ונציה נפתחה ביום רביעי ואני מוצף בים של סרטים, כך שאני לא יכול להתלונן. למשל על החום, מערכת שריון הכרטיסים שבחרה לשלב רק את הדברים הגרועים מכל המהדרות הקודמות, או הצפיפות הגדולה בסירות לאתר הפסטיבל. בטח לא כשבישראל עדיין יש מלחמה ארורה ואנשים בשבי, אירועים שכמה סרטים בפסטיבל הדהדו לי אותו. לא לכל הסרטים אתייחס בדיווח הראשון, שכולל סרט ביוגרפי מדובר, במאי תיעודי מוכר, וקצת מדע בדיוני. הוא לא כולל דיווח על סרט הפתיחה "ביטלג'וס ביטלג'וס" (Beetlejuice Beetlejuice), עליו החלטתי לוותר ושיוצא לאקרנים ביום חמישי הקרוב. יתר שמות הסרטים בפוסט הם באנגלית מכיוון שאין להם עדיין אופק הפצה בישראל, ולכן השמות העבריים לא רשמיים.

Maria
מריה

הבמאי הצ׳יליאני פבלו לריין הוא אורח כמעט קבוע בפסטיבל ונציה, וסרטו החדש עשוי להיות אחד מן המדוברים ביותר בקריירה הפורה שלו. טבעי, שכן זה סוג של חלק שלישי בטרילוגיה על נשים אייקוניות מן המאה ה-20, אחרי ״ג׳קי״ (קנדי), ו״ספנסר״ (הנסיכה דיאנה). התסריטאי של הסרט השני, סטיבן נייט, משתף פעולה עם הבמאי גם בסרט הנוכחי, העוסק בדמותה של מריה קאלאס, זמרת האופרה האגדית.

בכך, הסרט הזה נבדל משני הסרטים הקודמים אודות נשים, ולריין גם ביים ביוגרפיות אחרות. כי בניגוד אליהן, היא הייתה מפורסמת בהרבה מכל גבר בחייה. אולם, נושאים רבים צצים ועולים כקווי דמיון: יחסים דואליים עם תהילה, הורות (במקרה הזה של אישה נטולת ילדים) וגברים, עושר רב מדי ומבט הבוחן בהערצה ורתיעה את הפאר, כמו גם ניסיון של לריין לחתור תחת המיתוס ובו זמנית להעצים אותו. בסרט הזה, באופן הברור ביותר,  הוא מעדיף את האגדי והגדול מהחיים, גם דרך מבנה תסריטאי שאפתני יותר. האגדי כולל גם מגע עם מיתוסים אחרים, כולל ג׳קי קנדי שדמותה מרחפת כשד שלא רואים על המסך בסרט זה. מי שבקיא בסיפור החיים של הנשים יודע למה, כאשר גם מרלין מונרו דווקא כן מפציעה לרגע.

כמו בסרטים הקודמים של לריין, העלילה נפרסת על פני מספר ימים בלבד, השבוע האחרון בחייה של קאלאס. אבל הפעם, באופן שאולי מזכיר סרטים ביוגרפים שגרתיים יותר, יש חזרות רבות לעבר, דרך פלאשבקים שמצולמים בשחור לבן מרהיב בידי אד לחמן, שמצלם נהדר גם את פאריז הצבעונית של שנת 1977.
על פניו, לריין בחר להתמקד בחייה של קאלאס בתקופה שפחות מחמיאה לדמותה: כאשר היא מכורה לכדורים ומתמסרת להזיות שהם מספקים, דרך ניסיונות לשוב לשיר. נסיונות שממחישים גם לקהל שלא בקיא באופרה שהיא כבר רחוקה משיאה כזמרת, למרות ניצוצות שניתן לאתר מדי פעם ועריכה האורגת ביצוע בינוני מן הווה בביצוע אגדי מן העבר. בחירה זו דווקא מראה אותה בגדולתה, כפי שהסרט תופס זאת: אישה גדולה מהחיים  מטבעה, אמנית גם כאשר האמנות נטשה אותה. מי שרוצה לחיות את חייה כמו דיווה ומוכנה למות למען הדימוי שלה, אפילו עם זה רק עבור עצמה כשהיא כותבת או משחקת את האוטוביוגרפיה שהיא מצהירה עליה.
הצהרה חשובה יותר שנאמרת בסמוך לראשית הסרט: עבורה כבר לא חשוב ההבדל בין מציאות להזיה. מדי פעם המשרת או מנהלת משק הבית שלה מנסים לא רק לציית להוראותיה אלא לדאוג לשלומה, אבל דומה שהוא קשור להתמסרות לא רק לאקט של השירה, אלא גם להגזמה.

