פסטיבל ירושלים 2024: ״הנרי פונדה לנשיאות״

את הדיווחים שלי מן הפסטיבל אפתח בפוסט שמוקדש לסרט אחד בלבד, גם אם סרט ארוך יחסית. "הנרי פורד לנשיאות" (Henry Fonda for President) הוא לא בהכרח אחד מן הסרטים הכי מדוברים בפסטיבל או זה שיקסום לקהל רחב, אבל הוא כן סרט שהשאיפה שלו היא להתחיל שיח. ולפחות מבחינתי, הכתיבה עליו לא יכולה להיות קצרה.

יוצר הסרט הוא אלכסנדר הורוואת, מנהל מוזיאון הקולנוע של וינה והיסטוריון קולנוע. הוא מגיש סרט מסה-אפי במימדים ובשאיפות סביב דמותו של הנרי פונדה – אחד מן השחקנים הכי גדולים של הוליווד הקלאסית וכפי שהסרט מוכיח היטב בצורה מרתקת, לעתים גם סמל למשהו גדול יותר. לא בהכרח מועמד לנשיאות, אבל סוג של אידיאליזם אמריקאי, או מיתוס של אידיאליזם ואמריקאי טוב, שנשבר בתפקידיו המאוחרים. הילדים השחקנים שלו, פיטר וג'יין פונדה, מרדו גם נגדו וגם נגד הדור שלו.

הורוואת מתחיל את סרטו כסיפור אישי: הוא גילה את הסרטים של פונדה בחופשה בפריז בקיץ 1980, שם צפה בכמה מהם ובמקביל באולימפיאדה, תוך שהוא מרגיש כי פונדה הוא סוג של כוכב המורם מבני אדם רגילים, בדומה לאתלטים המגיעים לשיא היכולת האנושית. אבל את המקום האישי הוא מאוד משלב בראייה לאומית: באותם ימים, השחקן לשעבר רונלד רייגן הפך רשמית למועמד לנשיאות: מצד אחד שחקן קולנוע מן הדור של פונדה, מאידך ההיפך מפונדה בתפיסה הפוליטית – הוא מזוהה עם השמאל, גם אם פחות מילדיו הרדיקלים. בנוסף, פונדה גם גילם נשיא בקולנוע מספר פעמים ופרק של הסיטקום "מוד" משנת 1976, עסק בתקווה של הליברלים בארה"ב שהוא ירוץ לנשיאות, בשילוב של האהדה והאידאלים של הדמויות שגילם.

הסרט של הורוואת, שכולל בין היתר ראיון ארוך שפונדה העניק סמוך למותו כמו גם מספר ראיונות טלוויזיניים עמו, מציג על פניו גישה מסויגת של פונדה עצמו למעמד שלו כאופציה פוליטית. הוא טוען כי העמדות שאנשים מזדהים עימן נוצרו בידי הסופרים והתסריטאים, הוא רק משמיע אותם בקולו. אבל הסרט גם מציג אותו כמי שבחר פרויקטים כאלו, בין אם השאיפה שלו לככב ב"ענבי זעם" או דרך ההפקה שיזם ל"12 המושבעים" וגם דרך העמדה הפוליטית שלו לגבי מספר נושאים, שמתגלה דרך הראיונות. כולל קרע שנוצר בינו לבין וורד בונד וג'ון ויין, נציגי הימין בהוליווד ומי ששיחקו עמו במספר מערבונים. משמע, פונדה כן היה בעל תפיסות פוליטיות, גם אם נהג בצניעות כלפיהם וגם אם חלק מהקסם שלו היה היכולת שלו להיות "כל אדם". או באופן ספציפי, כל אמריקאי – מי שגילם את לינקולן, כבש את המערב בצורה הומנית, נלחם למען מיעוטים וצמצום הרס במלחמה. כמו שחקנים אחרים במהלך מלחמת העולם השנייה, פונדה לא התספק בהתגייסות לתפקיד בידורי והיה קצין פעלי בחיל הים. וכפי שנחשף בסרט, גם היה חלק מן הפיקוד שידע על כך שיוטל נשק חדש על הירושימה, נשק ממנו מיהר להסתייג.

בטח במונחים של ימינו, פונדה יכול היה להיבחר לנשיאות. והסרט של הורוואת, כמו כל סרט טוב שנוגע להיסטוריה ובטח כמו כל סרט מסה, לא מדבר רק על העבר, אלא גם על ההווה. מצד אחד, הבמאי הולך עד לאבותיו של פונדה שהיגרו מהולנד לארה"ב באמצע המאה ה-17, מאידך הוא מצלם את המקומות מעברו של השחקן ושל הסרטים בכיכובו כפי שהם נראים היום. התוצאה היא שהמקומות אולי נראים שונים ובמקרים רבים הפכו לסוג של מלכודת תיירים/מקומות המנצחים את השם פונדה (לא רק בגלל השחקן). בהרבה מקרים משהו בהם נותר זהה, ברמה של המתחים בין עשירים לעניים, או האופן בו פוליטיקה הופכת לבידור קליל וריקני, שלפעמים מעוות את אשר ארע. זה שפונדה שיחק בעבר באותו תיאטרון בו מוצג "המילטון" זה צירוף מקרים, אבל אולי אלו צדדים שונים של אותה תופעה תרבותית. כל חיבור בסרט שנראה תמוה, מחוזק על ידי דברי הבמאי בצורה בהירה ומאירת עיניים.

