״פרשה משפחתית״ (A Family Affair), סקירת נטפליקס

נטפליקס פועלים כמו מפעל בקבוצה גדולה של ז'אנרים ומדינות, אבל דומה כי מבין הסרטים הנראטיביים, הקומדיה הרומנטית הוא אחד מן הז'אנרים הכי מזוהים עם שירות הסרטמינג. כולל מאמרים שנכתבו על כך שהוא הציל את הז'אנר/המקום היחיד בו הוא מתקיים. אמת שהאופן המנחם והקליל לכאורה של הז'אנר הופך אותו למתאים לצפייה ביתית, גם בשירותי סטרימינג אחרים. והנה מגיע הקיץ ושוב סרט חדש שמשתייך לכאורה לז'אנר כובש את טבלת הנצפים ביותר של נטפליקס, כצפוי.

"פרשה משפחתית" (A Family Affair) הוא הסרט הנוכחי, שלא ממציא מחדש את הגלגל, אבל עושה כמה דברים בצורה יעילה מאוד. דומה כי יש זלזול ביקורתי כלפיו בחו"ל, כאשר הדעות הישראליות שקראתי לגביו מייצרות דווקא התלהבות יתר, מן העבר השני. את העיסוק בסרט אפשר להתחיל בתלונה הרגילה על השם העברי. קצת כמו מלחמה בטחנות רוח, אבל קשה להתעלם. לא ש"פרשה משפחתית" אינו תרגום סביר, אבל "רומן משפחתי" היה יכול להיות תרגום מדויק יותר, מגרה יותר, וזאת בלי להזכיר שאחת מן הדמויות הראשיות היא סופרת, בסרט שיש בו רומן.

דמות זו היא ברוק הווארד, המגולמת בידי ניקול קידמן. היא סופרת מצליחה המתחילה לנהל רומן עם כוכב הוליוודי בשם כריס קול (זאק אפרון) שצעיר ממנה בשנים רבות. עלילה זו מתחילה להיות נפוצה בשנים האחרונות, ויש שרואים בה תגובת נגד לעשורים בהם הקולנוע הציג קשרים רומנטיים בהם הגבר הוא זה המבוגר מהאישה בשנים רבות. אולם יש הבדל: בעוד בסרטים בהם הגברים הם המבוגרים יותר, הדמויות לרוב לא התייחסו לזה כבעיה או נושא מרכזי (כל עוד מדובר בקשר בין שני מבוגרים). בסרטים על הנשים המבוגרות יותר מבני הזוג שלהן, פער הגילים הוא נושא מרכזי. לכן "פרשה משפחתית" מזכיר מאוד סרט סטרימינג אחר מהתקופה, "הרעיון שהוא אתה", בכך שהפריזמה העיקרית היא מה הבת של של הגיבורה תחשוב, בשילוב עם היותו של הגבר הצעיר מפורסם מאוד בעולם של הסרט.

אולם, ל"פרשה משפחתית" יש טוויסט אחר: נקודת המבט בו רוב הזמן היא לא של מי שמנהל את הרומן, אלא של הבת של ברוק, זארה, בגילומה של ג'ואי קינג. באופן מאוד לא טיפוסי לקומדיה רומנטית, לזארה אין רמז ולו הקל ביותר לאינטרס רומנטי משלה במהלך החודשים בהם מתרחש הסרט. התסריט שכתבה קארי סולומון (תסריט ראשון, אך השם שלה נקשר לפרויקטים גדולים שטרם יצאו), כן בונה את הדמות של זארה ככזו בעלת חן הטיפוסי לז'אנר, רק שבשום שלב היא לא מעוניינת בפרטנר וגם לא דנים בעבר שלה בתחום זה. היא ממוקדת בעבודה שלה וברצון שלה להפוך למפיקה הוליוודית, אחרי שהבינה שהיא לא יכולה להיות סופרת מצליחה כמו אמא שלה.

זארה מנסה להגשים את רצונה המקצועי דרך עבודה בתור העוזרת האישית של כריס קול, עבודה שהיא די סיוט עוד לפני שהוא מתחיל לצאת עם אמא שלה. שכן, יש לו כל המניירות הצפויות של כוכב יהיר ולא בהכרח משכיל. בתחום חיי החברה, יש לזארה שתי חברות, שדואגות למימד של תקינות פוליטית, בסרט בו השחקנים הראשיים לבנים למדי. אחת החברות הללו היא תסריטאית לסבית ממוצא אסייתי (צ'רי קולה, שכבר ראיתי אותה בתפקידים בולטים יותר), והשנייה שחומת עור ויש לה קשיים ביחסים עם בן הזוג שלה (ליזה קושיי). מי שיצפו לפיתוח דמויות מורכב יותר ממה שתיארתי בפסקה הזו לגבי שתי החברות של הגיבורה, עלול להתאכזב.

