במערבון אין כל חדש: "דסטרי רוכב שוב"

פוסט זה הוא חלק נוסף בסדרת פוסטים לא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. לא בהכרח הקלאסיקות הכי מוכרות של הז'אנר, שאנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זאת על מנת להגדיר גם את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמתבסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל את ההגדרה הזו הז'אנר שובר בעצמו, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי. אולם ייתכן המצב תמיד היה מורכב יותר, בסרטים שהם מראה לאופן שבו החברה תופסת את עצמה, את המיתוס לגבי העבר והווה ואת האידאולוגיה הנשקפת בסרטים הנתפסים כבידור פופולרי.

והפעם, פוסט מיוחד לרגל מחווה לשחקנית מרלן דיטריך בסינמטק ירושלים. המחווה תיפתח ב-14 באוגוסט ותכלול סרטים משלבים שונים בחיים של האישה האגדית, כולל מערבון אחד, "דסטרי רוכב שוב" (Destry Rides Again). זה המערבון הראשון בו הופיעה דיטריך והוא פתח צוהר לקרירה שלה בז'אנר שנראה זר לה עד אז, עם לפחות עוד שלושה מערבונים בכיכובה. וכשהיא מככבת בסרט היא תמיד הדבר הכי מעניין בו, אפילו אם ג'ון ויין נמצא שם. זה אולי נכון קצת פחות לגבי "שובו של דיסטרי", כך בתרגום מוכר אחר, שהוא סרט מעניין גם מבחינות נוספות בהן אגע אחר כך וגם המערבון הראשון עם ג'יימס סטיוארט, שהפך גם הוא לשחקן שמזוהה עם הז'אנר בשלב מאוחר יותר. אולם, בשלב בו הופק הסרט שניהם נחשבו לשחקנים שנראו קצת מוזר בתוך הז'אנר ובסרט בכלל. זה חלק מן הקסם של הסרט שביים ג'ורג' מרשל בשנת 1939.

אבל קודם כל, לפני העיסוק בסרט או במערב, קצת על דיטריך בתור כוכבת לטובת מי שירצו לתפוס עוד כמה סרטים נהדרים איתה בסינמטק ירושלים. דיטריך נולדה בברלין בשנת 1901 והקריירה שלה החלה בימי הקולנוע האילם בשנות ה-20. עבר כמעט עשור עד שהחלה לקבל תפקידים ראשיים בולטים בקולנוע הגרמני. זה קרה סביב המעבר לקולנוע המדבר, עם "האישה הנחשקת" שיפתח את המחווה בירושלים ובעיקר עם "המלאך הכחול", אחד מן הסרטים הגרמניים המדברים הראשונים שביום בידי ג'וזף פון שטרנברג, במאי הוליוודי שנשכר על ידי אולפני אופא הגרמניים לצורך המעבר לסאונד.
דיטריך גילמה בסרט בדרנית במופע קברט שמפתה מורה מוערך, שמתחתן איתה בלי להבין שאין לה כוונות לנאמנות וכי הקשר איתה משפיל אותו. במילים אחרות, היא פאם פאטאל, אבל כזו שהפיתוי שהיא מייצגת קשור למופע אמנותי, לשיר, ובעיקר למיניות ישירה שהקולנוע האמריקאי לא הכיר. פון שטרנברג הביא אותה להוליווד ויצר עמה סדרה של סרטים סביב הדימוי הזה: אישה עם מבטא זר, ביטחון עצמי גדול, ומוסר שהוא לא תמיד מה שהוליווד מכירה, למרות שלרוב היא בכל זאת הייתה גיבורה חיובית. הסרטים הללו התאפיינו גם במשחקי תאורה המזוהים עם הבמאי ואלו גרמו לדיטריך להיראות זוהרת אף יותר.

