פסטיבל ירושלים 2024: ״גאוצ׳ו גאוצ׳ו״, ״סוחו״, ״הסבר לכל דבר״, ״שלושת המוסקטרים״

מחצית מפסטיבל הקולנוע של ירושלים כבר חלפה וטרם פרסמתי דיווח, בזמן שעופר כבר הספיק שלושה לבדו והוא ממש לא התעייף. חלק מזה נובע מהסיקור שלי לגלריה של ״הארץ״, שבעצם מסתיים היום אלא אם יהיו הפתעות, מה שאומר שכעת אני פנוי יותר לכתוב על החוויות שלי גם לסריטה. הצרה היא שכל מיני סרטים מאוד יפים שראיתי, נגיד ״הטעמים של עיראק״ שהיה עבורי הפתעה מרנינה, כבר לא יוקרנו בפסטיבל. אז אני מרגיש שהתרשלתי בתפקידי, או ביליתי יותר זמן בדשא הסינמטק ובשיחות מסדרון מאשר מול המחשב. אולי עוד אמצא לסרטים שכבר לא יוקרנו מקום בדיווח עתידי. את הנוכחי, הראשון שלי והרביעי של סריטה מששת ימי הפסטיבל עד כה, בחרתי להקדיש לארבעה סרטים שעוד יוקרנו, ממחר ועד מוצאי שבת. לכן גם אין פה סרטים ישראליים, שכן התחרויות השונות מסתיימות היום וההקרנות החוזרות הן בבוקר שאחרי הפרימיירה. עוד נגיע גם לזה, אני מקווה ומאמין, ואת דעתי על כמחצית מתחרות חג׳ג׳ לקולנוע עלילתי אפשר כאמור לקרוא בעיתון או באתר ״הארץ״. הסרטים בפוסט מסודרים לפי תאריך ההקרנה היחיד או המאוחר ביותר, כלומר ההזדמנות האחרונה לתפוס אותם בסביבה פסטיבלית.

גאוצ׳ו גאוצ׳ו
Gaucho Gaucho

מכיוון שנעדרתי מערב הפתיחה, והגעתי אל בירת הסרטים הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי ביום שישי שעבר, ״סרט הפתיחה״ שלי היה בעצם התיעודי הזה שנכנסתי אליו בהחלטה של רגע. החלטה קלה מאוד – זה סרטם החדש של היוצרים של ״ציידי הכמהין״, מייקל דווק וגרגורי קרשאו. הפעם הם זונחים את עולמם של מלקטי פטריות היוקרה באיטליה ומתעדים את התרבות המשתמרת של בוקרים ארגנטינאים. האסוציאציה היחידה שלי למשמע המילה גאוצ׳ו היא רשת מסעדות הבשר שהייתה פופולרית בישראלית בנעוריי, אבל כמובן שיש יקום שלם של עושר אתנוגרפי מאחוריה. מסורות קדם שהשתמרו, קהילות סגורות המקיימות יחסי גומלין עם הסביבה, או אפילו ניסיונות לאתגר מעט את המוסכמות בתוך החברה החיה לפי כללים וחוקים משלה. הכל מוגש בסגנון הלא-מתערב של היוצרים, בלי דברי קריינות או הסברים.

הקולנוע של הצמד הזה לא ממש זקוק למילות הסבר, בשל העוצמה החזותית. בעזרת צילום בשחור-לבן שנראה רווי ועמוק ומלא פרטים, מוצגת בסרט כמו-פלנטה נפרדת שדומה לכדור הארץ שלנו אבל קפאה בזמן. טבלתי ולפרקים השתכשכתי בדימויים פוערי העיניים והלסתות, מצילומי נופים ומרחבים אינסופיים ועד הבתים המיוחדים של הגאוצ׳ואים, רובם נראים כמו ילידים-אמריקאים של מרכז ודרום אמריקה (בניגוד לארגנטינאים שאנחנו מורגלים לראות על המסכים, צאצאי אירופה במקור). הלבוש המסורתי, משהו שבין קאובוי ינקי למטאדור ספרדי, מבליט אותם על רקע הטבע היפהפה גם מבעד לשחור-לבן. בין דהירה על סוס בטראקינג שוט בלתי נגמר למבט חומל על פרות שסיימו את חייהן, מתחילים לבצבץ ואז להתלכד דמויות אנושיות מרתקות. למשל שדר רדיו ומוזיקאי מקומי שבכל זאת מספק לסרט מעין דמות מספר, או נערה שרוצה להיות גאוצ׳ה, הגרסה הנשית של גאוצ׳ו, ומאתגרת את סביבה הן בבית הספר הרגיל והן בבית.

