פסטיבל ירושלים 2024: ״מכולת״, ״לא ביום לא בלילה״, ״כלבים חולמים״, ״תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר״

פסטיבל ירושלים ננעל בשבת (אמש) ואני נותרתי עייף, אך עם טעם של עוד. גם לצפייה על סרטים, גם לשיחה וכתיבה עליהם, מה שאני חש שיכולתי לעשות קצת יותר. סיקרתי בעיקר את הקולנוע הישראלי ובכך אמשיך גם בפוסט הנוכחי, שיוביל לכך שסיקרנו באתר את כל סרטי התחרות העלילתית ואת רוב סרטי התחרות התיעודית. את רוב סרטי תחרות הקצרים פספסתי ולכן בסופו של דבר חשתי לא מספיק שלם לכתוב בשלב זה על שני הסרטים שיותר אהבתי בה: "שכבות" של כליל כובש (שגם זכה בתחרות) ו"שום דבר מיוחד" של אפרת ברגר. הראשון אכן רב שכבות בתיאור של אישה בכוח לפינוי מוקשים, והשני מיוחד בשילוב בין אנימציה ולייב אקשן ובעיקר מבט על חיי הנפש של עובדת סיעודית וגם של האישה בה היא מטפלת בגיל מתקדם, בו גם שלמות הנפש מוטלת בספק.

לגבי הסרטים הארוכים, בהכללה גסה התחרות התיעודית הייתה ברמה גבוהה יותר מן הזכור לי בפסטיבל ירושלים והתחרות העלילתית הייתה מגוונת מאוד מבחינה סגנונית ובסופו של דבר מצאתי מה לאהוב בכל הסרטים שהוצגו בה, לעתים עם הסתייגויות שתמיד היו קלות יותר. היו כמה סרטים בינלאומיים שאכזבו אותי, אבל לא אחשוף אותם כי אולי לא פענחתי אותם לגמרי.
למרות שאני לא עושה כאן סיכום, אצטיין שישה סרטים בינלאומיים שהיו בעיניי המיטב של הפסטיבל, בסדר מקרי: "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם", "הסבר לכל דבר", "כל מה שאנו מדמיינים כאור", "דור רומנטי", "יצירה אחרונה" ו"הסיפור של סולימאן". על מנת להשלים לטופ 10 כנהוג, אוסיף את "הנרי פונדה לנשיאות", "גאוצ'ו גאוצ'ו", ״שלושה קילומטרים מסוף העולם״, ו"טאטאמי" שיש לו אמנם במאי ישראלי ושותפות של ערוץ ישראלי בהפקה, אבל הוא נחשב בינלאומי ואתן לו את הכבוד על פני עוד כמה סרטים ראויים. ולסיום, השלמות ישראליות ואחרות.

מכולת

15 שנים עברו מאז יובל שני הציג את סרט הסטודנטים שלו "סגל" בפסטיבל קאן, סרט קצר שהמשיך לסבב זכויות בלא-מעט פרסים. כעת הוא מציג את הפיצ'ר הראשון שלו "מכולת", ובזמן שחלף הוא לא איבד תעוזה. זהו סרט שהולך עד הסוף עם התפיסה שלו, גם באופן שעלול לנכר או לאבד חלק מן הקהל. הדבר בא לידי ביטוי גם ברמה הנראטיבית וגם ברמה הסגנונית. הסיפור של הסרט זורק את הצופה לתוך סיטואציה מורכבת כאשר הוא חושף פרטים חשובים בשלבים מאוחרים ובמרומז, דורש מן הקהל להשלים פערים וגם לפעמים להטיל ספק במה שנאמר. סרט על דמויות ברגע של חוסר ביטחון בחיים, מה שבא לידי ביטוי בעריכה שלפעמים מייצרת מבנה מופשט הזולג קצת בין התודעה של הדמות הראשית. כתוצאה מכך מוענק מימד מופשט גם לאופן בו העלילה מתקדמת.

מה שאפילו יותר מאתגר הוא המבע הקולנועי, שמתחיל מצילום מאוד קרוב וצמוד לדמויות, נוסח האחים דארדן, לעתים בצורה קיצונית. יש לציין כי המחויבות לצילום מקרוב הופכת לפחות מוחלטת בהמשך, אבל היא קובעת את הטון. עבורי, בפתיחה זה הרגיש בוטה מדי, אבל לפרקים גם יצר קומפוזיציות מעניינות ויפות שאולי לא היו מתאפשרות בדרך אחרת, בסרט המבקש להראות איך למצוא קשר אנושי מתוך מצוקה קשה ושותפות גורל מתוך בדידות בסביבה בעייתית.