אחרי כמה להיטים, הסרטים של הצמד הפכו לאמנותיים מדי ונכשלו כלכלית. החל משנת 1935, הקוד ההוליוודי הגביל את סוג התפקידים שדיטריך יכולה לגלם וגם הקשר עם פון שטרנברג נפסק. במאים אחרים לא ממש ידעו מה לעשות עם המבטא הבולט שלה והנחישות שהיא משדרת בכל תפקיד. הסרטים עמה לא הצליחו ובסופו של דבר אחרי הכישלון של "מלאך", סרטו של ארנסט לוביטש, אולפני פרמאונט ביטלו את החוזה שלה. "מלאך" יוצג אף הוא בירושלים ונחשב לאחד מן הסרטים הפחות טובים של לוביטש, למרות שלדעתי הוא די מענג וכולל כמה וכמה הברקות ודוגמאות למגע המפורסם של היוצר, לטובת כל מי שרוצה קומדיה רומנטית שנונה של פעם. אבל אנחנו עוסקים במערבונים, ז'אנר שבאופן מפתיע דיטריך בנתה את הקריירה שלה מחדש דרכו. הנאצים רצו שתחזור לגרמניה, היא סירבה בתוקף ומאוחר יותר הפכה במהלך מלחמת העולם השנייה למופיעה פופולרית בפני החיילים האמריקאים שלחמו נגד מולדתה. לפני זה, ואחרי הפסקה, היא חזרה לקולנוע ב"דסטרי רוכב שוב".

על פניו, הסרט הוא עיבוד לספר באותו שם מאת מקס ברנד, ספר שכבר עובד לקולנוע סמוך יותר לפרסמו בשנת 1932, בסרט שביום בידי בנימין סטולוף. העיבוד הקודם שמר על נאמנות יותר קרובה לספר, והכוונה היא שהייתה לו את אותה העלילה ולא רק את אותו שם לדמות ראשית. כלומר, הסרט בו אנו עוסקים משנת 1939 לקח מן הספר רק את השם ואת היותו מערבון. הסיבה בגללה דסטרי רוכב שוב או שנית בשני הסרטים היא שונה: בספר הוא אדם שהופלל בפשע שלא ביצע ושב לנקום באנשים שהפלילו אותו, בסרט משנת 1939 הוא שריף מסוג שונה לגמרי. מתישהו בעבודה על התסריט, או במחשבה מראש, הסרט תפס כיוון שונה לגמרי: התסריטאי פליקס ג'קסון לקח את הדמות לתוך לסיפור שהוא הקצנה של המערבונים, ועל סמך הרעיון שלו התסריט נכתב בידי הנרי מאיירס וגרטרוד פרסל.

הסרט הגיע בשנה שהיא אולי סוג של נקודת מפנה עבור המערבון כז'אנר, אחרי כעשור של קולנוע מדבר. מערבונים תמיד היו ז'אנר פופולרי להפקה עוד בימי הסרט האילם, אבל הם לא נחשבו לסרטים יוקרתיים מהסוג שזוכה באוסקר ולרוב השחקנים שהופיעו בהם לא היו הכוכבים הגדולים של הוליווד או הבמאים המובילים, אם כי היו מקרים יוצאי דופן. "דסטרי רוכב שוב" הוא לא המערבון הכי יוקרתי שיצא באותה בשנה (זה "כרכרת הדואר" של ג'ון פורד), אבל הוא כן סוג של סרט יוקרתי יחסית לז'אנר. ככזה, דומה שהוא פנה למקום שהוא כמעט מטא: גרסה קיצונית יותר של המערב הפרוע, בה הכל מופרך יותר, אבל גם יש הבנה כי העולם צריך להשתנות. הסרט הזה מכוון ל״גדול״ ודומה כי הוא מקדים כיוונים מאוחרים ומודרניים יותר של המערבון. סרט אמריקאי שמזכיר מערבוני ספגטי או מערבונים מזרח אירופאים משנות הששים, שאפשר להנות מרמת הביצוע של קטעי הפעולה שבו ולהתרגש ממנו. בו זמנית, ניתן לחוות אותו כסוג של פארודיה, בלי קשר לכך שהוא הפך השראה לכמה פארודיות בעצמו, כולל אחת מפורסמת במיוחד בה אגע בהמשך.