לצד האיכויות האתנוגרפיות והעמדות המצלמה של קולנוע מתבונן, ברור לי שסרט כל-כך מרהיב ויזואלית לא יכול להיות דוקומנטרי ״טהור״. למשל כאשר שיחה בין מורה בבית הספר לבין הגאוצ׳ה-לעתיד מסתיימת בכך שהצעירה לא מוכנה לתעדף תלבושת אחידה על פני מדי הרוכבת שלה, והבמאים חותכים אל שוט של קומפוזיציה מרשימה: ילדות בתלבושות אחידה מקובצות יחדיו ובצד השני של הפריים הגיבורה המרדנית שלנו שעונה לבדה על קיר. אבל גם סרטים תיעודיים הם הרי מבוימים וכל עוד לא הומצא לצורך היצירה איזה טקס ובו המצולמים מבקשים רשות מהאדמה לעבד אותה (רגע מופלא במיוחד בסרט), אין לי בעיה עקרונית עם חזרות או העמדה. הסיווג של דווק את קרשאו בתור מתעדים או דוקומנטריסטים ולא פשוט במאים, היא תווית עליה הם מערערים כפי שרק אוטר יכול לעשות – סימני היכר קולנועיים. אם בסרטם הקודם נותרה במוחי דמות של ישישה הצועקת לבעלה לשוב מן היער (זעקתה ״קרלו!״ עדיין מהדהדת בליבי), גם הפעם ישנה סצנה קצרה ודומה. בזכותה, ״וו-היי, בטו!״ היא קריאת הקרב של הסרט הזה, מבחינתי, ואחד הדברים שאזכור ממנו מלבד התמונות היפות.

הקרנה נוספת:
חמישי 25.07.24 | 12:00 | סינמטק 2

שלושת המוסקטרים: ד׳ארטניאן / מיליידי
The Three Musketeers: D'Artagnan / Milady

מהרגע שפורסמה התוכניה, סימנתי לי ביומן הדיגיטלי חצי מיום שני וכתבתי מילה אחת: ״כיף!״. זה היה אחר הצהריים שנבחר על ידי הפסטיבל להיות מוקדש לדאבל-פיצ׳ר המבטיח ״שלושת המוסקטרים: ד׳ארטניאן״ ו״שלושת המוסקטרים: מיליידי״ – צמד סרטים בני כשעתיים כל אחד, עיבוד קולנועי בשני חלקים לספרו המכונן של אלכסנדר דיומא (האב). אחרי שפספסתי בפסטיבל קאן את העיבוד החדש של ״הרוזן ממונטה כריסטו״, ספרו הנודע הנוסף של דיומא, לא היה לי ספק שאני מפנה כמה שעות לטובת המוסקטרים החביבים עליי. מיותר לציין, אבל אעשה זאת בכל מקרה, שלא נהניתי ככה בקולנוע מאז גיל 14 בערך, וזה גם הגיל המינימלי בעיניי לקהל של הסרט הזה. זו לא הסדרה המצוירת ובה המוסקטרים הם כלבלבים חמודים, אלא הפקה תקופתית עם לא מעט דם, בגידות, מוות, פוליטיקה ורמזים לסקס. כן, רק רמזים למרות שזה סרט צרפתי פר אקסלנס. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

כבר בפתיחת הסרט הראשון, נקרא לו ״ד׳ארטניאן״ לשם קיצור, היה ברור שהבמאי מרטן בורבולון (״אייפל״) מנסה להרשים. עליי זה עבד, תחילה עם דמות בודדת הרוכבת דרך ערפילים וגבעות מוריקות, בהמשך בקרב מלא חרבות מקרקשות וקצת אקדחים בעלי ירייה בודדה, עוד לפני שנכנסים לעניינים כמו עלילה. אני מניח שאין צורך לתאר אותה יותר מדי, הרי גרסאות אינספור של הסיפור משובצות בתרבות הפופולרית, אבל כן אפשר לציין שמדובר בעיבוד נאמן מהרבה בחינות אבל שאינו העתקה אחד לאחד של עלילות הספר. בכל זאת, עיבוד. אנסה לרפרף על העלילה תוך הוכחות בסוגריים כי הבמאי ומחלקת הליהוק נהגו בשיטת ״כל החתיכים אצלי״ ליצירת קאסט שובה עין ולב.