דרך ציון שנות האירועים, אלו מחיי הנרי פונדה ואלו מסרטיו, הסרט סוג של מציג כרונולוגיה של ארה"ב, מראשית ההגירה של האדם הלבן, דרך הקרב על העצמאות, מלחמת האזרחים, תקופת המערב הפרוע, השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השנייה, השינויים החברתיים אחריה והפחד מפני מלחמה גרעינית. כל אלו שלובים בתפקידים המוכרים של הכוכב. לצד השינוי, יש גם יסודות נצחיים העוברים מתפקיד לתפקיד וכן באופי של האומה: קיפוח חברתי נגד מיעוטים, שאלת הנחת הכוח האלים מול הנזק של האלימות גם כלפי מי שמפעילים אותה, ואופן שונה אך מהותי לא פחות לאופי, מבוכה תמידית לגבי יחסים רומנטיים ומיניים שהיא חלק מן האישיות של פונדה, גם בקומדיות הרומנטיות בהן כיכב ולרוב האישה ביצעה בהן את מרבית החיזור וגם בסרטים הדרמטיים. יש הפרדה בין הכוכב  לסרטיו, אבל הסרט מראה כי משהו באופי של פונדה נוכח בין התפקידים והרובד הסמוי הזה הופך אותו לסוג של סמל: אולי זה סמל למה שארה"ב הייתה, אולי זה סמל למה שהתפספס בארה"ב ולתחושת הצדק והמימוש שלמעשה מעולם לא התקיימה בפועל. כך שיש בסרט מימד מסוים של הצדעה לפונדה וניתוח של עבודתו, אבל יותר מכך תחושת פספוס.

שכן, ברגעים בהם הוא סרט ביוגרפי, הסרט לא מציג את פונדה כמלאך או כדמות חיובית בלבד ובטח לא כמי שתמיד מצא פתרונות, או יכל להיות נשיא מוצלח, אלא כמישהו אנושי. אדם שהמיתוס של הקולנוע הפך אותו לגדול מהחיים, בין היתר כאשר גילם מיתוסים היסטוריים כמו לינקולן או ואייט ארפ. פונדה הוא גם "האיש הלא נכון" (כותרת הסרט של היצ'קוק בו השתתף), זה שתמיד נקלע לסיטואציה ונאלץ להיות גיבור, או לבטא את הטוב – והעניין הוא שאין במציאות את האיש הטוב ביותר. העיסוק של הסרט בפרסום ובכוכבוּת כהשפעה אידאולוגית וגם בהתנקשות פוליטיות, גורם לו להוות מראה חזקה לארה"ב של ימינו. ולצופה ישראלי – מראה גם לישראל ולכמיהה הבלתי-אפשרית להגנה שתהיה יעילה ומוסרית כמו דמות מן הקולנוע ההוליוודי.

זאת למרות ומפני שפונדה הוא לא הכרזימטי ביותר מבין הכוכבים של הוליווד הקלאסית. הוא משדר פחות ביטחון עצמי מג'ון ויין, למשל. אבל היופי השליו שלו והנחישות גורמים לו להיות שילוב של כוכב גדול מן החיים ואדם אמיתי, מישהו שיכול להיות הנשיא ויכול להיות השכן, כאשר הדימוי של הנרי פונדה כבחור מן הבית הסמוך נוכח דרך מונולוג של פיטר פונדה, שטוען שדווקא המורד המסומם שהוא מייצג הוא הבחור מן הבית הסמוך באותה המידה, יש בסרט גם סוג של סיכה בבלון של המחשבה על ארה"ב אחידה שיכולה להיות מיוצגת דרך כוכב, או דרך סרט.

"הנרי פונדה לנשיאות" הוא גם סרט ארוך מאוד, לדעתי כסוג של הצהרה. אורך של שלוש שעות ירתיע צופים מזדמנים או את מי שחושבים כי מדובר בביוגרפיה קלילה, כזו שמסוגלת להיות משודרת בטלוויזיה. זה לא המצב. זהו סרט שמיועד לקהל שמוכן להשקיע זמן בצפייה, במחשבה אודותיו ובוויכוח איתו. כן, בהחלט ניתן היה לקצר, אבל באותה מידה הסרט פותח פתח לרעיונות שהיו יכולים למלא עוד סרט ארוך רק מדברים שלא נכנסו. כמעט בכל נושא, הדיון עולה אבל לא מגיע לידי מצוי. בין היתר, הסרט בוחן היטב את שיתוף הפעולה בין פונדה לבין הבמאי ג'ון פורד, שיתוף פעולה שעבר מספר שינויים לאורך כמה סרטים בתקופה קצרה ודומה כי בשיח הקולנועי הוא תופס מקום קטן יותר משיתוף הפעולה של אותו במאי עם ג'ון ויין. ייתכן ואת ויין קל יותר להגדיר ככוכב, לתמוך או להתנגד לו. על פניו, קהל התומכים בפונדה הוא גדול יותר, מן השמאל ממנו הוא בא אבל גם מן הימין, מה שהופך אותו לחמקמק מעט יותר. כתוצאה מכך, סרטו של הורוואת נהפך בעצמו לתרומה מקורית ומעשירה יותר לשיח הקולנועי הכללי.