הסרט מתרחש בעיירה בשם בוטלנק, כלומר "צוואר בקבוק" בתרגום ישיר. היא בהחלט נראית פרועה: יש בה אמנם הרבה בתים ומשפחות של חקלאים, אולם דומה כי העיר מתנהלת בעיקר במקום הבילוי – פאב שהוא גם מקום להופעות וקזינו. הכוכבת של ההופעת במקום היא פרנצ'י, מרלן דיטריך עם המבטא הטיפוסי ומופעים בסגנון ברולסק, בשילוב עם שירים המזוהים עם התקופה ועם המערב. גברים רבים חושקים בה ואולי גם מעורבים איתה רומנטית במידה זו או אחרת. אחד מהם הוא קנט (בריאן דונלוי) שנעזר בה בפתיחה על מנת לרמות במשחק פוקר ולזכות באדמות הכרחיות להובלת בקר. קנט מנהיג חבורה שעוזרת לו בכיפוף החוק ודומה כי ראש העיר בצד שלו. השריף מנסה לחקור את הרמאות במשחק הקלפים, אבל אז ראש העיר מכריז כי הוא נאלץ לעזוב את המקום. במקומו, ראש העיר ממהר להכריז בפאב על מינוי השריף החדש – וושינגטון דימסדייל (צ׳ארלס וויניגר). השם הזה מעורר צחוק, שכן דימסדייל הוא השיכור העירוני ודומה כי הוא לא יודע אם הוא ער או ישן, או מבין את המינוי שקיבל.

אבל בעבר הרחוק, הוא אכן היה סגן שריף והוא לוקח ברצינות את התפקיד. הוא מפסיק לשתות וקורא לעיר את מי שהוא מאמין שהיה סגן שריף יעיל, טום דסטרי, ליתר דיוק תומאס ג'פרסון דסטרי השני, בנו של השריף המיתולוגי שפעם עשה סדר בבוטלנק בטרם עבר למקום אחר, שם מצא את מותו. דימסדייל מאמין כי הבן יחזיר את מורשת האב. אבל דסטרי הבן שמגיע הוא שונה מהציפות – בין היתר כי הוא מגולם בידי ג'ימי סטיוארט, באותה שנה בה גילם את התמימות הכל-אמריקאית ב"מר סמית הולך לוושינגטון". דסטרי נראה תמים. הוא לא מדבר בקשיחות של מהמר, אלא מספר מעשיות שהם חצי בדיחות מוכרות על חברים שלו. למרות שהוא מופקד על שמירת החוק, הוא לא מאמין בהנחלת החוק דרך כוח ולא נושא אקדח, גם אם בשעת הצורך הוא מראה שהוא כן צלף ברמות שלא נראו במקום.

התושבים המקומיים לא יודעים איך לאכול את השריף וסגנו והם הופכים לסוג של בדיחה, אבל זה רק עוזר בסופו של דבר בעימות מול קנט והכנופיה שלו, ומול ראש העיר שמתגלה כמושחת. דסטרי נעזר בקבוצה של גברים נלעגים מסיבות שונות ויוצר חבורה הקובעת את החוק החדש במערב: חוק שנוכח דרך חשיבה ערכית ולא דרך כוח, דרך אנשי חוק שיש בהם גם משהו רך ופגיע. למעשה, הסרט מציג את כיבוש המערב בידי העתיד, זה ששם סוף לתקופת המערב הפרוע המתוארת בסרט. שריף שנאמן קודם כל לחוק ולא לתהילה של שמו, שהמהלך המפתח עבורו הוא הבאת שופט נייטרלי שמנותק מן השלטון המקומי.

בין לבין, יש את פרנצ'י שנעה בין תפקיד האישה הפתיינת הטיפוסי לבין משיכה שהיא חשה לגבי סגן השריף החדש ואופציה למשחק מלודרמטי. דיטריך, כמו סטיוארט בצורה שונה, לא צוללת לתוך התפקיד, אלא מגלמת את עצמה בסביבה לא מוכרת. על פניו זה מנותק, אבל לא בהכרח. יש לזכור כי בניגוד למה שנראה ברוב המערבונים, המערב היה סביבה של מהגרים שלא כולם אנגלוסכסים, למעשה רבים מהם לא. "דסטרי רוכב שוב" מציג דמות ראשית בעלת מבטא גרמני ועוד דמות בולטת שהיגרה מרוסיה ואיבדה את שמה בלי רצון לטובת הזהות האמריקאית.