שארל ד׳ארטניאן (פרנסואה סיביל) הוא הרוכב מן הפתיחה, כל הדרך מגסקוניה אל חצר מלך צרפת. השנה היא 1627 והמדינה מאיימת להיקרע בין קתולים ופרוטסטנטים, כאשר שומרי הסדר או מקימי המהומות הקרובים למלך הם המוסקטרים, אשפי חרב שלא מהססים גם לירות כשצריך. ד׳ארטניאן מעוניין להצטרף אל שורותיהם וכבר ביום הראשון מרגיז שלושה מהם, שמזמינים אותו לדו-קרב על כבודם. אלו הם אתוס (ונסן קאסל), פורתוס (פיו מרמאי) וארמיס (רומן דוריס), שלושת המוסקטרים מהכותרת שעד מהרה יוותרו על לנסות להרוג את ד׳ארטניאן כשהם נקלעים יחד איתו לקרב מול משמר החשמן. או הקרדינל רישלייה (אריק רוף), כפי שהוא נקרא בסרט, ״הוד קדושתו״ בפי העם והדמות החזקה בצד הקתולי של צרפת. רישלייה הוא הבוחש הראשי בחצר המלוכה של לואי ה-13 (לואי גארל שפשוט נולד לגלם אציל אדיש), שעסוק בחרדותיו על רומן אפשרי של המלכה אן (ויקי קריפס שוב בתפקיד מלכה ממוצא אוסטרי) והרגעת יצר המלחמה של אחיו גסטון (ז'וליאן פריסון). כיוון שאין עוד המון נשים בסיפור אזכיר את קונסטנס (לינה קודרי), נערת חצר המלכה בה מתאהב ד׳ארטניאן, וכמובן את המרגלת/פאם-פאטאל החביבה על כולם, מיליידי דה וינטר (אווה גרין).

אם ליצור חלוקה גסה של סוגי הסצנות המעטים אך מהנים שמרכיבים כאמור ארבע שעות של עלילה, כל סרט מכיל את הבאים: סצנות אקשן ארוכות ומורכבות עם מצלמה קצת יותר מדי דינמית מבחינתי, משימות מסוגים נוספים של דמויות משני צידי המתרס, קטעי פוליטיקה לפני או מאחורי הגב של המלך, וסצנות של שתיים-שלוש דמויות בלבד שחושפות משהו מן העבר של כל אחת מהן או של עתיד אפשרי עבורן. בין לבין יש כל מיני רגעי הומור של המוסקטרים, בעיקר פורתוס העולץ המחפש דרכים להתפרק או ארמיס השובב והפתיין, לצד חשבון נפש של אתוס המסוכסך עם עצמו. רק ד׳ארטניאן נותר בתבנית של גיבור פעולה רומנטי שסוחב את העלילה לאן שצריך, ומשיל מהר מאוד את תדמית הצוער החמוד שרק מתלווה אל עמיתיו. בסרט הראשון יש קצת יותר מדי מן הנעשה בארמון לטעמי, והשני נסחף יחד עם הדמות של מיליידי לכל מיני מקומות אפלים או משפחתיים שהם סטייה מן המקור לדעתי. אבל שום דבר להתלונן עליו ארוכות.