הדבר קשור גם לליהוק של הסרט הזה, או למעשה של כל הסרטים דוברי אנגלית של לריין. שכן, זוהי לא רק טרילוגיה על נשים מתות מפורסמת, אלא גם סוג של אנתולוגיה של שחקניות אמריקאיות המבצעות בחירות משחק שנויות במחלוקת, כאלו שהולכת על משחק ששמים לב למימד המלאכותי שבו. דרך שלא רחוקה מאופרה על המסך. אחרי נטלי פורטמן וקריסטן סטיוארט, הוא עובד כעת עם אנג׳לינה ג׳ולי. דומה כי הכוכבת לא מרבה להופיע בסרטים לאחרונה וייתכן והתפקיד הזה הוא הכי מאתגר או מרשים שלה מזה מספר עשורים, שכן הוא מאפשר לה ללכת עד הסוף עם הבחירות שלה – להיות גדולה מהחיים ובו זמנית שבירה מאוד, יפה בצורה שהיא ספק אותנטית ספק ריקנית, כמו כל הנשים שלריין מעריץ ובוחן.

לפעמים, התסריט של נייט ישיר באופן ברור מדי במסרים שלו, אבל הקולנוע של לריין מתמסר לזה דרך ויתור כל ריאליזם לטובת פאר, שמשהו מצליח לגעת מבעד לו. ככל הנראה, הסרט לא מנסה להיות הכי נאמן לפרטים מחייה של קאלאס, אבל כן נאמן לזיכרון של דמותה, כמו שהיא רצה לזכור את עצמה לכאורה וכמו שאנו רוצים לזכור אותה כיום. על פניו, הסרט נותן תשובות לחייה אבל משאיר גם סימני שאלה גדולים.
העיקרי ביניהם קשור למערכת היחסים עם אריסטוטלס אונאסיס, סוג של בן זוג וסיפור אהבה שלא ברור מה מקור המשיכה של שני הצדדים בו, אלא עא מתייחסים לכסף, תהילה ומעמד כדבר החשוב ביותר בקשר. מה שאין סיבה לא לעשות. העניין הוא שהקשר מראה מידת עצמאות מוגבלת של קאלאס, בניגוד לדבריה בדיאלוג. סוג של סתירה בנשים שמעניינות את לריין, לא רק בטרילוגיה: הן עצמאיות ונחושות, אבל לעתים גם מגדירות את עצמן דרך גבר, אחד שהוא פחות מוצלח או ראוי. הדברים הם מורכבים יותר ואני מניח כי תהיה עוד הזדמנות לדון בסרט בפירוט.

Separated
מופרדים

סרטו החדש של ארול מוריס עוסק בצד ידוע לשמצה במדיניות ההגירה של ממשל טראמפ: הפרדת ילדים ופעוטות מהוריהם, במידה והם נתפסים בארה״ב. התחושה היא כי העיתוי אינו מקרי ולסרט יש מניעי תעמולה ברורים, מה שמעלה מספר שאלות. אולי העיקרית היא האם אחד מבמאי התעודה הגדולים של כל הזמנים הוא עד כדי כך נאיבי? התשובה היא אולי כן, אבל נאיבי לא בהכרח סותר חוכמה. וגם שתעמולה לא חייבת להיות חד-מימדית ואף כי יש בסרט כמה רגעים דמגוגיים צורמים, בסופו של דבר המטרות שלן נחשפות כמורכבות מעט יותר וחצי האשמה הם לא רק כלפי ממשל טראמפ וגם דומה כי לסרט אין תקווה של ממש בשכנוע מישהו לעבור צד. רק להזכיר על מה (בין היתר) מצביעים בבחירות לנשיאות ארה״ב השנה, ועל הדרך להזהיר, אבל גם להראות כי ממשל ביידן ממש אינן נקי מאשמה.

