״הנוסע השמיני: רומולוס״, סקירה

סדרת סרטי "הנוסע השמיני" (Alien) היא סדרה אהובה ומוזרה. יש את עניין השם העברי שלה שתואם למעשה רק את הסרט הראשון, תוצאה נגררת לכך שהמפיקים בארץ בחרו את אחד משני השמות הבינלאומיים (בדקו, בהרבה מדינות הופץ בשם דומה, לא מדובר בהברקה של מפיץ ישראלי). זה היה בשלב בו סרטי המשך לא היו דבר נפוץ בסוף שנות השבעים. אבל הסרט הראשון בסדרה, שביים רידלי סקוט, הפך במהרה לתו תקן לאיכות בשני ז'אנרים שונים: אימה ומדע בדיוני.
הסרט השני, "Aliens", או "שובו של הנוסע השמיני" בשמו העברי שאינו מדויק בכמה אופנים, הפך את ג'יימס קמרון ליצרן שוברי קופות ואת סדרת הסרטים לאבן דרך גם בסרטי פעולה, מבלי לוותר על שני הז'אנרים האחרים. מאז, היקום הקולנועי העתידי התרחב בעוד שני המשכים (שבוימו בידי דיוויד פינצ'ר וז'אן-פייר ז'נה), שפיצלו את הקהל והביקורת, בטרם חזר לידיים של הבמאי המקורי רידלי סקוט. הוא יצר עוד שני פריקוולים, שעוד יותר פיצלו את הקהל והביקורות, וגם אני עדיין לא לגמרי סגור לגביהם. בשניהם, ״פרומתאוס״ ו״קובננט״, יש דברים טובים לצד חולשות די מביכות בעיניי. אבל לא מביכות כמו עצם קיומם של סרטי "הנוסע השמיני נגד הטורף", שדומה שאף אחד לא סופר, או רוצה לספור.

הסרט הנוכחי שמגיע כעת לקולנוע הוא הסרט השביעי בסדרה, או התשיעי. מבחינת ציר הזמן, הוא הרביעי, מתמקם איפשהו בין שני הסרטים הראשונים שיצאו ומציג גלריה חדשה של דמויות. הבמאי שלקח על עצמו את המשימה לשוב אל סדרת הסרטים שכל הבמאים שעבדו בה הם סוג של אגדות קולנוע הוא פדה אלברז האורוגוואי. הוא כבר קנה לעצמו שם בעולם האימה עם הגרסה המחודשת ל"מוות אכזרי" שנקרא בארץ "להעיר את השד", וגם בסרטי "לא לנשום", פרויקטים שהוא כתב ביחד עם רודו סיאגס ששב לכתוב איתו גם את התסריט הפעם. כאמור, הוא קנה לעצמו שם מסוים ומעמד, גם אם לא קונצנזוס לגבי הכישרון שלו או היכולת לעסוק במותג אהוב. מבחן שגם טובים ממנו לא בדיוק צלחו אותו, אולי לרבות הבמאי של הסרט הראשון, שנותר לדעתי אחד מן הסרטים הטובים ביותר בתחומו.

דומה כי גם אלברז וסיאגס חושבים כך, משום שעלילת "הנוסע שמיני: רומולוס" (Alien: Romulus) לא רק מתרחשת בין הסרט הראשון לשני בסדרה, אלא שהסרט כולו מושפע סגנונית ונראטיבית בעיקר משני הסרטים הללו. ואם בזמן ההתרחשות הוא קצת יותר קרוב לזמן ההתרחשות של השני (במידה וחישבתי נכון את השנים), בעלילה הוא קרוב לראשון, שלא לומר על סף הרימייק. צוות של (כ)שש דמויות שעולה לתחנת חלל נטושה, נתקל בחייזר בעיצוב המוכר מאז 1979, ומנסה לשרוד מבלי להיקטל או לעבור הפרייה ממנו. בניגוד לסרט הראשון, אפשר להוסיף את S הרבים גם לגבי כמות היצורים שהגיבורים נתקלים בהם בתחנת החלל והחלליות הסמוכות, ואפשר להגיד כי הסרט נע בין אימה לקטעי פעולה ומתח בניסיון לייצר איזון כלשהו.

הסרט מתחיל בכוכב לכת בשם "ג'קסון" שבני האדם יישבו, וזו לא התיישבות שנוח לחיות בה. למשל, לא ניתן לראות בה את השמש המקומית. ריין (קיילי ספייני) היא יתומה שעבדה במקום כל חייה וחשבה כי הגיעה למכסה אשר תאפשר לה לעבור לכוכב נוח יותר לחיים. היא מגלה כי העלו את מכסת השעות והיא למעשה סוג של עבד שגם שרוי במצוקה כלכלית. ריין חיה יחד עם אנדי (דיוויד ג'ונסון) אנדרואיד שתוכנת לעשות את מה שטוב עבורה ולספר בדיחות קרש. אולם, אנדי במקור היה שייך לחברת העל שמשעבדת את כולם וחוקרת את היקום. כך הוא יכול, על פניו, לתקשר עם "אמא", מערכת ההפעלה של החלליות ותחנות החלל.
קבוצה של חברים מן העבר יודעת זאת ומבקשת מריין להצטרף למשימה נואשת על מנת להשתלט על מעבורת חלל נטושה שמרחפת מעל הכוכב. לשם כך הם צריכים את אנדי. אם ייכשלו יהיו לכך השלכות קשות, אבל זה לא שיש להם תקווה אחרת. כך, אחרי סירוב ראשוני, ריין מוצאת את עצמה מצטרפת למסע שכולל גם את טיילור (ארצ'י רנו), קיי (איזבלה מרסד), נאוורו (איילין וו) וביורן (ספייק פרן). כולם קשורים איכשהו משפחתית או רומנטית, אבל זה לא ממש משנה איך כי בניית העבר של הדמויות או היחסים ביניהן זו לא הנקודה החזקה של הסרט.