הסרט מציג מפגש בין שני נערים בגיל התיכון, שניהם חילונים הגרים בשכונה דתית ברובה, קרוב למרכז ירושלים. שניהם נדרשים לגלות בגרות גדולה מגילם. אמיר (עידו טאקו) עבר לעיר לפני מספר חודשים והוא עובד במכולת בבעלות משפחתית, כאשר המכולת מתפקדת גם כבית מרקחת פיראטי. בפתיחת הסרט, אמיר מוצא את עצמו נדרש למלא את תפקיד הרוקח והוא מנסה לעשות זאת באחריות על סמך מה שלמד מצפייה ברוקח בעל ההכשרה המתאימה, אך עצם הצבתו בסיטואציה מעוררת חשש. השכן שלו, אליהו (אמיתי שולמן), חי עם סבו ואמו, כל אחד מהם לא ממש מתפקד: הסב בגלל מחלות של גיל הזהב, האם כלל הנראה בגלל התמכרות. בנקודה כלשהי בסרט, דמות מפתח קוראת לאליהו הומוסקסואל, אך ספק אם הוא עצמו מוכן להכרה בהגדרה הזו בסביבה בה היא יכולה להיות מקור ללעג מהאחרים במקרה הטוב.

הסרט מתרחש במהלך חג הפסח. הוא נפתח עם שריפת חמץ של ערב החג, וכנראה מסתיים בצאת החג השני. שני הנערים מחפשים בחג החירות מקום מפלט ומוצאים מקום משלהם שיכול להיות משותף, מה שמוביל להתקרבות שיש בה הבנה, עזרה הדדית, אבל גם חשש מסוים, בעיקר לגבי האלמנט המיני שיכול להצטרף לקשר. הקירבה בין הדירות שלהם מייצרת קירבה אינטימית עוד בטרם הם מדברים ביניהם, דבר שמוסיף למתח שיש בו גם משיכה וגם תקווה לפתרון הדדי לבעיות. עבור אמיר, החופש הוא גם אפשרות לעלות לאוטובוס מחוץ לירושלים לעבר המושב, מושב שהוא העבר שלו וכנראה גם הטראומה שאת פרטיה הוא לא חושף. העבר הזה מוצג כסוג של חלום, גם כשהוא מכריז על נסיעה קרובה או אפילו עולה על אוטובוס, דומה כי זו נסיעה בלתי אפשרית לצד אחר בישראל שנראה עבורו אידיאלי. גם כאשר הוא מגיע לאוטובוס, הדבר מצולם וערוך כמו סוג של חלום. מה שמפריד בינו לבין היעד הוא לא רק גיאוגרפיה, אפילו לא רק מצב כלכלי.

משהו ביעד הזה הוא שאמיר רוצה להגיע אליו, הוא גם התמימות. הוא עבר טלטלה במציאות, לפני תחילת אירועי הסרט, אך הוא גם מתעמת מול התמימות שלו מול הסביבה בכל הנוגע למיניות. לא משהו שחדש עבורו מבחינת הידע, אבל כן משהו שטלטל מעט את עולמו מבחינת הצד המשפיל לפעמים של היחס בשפה למיניות, מול מחשבות על אהבה רגשית אידאית יותר. חלק מן היופי בסרט נובע מכך שלא ברור אם מה שהוא מחפש או מוצא בקשר עם אליהו קשור בהכרח לפן המיני, הן בנוגע למה שהם משיגים והן בנוגע למה שהם עדיין מפחדים ממנו.

הסרט זכה בפרס אנסמבל השחקנים בפסטיבל וניתן לציין גם את מוריס כהן והילה וידור בתפקידים בולטים בהקשר הזה (חלק מהליהוקים האחרים לא לגמרי עבדו עבורי), אולם לב הסרט הוא שני השחקנים ראשיים ובעיקר טאקו. הוא מופיע בפסטיבל גם ב"קרוב אליי" בתפקיד משנה בולט והיה נהדר גם ב"החייל הנעלם" שהוצג וזכה בפסטיבל חיפה בשנה שעברה. מה שבולט במשחק של טאקו זה לא רק שהוא טוב מאוד עד מצוין בכל הסרטים, אלא שמדובר בשלושה תפקידים שונים מאוד והוא צולל לגמרי פנימה ומקנה אמינות לכל דמות. קשה לדעת מה צופן העתיד, אבל יש לו פוטנציאל להיות שחקן מפתח בקולנוע הישראלי, באופן שונה מכל מה שקדם לו.