כל רגע בסרט, בין אם הדמויות יושבות בנחת או דוהרות כסערה, מבוים בתנופה אדירה והסרט שומר על קצב התרחשויות גבוה ויורה בכל התותחים בין אם צריך או סתם מתחשק. תזכורת לעצמי שאם יש משהו שאני מחבב אפילו יותר מאמריקאים עושים קולנוע אמנותי, זה צרפתים עושים קולנוע בידורי. הרי ״שלושת המוסקטרים״ כבר הסתפקו בהפקות דלות או משונות יותר, והגלגול הנוכחי בהחלט היה יכול בטעות להיות סדרת נטפליקס דלוחה עם ליהוקים מגוונים בכוח (לא שאני מתלונן, בטח לא על אווה גרין מסייפת במחוך). אבל הסיפור הזה בכל זאת נחווה אחרת בצרפתית, עם או בלי דיוק היסטורי, מהגיית השמות ועד הקריאה ״כולם בשביל אחד – ואחד בשביל כולם״. בכלל לא בטוח שמגיע לנו פרויקט הראווה המוצלח והמבדר הזה, אבל זכינו בו בכל זאת. אני מפציר בכל מי שזה נשמע לו או לה אפילו חצי מעניין, לסור לסינמטק ירושלים ולא לחכות לצפייה ביתית. אני גם קצת מקווה שזה יעלה מסחרית איכשהו, כפי שהיה בצרפת. אבל בגלל האורך הכולל או המבנה של צמד סרטים שהכי כיף לראות גב אל גב, אפיק ההפצה הכי הגיוני הוא פסטיבל ואולי הקרנות מיוחדות בסינמטקים בעתיד.

הקרנה נוספת לכל אחד משני החלקים:
ד׳ארטניאן – חמישי 25.07.24 | 16:00 | סינמטק 2
מיליידי – חמישי 25.07.24 | 18:45 | סינמטק 2

סוחו
Sujo

בחזרה לארטהאוס באמריקה הלטינית, הפעם עם סרט עלילתי. גם במקרה זה תמצאו צמד שמות על כס הבימוי, אסטריד רונדרו ופרננדה ואלאדז המקסיקניות. הסרט שלהן זכה בפסטיבל סאנדנס האחרון בתחרות הבינלאומית, מה שאומר שהייתי מאוד סקרן לגביו. שמחתי שהייתה לי ההזדמנות לצפות בו כבר ביום הפריוויו שנערך כשבוע לפני הפסטיבל, אבל רציתי לתת לדעתי עליו להתבשל עוד קצת לפני שאנסח אותה במילים. בדיעבד, אני תוהה אם זו הייתה הבחירה הנכונה משום שמדובר בסוג של סרט שקשה לאפיין אבל רצוי לדעת לאן נכנסים. הרי כל פסטיבל קולנוע צריך סרט פשע-התבגרות קשוח ממדינה דוברת ספרדית באמריקה, אבל ״סוחו״ הוא לא בדיוק טיפוסי לסוגו.

סוּחוֹ הוא גם שמו של ילדון, בן ארבע בתחילת הסרט. שם שלא שמעתי מעולם ומוסבר רק ממש בסיום היצירה. אביו הוא חלק מהזרוע הביצועית של קרטל סמים והפרק הראשון מספר על השפעת הבחירות שלו על בנו. הפרקים הבאים מתמקדים בכל פעם בדמות לווין אחרת מחייו של הגיבור, שהולך וגדל כמובן עד שהוא זוכה לפרק משלו. עצם החלוקה לפרקים מרמזת על יומרנות מסוימת שנפוצה מאוד בקולנוע האמנותי כיום, כאשר בסרט זה היא לא משמשת לנקודות מבט שונות על אותם אירועים משום שהעלילה נעה כל הזמן קדימה לאורך ציר ההתבגרות של סוחו. השאלה המרכזית שמלווה את הצפייה הוא האם לילד שהופך לנער יש סיכוי – לשרוד בעולם האלים המקיף אותו, להצליח לברוח ממנו או להיהפך לכל הדברים שהסביבה שלו הסלילה אותו להיות.

אותי זה החזיק דרוך ומסוקרן גם בצפייה עצמה, קצת יותר משעתיים שפועלות בשיטת ״הרדם והלום״. כלומר, הסרט מרכך את הצופה עם סיקוונסים ארוכים וחלומיים שמבקשים לשתף במצב תודעתי או נפשי של כל דמות, או סתם מתבוננים בה חיה את שגרתה, ואז כשאותו צופה מרוכך הוריד מגננה – משליך עליו אלימות מתפרצת. כן חשוב לומר שהמניפולציה הזו אינה זדונית כפי שאני מתאר או חווה אותה, משום החלקים הפיוטיים יותר בסרט נפלאים וממושכים במיוחד והאבחות החדות של אגרסיה מתפרצת נותרת בשולי הפריים, לא מתיזות דם על המצלמה ולרוב חוסכות את רגע הזוועה ומאלצות את הדמיון לפעול. סוג של עידון ברוטאלי כזה, איזור חיוג בפני עצמו בתוך הארטהאוס האמריקאי שחוצה את הגבול אל מקסיקו השכנה אבל לא חוצה את גבולות הז׳אנר אל מחוזות הטראש או האימה.