הנקודה החזקה של הסרט היא כן ברמת הביצוע. קשה לומר כי קטעי האימה או הפעולה הם הכי מרהיבים או אפקטיביים בסדרה, כי הרף גבוה, אבל הם בהחלט עושים את העבודה. לא פחות מרכזי בסדרת הסרטים, ובסרט הזה, הוא האלמנט הפילוסופי הקשור במדע בדיוני. בתחום הזה, כמו ברבים מן הסרטים בסדרה או אולי אפילו כמו בכולם, הסרט נע בין החכם והמורכב מאוד לבין המטופש. החכם נוגע בשאלות לגבי אבולוציה והדרך של המין האנושי לשרוד, והאם ראוי להקריב חלק מבני אדם על מנת להציל בטווח הארוך את המין כולו, דבר שאולי מטריד גם את הגזע האחר של היצורים בסרט. הדבר מטריד גם את האנדרואידים אשר אמורים לשרת את בני האדם ובעיקר את אנדי, שעובר במהלך הסרט שינויים מסוימים ביכולת ובעמדה שלו, אבל נשאר דמות מרתקת עם שאלה לא פתורה: האם יש משהו "אמתי" או "אוהב" ברגשות שלו לגבי ריין, כאשר אין ספק לגבי הרגשות שלה כלפיו.

המטופש נובע מכך שהעולם בו מתרחשת סדרת הסרטים הפך למורכב מאוד וגם הניסיון לחזור לפשטות לא לגמרי צולח. נזרקים לאוויר דברים שאמורים לקשר את המתרחש לעלילות הגדולות יותר מסרטי העבר, וזה לא תמיד מחזיק. כמו כן, בעוד הסרט הראשון עסק באסטרונאוטים מנוסים במידה מסוימת לפחות, בסרט הזה המוקד הוא בטירונים שלא יודעים דבר. בדרך פלא הם מגלים לא רק אומץ ותושייה, אלא יכולות מופלאות של מקצוענים. ריין אמורה להיות גרסה חדשה של ריפלי מן הסרטים המקוריים, ועל סמך מה שראיתי מספייני בסרטים אחרים (למשל ״הקרב על אמריקה״ מהשנה) ייתכן ויש לה יכולת לגלם דמות כזו – אבל התסריט של הסרט הזה לא נותן לה ניואנסים או מעבר הדרגתי. היא חסרת ישע או גיברות על, בהתאם למה שנדרש לעלילה על מנת לנוע קדימה למקומות שהם לא ממש מפתיעים.

אבל זה לא שהסרט צריך להפתיע. הוא צריך לספק חומר למחשבה ואת זה הוא עושה. לא בהצלחה מלאה, אבל בהצלחה מסוימת. לא ברמה שמחדשת למי שבקיא בז'אנר, אבל כן ברמה שמהדהדת את המקורות. זאת בדומה לשליטה של אלברז ברמה הטכנית – ראינו בעבר דברים טובים יותר, אבל גם זה מספק. לא קלאסיקה נוספת כמו שני הסרטים הראשונים בסדרת הסרטים, אבל איפשהו במקום טוב באמצע בין סרטי הסדרה הזו, כמו גם בין סרטי המדע בדיוני ו/או האימה שיוצאים לקולנוע בתקופה זו.
ויש עוד עניין נוסף, מהותי במידה מסוימת. אבל הוא ספוילר. ספוילר שאולי יופיע בסקירות אחרות, אבל אני בכל זאת אגע בו רק אחרי אזהרה.

-ספוילר מכאן-

בסרט שעוסק בין היתר בפערים בין בני אדם לבין בינה מלאכותית שיכולה להחליף בני אדם, אבל לעשות זאת בלי היכולת הרגשית של האדם לטוב ולרע, הגענו למקרה קיצוני של שימוש בבינה מלאכותית בשחזור פנים וקול של שחקן מת. באופן שאולי צריך להדאיג את איגוד השחקנים, או שחקני קולנוע בכלל. איאן הולם גילם את האנדרואיד בסרט המקורי. הוא גם נפטר בשנת 2020 ולא שיחק בסרט מאז 2014. בסרט הזה, הדמויות נתקלות בתחנת החלל באנדרואיד מאותו דגם, או לפחות בחלק העליון שלו. הקול והפנים שלו הם אלו של הולם המנוח, ולא מדובר בהופעת אורח קצרה אלא בדמות של ממש. ספק השלישית בחשיבותה בסרט וזו שרוב הפילוסופיה קשורה בה.
עכשיו, השחזור הדיגיטלי עדיין לא מושלם. זה לא לגמרי הולם וגם עוזר ש"הוא" צריך לגלם דמות קצת רובוטית, אם כי הוא יותר רובוטי בסרט הזה מאשר בסרט הראשון. מה שלא מושלם כעת, יהיה מושלם בעתיד. זוהי טכנולוגיה מרשימה ובעייתית בו זמנית, מבחינה אתית. קצת מרגש לראות שוב גרסה של הולם, אבל עולה השאלה האם בעתיד לא יהיה פשוט זול יותר לשחזר שחקן מנוח מאשר להעסיק כישרון עכשווי. זו כבר שאלה שהמדע הבדיוני נגע בה ואין לה תשובה גם כאשר מדובר במדע לא-בדיוני. אחת מיני שאלות רבות בשילוב הבלתי נמנע של בינה מלאכותית וטכנולוגיות אחרות באמנות ובכל תחומי החיים.