לא יום ולא לילה

סרטים על הקהילה החרדית נוטים ליפול לדידקטיות יתר, או בתיאור העושר שהאמונה מעניקה או בביקורת על אורח החיים. סרטו של פנחס וויה שכתב את התסריט יחד עם אהרון ישראל נוגע בדידקטיות, אך מצליח להעניק לסרט גם פן אנושי ויותר סמכות לרוב המקומות בהם הוא מבקר את הקהילה החרדית, מבלי לפסול את כל האלמנטים בה ויחד עם הרצון להראות את מה שמושך בה. הסרט הוא גם סוג של מעשית מוסר שיש בה גם מימד יותר אוניברסלי וגם האלמנט הזה עובד, לפחות רוב הזמן.

הסרט עוסק במשפחה של חוזרים בתשובה, ספרדים החיים בבני ברק. סיקוונס בר מצווה בראשית הסרט מראה את השאיפה של המשפחה להיכנס לתוך הקהילה המקומית וגם מראה כי זוהי הצלחה חלקית במקרה של ההורים. הבן הבכור שהוא חתן הבר מצווה מתגלה כתלמיד מוכשר מאוד של התורה והוא איתן גם באמונה וגם בלמידה וזוכה להערכת הרב שלו. אבל הקהילה החרדית היא מקום בו גזענות היא לא דבר שזוכה בהכרח לגינוי והילד לומד כי למרות הצטיינות בלימודים, המוצא שלו והיכולת הכלכלית של הוריו לא תאפשר לו ללמוד בישיבה טובה. לאחר מכן, כל אחד מן ההורים מנסה בתורו לשנות את המצב, דרך שיטות שמראות כי הם באים מעולם ששונה מן העולם של בני ברק, מה שיכול לייצר רק נזק.

העניין הוא לא הסיפור, אלא גם המבט על הדמויות והעולם. וויה מעניק לסרטו קצב איטי ומדוד מאוד, לא ממש ״קולנוע איטי״ אבל כן כזה המשתהה לפני הפעולה. מבנה התסריט מעניין כאשר דומה בחלק הראשון של הסרט הילד והאם מובילים את היצירה, בעוד האב הופך לדמות הראשית בחצי השני כסוג של מי שנותר חצי בתוך הסביבה המקיפה אותו וחצי בחוץ. גבר חרדי ששמר עדיין על המקצוע החילוני שלו ומדי פעם גם סועד את אמו מחוץ לעיר (לסעוד הורה קשיש זה מוטיב חוזר בתחרות הישראלית). אלי מנשה מעביר את ייסורי האב בצורה טובה, גם אם בחצי השני יש כמה מקומות בהם התסריט לא מעצב עד תום את הסיטואציה.

הייסורים של מנשה עומדים מול המשחק של שמואל וילוז'ני בתור הרב האשכנזי שמנהל את הישיבה ומנסה תמיד להקרין הקשבה לכולם. אני חושב שהדמות מצניעה אכזבה אישית מסוימת על שלא זכה לקבל תפקיד בכיר אף יותר בתוך הקהילה. הסרט לא לגמרי הצליח לעמוד בעיני בכל השאיפות שלו מבחינת החיבור הרגשי והדילמה המוסרית, אך קשה להגיד כי הוא נכשל בכך. הוא בנה היטב את עולם הקהילה והמשפחה, תוך צמצום מסוים הרומז על עולם גדול יותר.

כלבים חולמים
Dreaming Dogs

למרות שהוקרן רק באולמות קטנים, סרטם של אלזה קרמזר ולווין פטר סוג של הפך לשיחת הפסטיבל, לפחות סביבי. נדמה לי כי היו שלוש גישות שונות: רבים שהתרגשו מאוד ועבורם זה אחד מסרטי הפסטיבל, אחרים שהשתעממו ולא הבינו מה העלילה, וגם כאלו עבורם הסרט היה לא אמנותי "מספיק" – כלומר קצר מדי ולא לגמרי מוצלח במימד הפואטי המופשט שהוא ניסה לעשות. איכשהו, דומני כי כולם צודקים במידה מסוימת.

היכולת להתחבר לסרט תלויה גם במידת החיבה לכלבים ולקולנוע לא נראטיבי. חיבה לכלבים יכולה לעזור, חיבה מסוימת לקולנוע לא נראטיבי יכולה לעזור, אך גם להיות מגבלה כי הסרט לא הולך רחוק מספיק בתחום זה. למעשה הוא מחבר למבט על חיים בשוליים גם סוג של נראטיב חצי-בדיוני קל, אלמנט ניסיוני מעניין שלדעתי עובד בצורה מספקת, אך לוקח לזה זמן לקרות. כל זה באחד הפיצ'רים הכי קצרים שהוקרנו בפסטיבל.