דומה כי מה שמעניין את מוריס יותר מכל הוא העימות בין הפרט האנושי הפועל מתוך אמפתיה למערכת הכללית, שחושבת על התמונה הגדולה ומחשבת פגיעה בלתי מתקבלת על הדעת בילדים כנזק השווה את התוצאה הסופית. הבמאי תמיד היה בצד האנושי, בצד של לספר סיפור גדול יותר דרך מפגש עם הפרט ושמיעת הסיפור שלו, גם אם ביצע מהלך בעייתי.
בסרט הזה, כמה מן המרואיינים זוכים ליחס שהוא אולי המלטף ביותר הזכור לי מן הקולנוע של מוריס. אחד מהם הוא ג'ייקוב סובורוף, עיתונאי שדיווח בטלוויזיה על תנאי המעצר של הילדים ביוזמת הממשל ומאוחר כתב ספר על האירועים עליהם מתבסס הסרט. מוריס עוסק דרכו בתפקיד העיתונות, אבל הוא מצא גיבור אחר, גדול יותר עבורו: ג׳ונתן וייט, עובד ממשלתי בכיר שבאמת מאמין כי עבודה ממשלתית יכולה וצריכה להיות שליחות אנושית ממקום של חמלה וקשב, בלי קשר לזהות המדיניות. בשלב מסוים הוא מוצא את עצמו מתנגד להנחיות, בשלב אחר הוא בונה את המדיניות שמצילה לא מעט דברים ואנשים. הוא גיבור שהסרט מעריץ, אך גם הוא מודה כי לא הכל, או הרוב, נפתר.

מוריס מפורסם בשילוב הראיונות שלו ובאווירה הנינוחה שהוא מייצר עם המרואיינים, אבל גם בשילוב קטעים מבוימים ומסוגננים בין קטעי הראיונות. בסרט זה הוא כנראה מקצין בכך בצורה הכי בולטת: דרך שחקנים המציגים מסע של אם ובנה מגואטמלה לארה״ב, המעצר, ההפרדה והטיפול של הרשויות. השחקנים טובים, בעיקר הילד, ומוריס מרבה להשתמש בשוטים המושפעים מהפילם-נואר במשחקי תאורה וזוויות צילום אלכסוניות, מה שמוסיף מימד אנושי חזק יותר, לפרקים. אם כי בסופו של דבר, מה שחזק יותר הוא קטעי הראיונות.

אך כפי שכבר ציינתי, יש בסרט דמגוגיה שחלקה זול, כמו להראות את אחד מן המרואיינים שתומך יותר במדיניות בעיקר כשהוא מגמגם. או שילוב קטע המראה את החיבה של טראמפ למינוי נשים בלונדיניות. זה אולי משעשע אבל גם ספק אם קשור לסיפור הזה, שבסופו של דבר יודע כי טראמפ הוא חלק גדול מן הסיפור, אך יש בו גם משהו מתמשך וגדול ממנו, בזמן ששום דבר לא יכול להיות גדול או חשוב יותר מיחס לילדים.

הסרט עוסק במדיניות ספציפית, בהחלטות ספציפיות ובעיקר בהריסת משפחות כאמצעי הרתעה למשפחות אחרות. אך בבסיסו, הוא עוסק באנושיות מול פוליטיקה, מה שמהדהד גם בהקשרים אחרים. כמו עוד כמה סרטים שכבר ראיתי בוונציה השנה, זה צורב באופן מיוחד לצופה ישראלי בתקופה הזו. באותה נשימה, יש בסרט תחושה שמוריס קצת חוזר על עצמו מבחינת הטכניקה ושהוא יצר סרטים מגובשים ואפקטיביים יותר בעבר.

Planet B
פלאנט בי

סרטה הארוך השני של הצרפתייה אודה לאה ראפן פתח את מסגרת שבוע הביקורת של הפסטיבל והוא לא ממש בחירה שגרתית לפתיחה. למרות שנטפליקס מעורבים בהפקה שלו (להבנתי לצד גופי שידור נוספים, אז לא בטוח שיופץ בנטפליקס בכל הטריטוריות). זוהי בחירה לא שגרתית שכן זהו מותחן מדע בדיוני די עמוס בפרטים ובנגיעות של אימה.

הסרט מתרחש בשנת 2039 ולא סתם מדובר בעתיד קרוב יחסית, שכן דומה כי כל הקונפליקטים בו הם המשך וספק הקצנה קלה של מתחים פוליטיים ושאלות טכנולוגיות בעולם של ימינו. אם כי אמצעי זיהוי אלקטרוניים בעדשות העיניים זה משהו שלא בדיוק קורה עדיין, כמו גם דברים אחרים. הוא נפתח עם כמה דקות פעילות של תא טרור כלשהו, מאוחר יותר נלמד כי הוא חלק מארגון בשם R וכי המניעים הם דאגה לאיכות הסביבה. זה לא מה שמעניין את הסרט יותר מדי, מעבר לכך כי הפעולה נכשלה וכמה חברים בארגון נעצרו, כולל מי שנראה שהנהיגה את הפעולה – לורה (אדל אקסרקופולוס), שעושה רושם שנפגעה מירי ואולי גם פגעה בעצמה.