מלבד על הצופה, היוצרות חומלות בעיקר על הגיבור ולא ממהרות להקפיץ למסקנות לגבי האופי שלו או היכולת שלו לגאול את עצמו, בהיעדר דמות גואלת חיצונית. התוצאה הרשימה אותי יותר מאשר ריגשה או הפעימה באמת, אבל הייתה רחוקה מבזבוז זמן או זמן חרופ של אחרי ארוחת צהריים. למי שהגיעו עד לכאן, אספר שגם בסרט הזה יש נוכחות דומיננטית של סוס המגיח מדי פעם אל העלילה, כפי שהיה גם בשני הסרטים לעיל. לא משהו שתכננתי, אבל לפעמים סרטים בפסטיבלי קולנוע מתכתבים זה עם זה בתוך תת המודע של הצופה, מקבלים אפקט מצטבר שסתם צפייה אגבית בהם לא הייתה מעניקה.

הקרנה נוספת:
שישי 26.07.24 | 16:00 | סינמטק 1

הסבר לכל דבר
Explanation for Everything

על הסרט הזה עופר כתב בפסטיבל ונציה, לפני חלוקת הפרסים. הוא לא יכול היה לדעת שזה יהיה הזוכה של מסגרת הצד ״אוריזונטי״, המקבילה של הפסטיבל האיטלקי ל״מבט מסוים״ של קאן, ואחד המדוברים של סצנת הפסטיבלים מאז הסתיו שחלף. גם המנהל האמנותי הנכנס של פסטיבל ירושלים, אור סיגולי אחד, שיגע אותי לגבי הסרט הזה וניבא שהוא ידבר על ליבי. לכן לא רק שהייתי מחויב לצפות בו, אני גם מרגיש צורך להוסיף עוד כמה משפטים למה שעופר כתב עליו.
אעשה זאת בעיקר בגלל ההקרנה בה נכחתי, בה הקהל לא הפסיק להפריע ולפקפק במתרחש על המסך או בנחיצות של אורך הסרט (שעתיים בדיוק, בניגוד לגרסה שהוקרנה בוונציה והייתה חצי שעה יותר). יש לי תיאוריה מאוד לא מבוססת לבסיס התחושות הללו של הקהל – הסרט הזה אמנם מתרחש בהונגריה אבל הוא כל-כך מדבר על ישראל של היום, עד שאין ברירה אלא להתכווץ בפחד או ממש לדחות את הרגשות העולים מן הצפייה בו. גם אם לא במודע, והרי מהו הקיום הישראלי אם לא הדחקה אחת מתמשכת.

העלילה דווקא פשוטה ומרתק לעקוב אחריה, בעיניי. היא מתחילה עם עיתונאית מתמללת הקלטה שלה ושל תלמיד תיכון בשם אבאל טרם (גספר אדוניי-וולש, אבל פשוט דמיינו את אדם דרייבר הצעיר מאוד וההונגרי לאללה, או הביטו בתמונה). השיחה שלהם נוגעת לבחינה שלו בהיסטוריה, מסורת שאני לא בטוח אם היא לאומית או בית ספרית אבל נחווית בסרט כמו איזה טקס חניכה, לא סתם בחינה בעל-פה על נושא שנבחר באקראי. עוד לפני האירוע, נלמד להכיר את אבאל בעיקר בתור נער ביישן, שלא מצטיין בהיסטוריה ובכל מקרה לא מרוכז בלימודים. הקראש שלו דווקא מצטיינת במקצוע זה, אולי כי היא מאוהבת במורה שלהם. ההורים של אבאל די נוקשים, מה שמוסיף לחרדת הבחינה שלו, אבל זה בעיקר המורה והמעמד ממנו הוא מאוים. כל זה מוצג על פני ימים שונים, ככתוב על המסך, כפי שהם נחווים אצל כל דמות ודמות. השיא של הסרט הוא לא הבחינה, שמתרחש בה מאורע שמקבל גוונים לאומניים, אלא התגובה של כל המעורבים. כולל העיתונאית מן הפתיחה ששבה בהמשך.