הסרט צולם בשולי מוסקבה, באזור של מפעלים שהיו פעם עמוסים וכרגע ננטשו. במקום חיה אישה אחת המגדלת/מטפלת במספר כלבים עזובים, בהם בולט כלב אדמוני בשם דינגו. מדי פעם היא מתקרבת איתם לעיר, או פוגשת אספני מתכות שבאים לקחת סחורה ממה שהיה פעם אזור תעשייה. הבמאים משלבים את התיעוד הזה עם רגעים מופשטים יותר המנסים למצוא מימוש חזותי לרעיון שבכותרת, שהוא מן הסתם פרשנות שלהם. יש בזה משהו מעט מאולץ, גם אם הפתרון שלהם מייצר רגעים יפים. אבל בסופו של דבר זו הכנה לנראטיב שהם בנו, נראטיב המייצר הקבלה בין שני אירועים. אחד מהם מסתיים בקפיצת זמן של כמה חודשים, השני מסיים את הסרט. והסיום, מכל ההיבטים, קנה אותי לחלוטין. אני בצד האוהד, גם אם זה בסופו של דבר קצת מתחת לשיאי הפסטיבל מבחינתי.

תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר
Made in England: The Films of Powell and Pressburger

רק מתאים לסיים את הסיקור שלי עם הסרט שדברים מתוכו ליוו את לקט הקטעים בפתיח של הפסטיבל. למעשה, באי הפסטיבל זכו לשלל ציטוטים שונים של מרטין סקורסזה מן הסרט הזה שהוא לא ביים, אולם נדמה לי שגם במאי הסרט דיוויד הינטון יסכים כי סקורסזה הוא כוח דומיננטי ביצירה. הציטוטים שלו מדברים ספציפית על הסרטים שיצרו במשותף מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר, אבל מתייחסים לאהבת קולנוע בכלל ולמה שקולנוע מסוגל לעשות: גם לשקף את המציאות, גם להאדיר אותה ולגעת בנשגב, בלי להפנות עורף לאכזריות והכאב. סקורסזה כבר יצר או השתתף בהרבה סרטים תיעודיים על קולנוע וגם לחלקים מן הסרט הזה ניתן להתייחס כסוג של שיעור בקולנוע. אבל קשה לחשוב על שיעור יותר סוחף ומפרה.

הסרטים של צמד הבמאים שפעל בבריטניה חשובים מאוד עבור סקורסזה והוא גם חשוב עבור היוצרים: הוא גילה אותם בתור ילד וכאשר הוא התפרסם, הם נשכחו או נחשבו לא רלוונטיים בעיני חובבי קולנוע בכלל ובבריטניה בפרט. סקורסזה פעל במשך שנים על מנת להשיב אותם לתודעה. כל מהדורה ביתית של סרטים שלהם, ביחד או לחוד, מלווה לפחות בהקדמה שלו והוא שב ודיבר עליהם פעמים רבות.

כעת, הוא יושב ומדבר בפירוט על כל סרט שהשניים יצרו ביחד (ובצורה פחות מפורטת על הסרטים שיצרו בנפרד) והתוצאה מרתקת. מדי פעם הסרט גם קופץ לסרטים שסקורסזה ביים בעצמו, אולי קצת יותר מדי עבור סרט המוקדש לבמאים אחרים, אבל דומה כי סקורסזה הרוויח את זה. הדבר גם מוסיף לסרט מימד חשוב: המורשת של הבמאים, שהפיקו סרטיהם הידועים ביותר תחת חברת "הקשתים" שהקימו, היא לא רק בסרטים שאלמנטים מתוכם נראו קצת מיושנים או מלאכותיים גם כשיצאו בשנות הארבעים והחמישים. המורשת שלהם היא בהשראה שהם עדיין מעניקים לדורות הבאים של יוצרים.

סקורסזה חושף פעם אחר פעם כיצד השניים לקחו על עצמם אתגר חדש בכל פעם וכיצד מה שנראה מלאכותי היה מכוון וחשף סוג של אמת פנימית, לעתים שילב בין הזרם המרכזי לסוריאליזם קל. עוד חשיבות בסרט התיעודי הזה, רלוונטית במיוחד בפסטיבל הנוכחי, היא היכולת של שני הבמאים ליצור בזמן מלחמה סרטים שהם גם סרטי תעמולה, גם סרטים אישיים וגם כוללים ביקורת סמויה על הצד "שלהם" במלחמה הצודקת. אבל קשה לדמיין הקבלה לדמיון שלהם במציאות הנוכחית. אפשר אולי רק לחלום על רטרוספקטיבה.