אחרי זמן מה, היא מתעוררת בתור מה שנראה כמו אתר נופש סמוך לים, בריאה לחלוטין ממש. קול מבשר לה שהיא בכלא וירטואלי ראשון מסוגו והיא תשוחרר במידה ותלשין על פעילים נוספים. גם חבריה ליחידה נמצאים באתר והם מנסים לשתף פעולה, אך במקביל חוששים מהסגרה בידי האחרים. כמו כן, המקום שנראה שליו רוב הזמן, יכול לשנות אופי ולהוות סיוט של ממש, ללא צורה של חקירה בעינויים.

במקביל, אנו עוקבים גם אחרי פליטה מעיראק (סוהילה יעקוב) שהניסיון שלה לקנות זהות בדויה נכשל. נותרו לה 10 ימים של עבודה כמנקה בתור סוג של עונש על הגירה לא חוקית, לפני גירוש מסתמן. היא מנקה במשרד צבאי ולמרות שהיה לא דוברת צרפתית, דרך מקרה היא מגלה משהו על הכלא הווירטואלי. וזה באמת רק החלק הראשון של העלילה, אם כי ראפן נותנת לסרטה די הרבה זמן להסביר את נקודת המוצא שלו.

זהו סרט עמוס במידע בחלקו הראשון וקצת סנטימנטלי מדי בחלקו האחרון, מה שעלול ליצר ניכור אצל סוגים שונים של צופים. גם עבורי זה מה שמנע עניין מלא לאורך כל הסרט. אבל זוהי גם יצירה חכמה המקשרת בין החשש מטכנולוגיה ליחסים בין מעמדות והחשש האירופאי מהגירה. יש מקומות בהם הסרט שטחי או פשטני מדי ביחס לנושאים שבו, אך רוב הזמן החיבור מעניין דיו ושתי השחקניות הראשיות מצליחות לעורר אמפתיה. דומה כי התסריט לא לגמרי בשל, אל העשייה הטכנית בונה היטב עולם בלתי נעים, או למעשה כמה עולמות מעוצבים היטב הן מבחינה חזותית והן בפסקול.

The Eggregores’ Theory
תיאוריית האגרגורס

המסגרת של שבוע הביקורת כוללת תמיד גם סרט איטלקי קצר לפני הפיצ׳ר, ולרוב אני לא מתייחס לכך. מדובר בסרטים שמאוד לא סביר שיהיו רלוונטיים עבור קהל דוברי העברית. בכל זאת, חשבתי לציין את אנדראה גאטופולוס כבמאי שיש לשים אליו לב לעתיד. לסרט הקצר הזה הוא מגיע אחרי כמה קצרים זוכי פרסים ופיצ׳ר תיעודי. כמו ״פלאנט בי״ שהוקרן אחריו זה סרט מדע בדיוני ולדעתי הוא מנצח במקצה, גם בגלל שאורך של רבע שעה מאפשר לו להיות יותר ברור ואחיד בעשייה ובסיפור המדויק.

הסרט הזה מורכב כולו מצילומי סטילס, כאשר גבר מספר בפסקול את הסיפור שלו, שכולל געגועים לאישה שהקשר שלהם נהרס בגלל מגפה מסתורית ששינתה את העולם. כבר מן המעט שכתבתי, ניתן לציין את ״המזח״ של כריס מרקר כמקור השראה ברור, אבל גאטופולוס מרוויח את הדמיון לאחד מן הסרטים הנודעים בהיסטוריה. הוא עושה זאת דרך הכנסה של מספר סוגי עיוות סוריאליסטיים שונים לתמונות ומספר היבטים נוספים בסאונד, באופן שמזכיר את סרטיו הראשונים של דיוויד לינץ׳ (עד ״ראש מחק״). כמו כן, הסיפור מהודק והמגפה קשורה לרומנטיקה, ולא בגלל מגפות מוכרות מן העולם המוכר. למעשה, הסרט עוסק בעולם בו השפה הורגת, מה שמקשה על כל אפשרות ליצירת קשר בין בני אדם, מה שמוביל להרס של כל מה שנבנה. אבל זה לא בהכרח סוף מוחלט.