בכוונה הדגשתי את המשולש הרומנטי האפשרי, משום שהסרט לא מדגיש אותו כלל. מערכת היחסים בין הגיבור הסולד מן המורה שלו, שמאוהב בנערה שמצידה דלוקה על אותו מחנך, הוא מפתח להבנת הסרט כמערכת יחסים פשוטה וכמעט פשטנית של שלושה בני אדם שנקלעו לסחרור מיותר. אבל סרטו החכם עד מבריק של גאבור רייס מסתיר זאת היטב, או מציג זאת רק לרגעים ולרוב דרך סאבטקסט בלבד, משום שהוא מעוניין יותר בשכבות העליונות שכולנו עוטים כמגננה – בין אם הילה של אינטלקטואליות לשם עצמה, יכולת ניסוח של מחשבות סביב נושאים לאומיים, או פשוט רגשות גואים בכל פעם שמישהו לא מסכים עם השקפת העולם שלנו. כל הכיעור והגועל של פוליטיקה על כל סוגיה נחשף בסרט, מזעירה ובין-אישית או משפחתית ועד פטריוטיזם משתולל ומכלה, או מאחד (בשנאה המתחפשת לאהבה, אם תשאלו אותי). מה שמדהים הוא עד כמה זה לא מפריע לדמויות להישאר אנושיות, לטוב ולרע, בין אם בבחירות תסריטאיות מנומקות או בהופעות נוגעות ללב של כל השחקנים.

מכאן אדרש לספוילר קל מאוד, שנחשף גם בתקציר הרשמי של אתר הפסטיבל, אז אזהרה רפה מהצד שלי. הסיבה שאבאל נכשל בבחינה, לטענתו, היא משום שענד סיכת דגל הונגריה. המורה השמאלן שלו שאל אותו לגביה, את זאת לא ניתן להכחיש, אבל הסיבה שהנער ענד אותה במעילו או רמת התום של שאלת המורה מוטלים בספק לאורך היצירה ומטעינים את הדרמה. מצד אחד, אביו של הנער הוא מצביע ימין וזהו אידיאל שהוא מעוניין להנחיל לבנו. והרי מה כל-כך מכעיס בסמל הלאום שסתם מופיע לו על דש הבגד? יש הסבר, כמו שלכל דבר יש הסבר, אבל תלוי את מי שואלים. כי מצד אחר, המורה מפקפק בכוונות הנער וגם מרגיש שמתנכלים לו בפרשנות מעשיו, בעזרת צידוד אוטומטי וקל בימין הפופוליסטי במדינה שהיא דיקטטורה דה-פקטו. במילים פשוטות, את אבאל אפשר להאשים בהתקרנפות או בניצול המצב דרך הסתתרות מאחורי עמדה פוליטית המעניקה לו חסינות מבלי שהוא בהכרח מאמין בה. לא כי הוא בנאדם רע או חונך ״לא נכון״, אלא כי מוח של נער נוח להשפעה כשהלב שלו שבוי.

לאורך הצפייה דמיינתי את הסרט הזה מתרחש בישראל, עם החלפת שמות של מפלגות ופוליטיקאים – ונבהלתי כמה מעט, אם בכלל, היה צריך לשנות. הונגריה היא מודל אפשרי עבור ישראל של ימינו, מודל שלא יאפשר בהכרח את כל החירויות שאנחנו נהנים מהן (למשל כתיבת פוסט כזה). לכן הסרט הזה בעיניי הוא די חובה לכל מי שרוצה הצצה לעתיד שייתכן ועומד להגיע. צפייה מפרכת אך מתגמלת, שממלאת את הלב בפחד אבל את הראש במחשבות על מנע אפשרי, אם עדיין לא מאוחר מדי.

הקרנות נוספות
חמישי 25.07.24 | 21:45 | סינמטק 3
שבת 27.07.24 | 16:15 | לב סמדר