עוד היבט מעניין בסרט הוא המקום של נשים בו. לא שניתן לקרוא לסרט הזה פמיניסטי, אבל הוא מציג כמה נשים חזקות (או לפחות שתיים) שאפשר לאהוד אותן למרות שהן ממש לא רוצות להיות רק רעיה של מישהו, כמקובל. פרנצ'י לא רק מופיעה בקברט, אלא גם משפילה כמה גברים בוויכוחים מילוליים ומנהלת קרב מכות עם אישה אחרת. כאשר בשלב מסוים דסטרי מנסה לנקות את העיר, הוא זוכה לתמיכה של התושבים ההגונים של המקום, מה שמייצר סוג של צבא המורכב ברובו מנשים. הן נרתמות לטובת הצד שלו בעימות הגדול, עימות שהוא גם שיא של ניצול טוב של כוח של אדם שהוא הערכים הנוכחים שארה"ב במאה ה-20, משמע אדם שלא מאמין שצריך לשלוט דרך הכוח. כאשר צריך הוא עושה זאת טוב יותר מול כוחות גדולים ורעים, ובדרך מעביר את האישה האירופאית/גרמנית לצד שלו במידה מסוימת.
בהתאם לכללי הצנזורה, היא לא ממש יכולה להיות האישה שלו בשלב זה. כל זה בשנת 1939, משמע בסמוך לפתיחת מלחמת העולם השנייה בה ארה"ב לכאורה לא מתערבת או רוצה להתערב בשלבים המוקדמים. הסרט על פניו מצדיע לגישה הלא-אלימה שאינה ששה אלי קרב, אבל גם רומז כי למען ערכים וסדר כדאי לפעמים להילחם.

כאמור, ההנאה בסרט משלבת בין רבדים לכאורה סותרים: מצד אחד, אפשר לקחת את הסיפור ברצינות. מאידך, הדמויות הראשיות בו נראות תלושות מן הסביבה והעיירה בוטלנק נראית כמו גרסה מוקצנת של כל עיירות המערבונים. כאשר הדבר נוגע לסצנות הדרמה בין סטיוארט לדיטריך, התחושה מגיעה לשיא. הסצנות יכולות להיות מרגשות מאוד, אבל יש בהן משהו מוגזם שיכול להפוך לקאמפ. בגלל שמדובר בשניים מן השחקנים הכי מוכשרים בתולדות הקולנוע בהקצנת האישיות שלהם, זה עובד. זה סרט שאפשר לצחוק עליו והוא רוצה שגם יצחקו איתו, אבל זה גם סרט שיכול לגעת ללב.

הסרט איכשהו שלח את דיטריך לנתיב של מערבונים נוספים עד כניסת ארה"ב מלחמת העולם השנייה, לצד הכוכב העולה החדש של הז'אנר, ג'ון ויין. זאת אחרי שכאמור בידרה חיילים בחזית (בעוד סטיוארט היה לטייס קרבי). אחרי המלחמה השתתפה גם במערבון המוזר של פריץ לאנג "ראנצ'ו הנודעת". ההופעות שלה בסרטים הללו צרבו אותה בתודעה בתור גרמניה במערב, אבל ההופעה שלה ב"דסטרי רוכב שוב" היא האהודה ביותר וגם מקור ההשראה הישיר לדמותה של לילי פון שטוופ בסרט "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס – סרט פארודי שנעשה בשנות ה-70, בעידן של הקריאה מחדש את המערבונים והיותם בידור. ברוקס הקצין את האופן בו ייצוג המערב הוא מלאכותי וחשף את הגזענות הטמונה בו, תוך שהוא גם נשען קלות על "דסטרי רוכב שוב", בין היתר בעלילה על מינוי שריף כושל בכוונה.

ברוקס פעל בתקופה אחרת והיה ישיר יותר בביקורת על הגזענות והצביעות של ארה"ב. הוא גם נהנה מהיותו יוצר פארודיה במוצהר, מה שאפשר לו לוותר על כל מראית עין של הגיון בייצוג. הסרט שלו נשען על סרטים רבים אחרים ויש בו סיפור ודמויות ברמה שמאפשרות לו לעבוד להיות אהוד. העניין הוא שלא מעט ממה שהוא עושה מבחינת ברק קולנועי ועימות עם המסכמות הפגומות של הז'אנר, נעשה גם ב"דרסטי רוכב שוב". סרט שהוא לא בדיוק פארודיה, אבל כן מודע לעצמו ולפגמים שבלב הז'אנר. יש בו עדיין סוג של אמונה בארה"ב כמקום ערכי, אך זו לא אמונה מוחלטת. הסרט מצביע על כך כי הבידור האמריקאי כולל גם צדדים עיוורים וכי מה שמבדר את הקהל הוא לא בהכרח ערכי או נאמן למציאות. בכל אופן, הוא עדיין מערבון ששרד, בדרכו המוזרה, את מבחן הזמן.