הקרנות נוספות:
רביעי 24.07.24 | 12:30 | סינמטק 2
שבת 27.07.24 | 10:00 | סינמטק 4

בונוס – 10 סרטים מומלצים עם הנרי פונדה, בסדר כרונולוגי

מר לינקולן הצעיר Young Mr. Lincoln (1939) – פונדה כבר היה כוכב כמה שנים, לפני שג'ון פורד שיכנע אותו לקחת את התפקיד של הנשיא האייקוני בצעירותו. פונדה, בעיקר בחצי הראשון של הסרט, בונה דמות ערכית ומרשימה מאוד וגם אנושית – לינקולן שהוא עדיין לא נשיא, אבל הנשיא שארה"ב ראויה לו.

ענבי זעם The Grapes of Wrath (1940) – עיבוד לקלסיקה הספרותית השנוייה במחולקת של ג'ון סטיינבק, שנים ספורות אחר הפרסום שלה. פונדה שב לעבוד עם פורד (בפעם השלישית בתוך שנה), בסרט שהוא אולי הכי חשוב שלהם מבחינה חברתית. וגם סרט נהדר. ממליץ על הטקסט הארוך של אור.

ליידי איב The Lady Eve (1941) – ברברה סטנוויק מחזרת בדרכה אחרי פונדה פעמיים, באחת מן הקומדיות הרומנטית הטובות אי-פעם. לפחות לדעתי.

תקרית באוקסבו The Ox-Bow Incident (1942) – מערבון שחוזר לעבר על מנת לעסוק בביצוע לינץ' המטיל צל ערכי על ארה"ב במשך עשורים. ביים וויליאם וולמן, אגדה הוליוודית נוספת שעבדה עם פונדה.

קלמנטיין יקריתי My Darling Clementine (1946) – פונדה וג'ון ופורד חזרו ממלחת העולם השנייה למערבון על השריף האגדי ואייט ארפ וקרב היריות באו.קיי קוראל שהופיע בכמות גדולה של מערבונים מוכרים. אבל רק בסרט הזה יש את פונדה רוקד בביישנות. סוג של חובה לחובבי מערבונים.

פורט אפאצ'י Fort Apache (1948) – מערבון קצת פחות מוכר של ג'ון פורד, אבל גם הוא גדול וכנראה הטוב ביותר בטרילוגיית חיל הפרשים של הכוכב. פונדה משחק מול ג'ון ויין כשני אנשים עם שתי גישות שונות כלפי מידת הלוחמות של הצבא במוצב שקרוי על שם האויב. כל אחד מהם מגלם היטב תפיסה פוליטית שונה מן התפיסה שלו במציאות או מהדימוי הקולנועי. עם שירלי טמפל ולא בתור ילדה.

הנאשם The Wrong Man (1956) – אלפרד היצ'קוק מצא סיפור אמתי שהוא בעצם שיקוף של הנושא החביב עליו: פונדה בתור איש מן השורה שמואשם בסדרת פשעים שלא ביצע.

12 המושבעים Twelve Angry Men (1957) – הסרט שיש את הסיכוי הגבוה ביותר שראיתם מתוך הרשימה הזו. פונדה והבימוי של סידני לומט משדרגים מחזה טלוויזיה בעל מסר חברתי: נער היספני מואשם ברצח אביו ו-11 מן המושבעים משוכנעים שהוא אשם. להנרי פודנה יש ספקות וזה לא משעמם לרגע.

היו זמנים במערב There Was Once the West (1968) – רגע אחרי "הטוב הרע והמכוער", סרג'יו ליאונה הולך על משהו שאפתני ואפי אף יותר. סוג של מערבון שמנסה לסכם את הז'אנר להגדיר אותו מחדש, כולל ליהוק של פונדה, הגיבור הכי ערכי, בתור הנבל הכי אכזרי מאחורי עיניים כחולות.

אגם מוזהב On Golden Pond (1981) – זמן קצר לפני מותו, פונדה מגלם גבר המגדיר מחדש את היחסים עם בתו ואת הבעיות שהיו לאורך חייו, בהופעה עדינה המתכתבת עם החיים האמתיים בגלל העבודה לצד בתו, ג'יין, שיזמה את הפרויקט. היא גם זו שאספה את פרס האוסקר שהוענק, סוף סוף, לאביה החולה.