דמות משנה שכן מצליחה להוסיף הרבה חן וסוג של מורכבת לסרט היא סבתה של זארה מצד אביה – ליילה, בגילומה של קתי בייטס, שאין כמוה על מנת לגלם נשים נחושות וחכמות, ובמקרה של הדמות הזו גם נחמדות ובעלת חוש הומור. הסבתא ממשיכה להנהיג את המשפחה שלה, אף כי כבר בשלב מוקדם אנו לומדים כי הבן שלה מת כבר שנים ארוכות והיא חושבת שבת-זוגו שלעבר (כלומר ברוק, הדמות של קידמן), כבר צריכה למצוא מישהו חדש. יש לציין כי ברוק היא סופרת מצליחה מאוד, ברמה של חיים בבית מפואר כמעט כמו זה של כוכב הקולנוע שהיא מנהלת עימו רומן, כאשר ארון הבגדים נתרם על ידי מגזין ווג לו היא כותבת כפרילנסרית מדי פעם, למרות שעל פניו היא לא בהכרח מתעניינת באופנה. מצד אחר, היא קראה לבת שלה זארה.

דרך שלושת הדורות במשפחה אמידה שחיה גם בעולם הספרותי וגם בשולי הוליווד, הסרט מייצר אמינות של מתחים ואהבה וכן הצצה לחיים זוהרים מעט, לצד חיים זוהרים בצורה מוגזמת שמייצג הכוכב ההוליוודי. הזירה המשפחתית היא מקום התרחשות מהותי אחד לסרט שגם הופך לסרט חג מולד באמצע הדרך, באופן המאמץ את הזיקה משפחתית. הצד השני הוא עולם הפקות הסרטים דרך חלק רביעי מזיכיון בו כריס קול מככב. הסרט יוצא לצילומים בלי תסריט סופי, וכאשר כריס טוען שהוא לא מבין את ההוראות של הבמאית הצרפתייה הצעירה (שרה בסקין), שדווקא עושה רושם שהיא מבינה אנגלית היטב, לעד לשלב בו נדרש שהיא לא תבין אנגלית היטב, בתסריט שהיא חלק ממנו.

אגב, כמו ב"הכפיל", דומה כי הוליווד אוהבת להציג את היותה מתקדמת על ידי כך שנשים צעירות מביימות סרטי אקשן ריקניים ועתירי תקציב. במציאות זה עדיין לא סוג הסרטים שנשים מביימות, אולם כמו בליהוק של החברות של זארה, הסרט רוצה להציג מראית עין של עולם מתקדם ותקין פוליטית. זה נעשה בצורה שהיא קצת מאולצת אבל לא מאוד מזיקה. לסרט יש בעיות גדולות יותר ועיקרן היעדר היגיון בסיסי או דמויות שנוהגות בטיפשות רגעית לצרכי התסריט.

הסרט מתגבר על כך בעזרת הכריזמה של הכוכבים שלו. כוונתי היא בעזרת הכריזמה והכימיה בין קידמן ואפרון, שגורמים לזוגיות בין שני הפכים להיות גם הגיונית, גם מצחיקה וגם סקסית. קידמן היא בכלל סיבה בפני עצמה לראות את הסרט, או כל סרט בו היא משחקת ומצליחה להציג תזמון מושלם בכל רפליקה ובלי מאמץ. אולי הפגם היחיד בליהוק שלה הוא שהיא נראית צעירה בהרבה מאישה בת 50 כפי שהתסריט דורש, אף כי בפועל היא מבוגרת יותר. אפרון, מצידו, מצוי בתקופה בקריירה בה יש לו כבר די ניסיון ובמקרה הזה גם מודעת עצמית. הפארודיה שלו על כוכב הוליוודי היא אחת מן היותר-מהנות שנראו בעת האחרונה, גם אם אין בה משהו מקורי או מפתיע במיוחד.

החוליה הקצת-פחות חזקה היא קינג, בתפקיד שהוא סוג של ראשי. למרות היעדר קו העלילה הרומנטית, בסרט שאמור להיות קומדיה רומנטית. היא עושה עבודה סבירה, אבל מתקשה לבלוט. לפחות עבורי, המשחק שלה עדיין אינו טבעי לגמרי ובחלק מן הסצנות יש בו משהו מסומן. ברגעים אחרים היא עובדת היטב, כולל בסיקוונס טוב מאוד לקראת סוף הסרט, שסוגר את כל הרבדים ויש בו גם רובד רפלקסיבי יפה על עשייה קולנועית בכלל וקולנוע רומנטי בפרט.

הבמאי של הסרט, שעדיין לא הזכרתי בסקירה הזו, הוא ריצ'ארד לה-גרבנס. הוא לא ביים כבר עשר שנים אך לפני כן התמחה בסרטים רומנטיים. בסרט הזה, ובעזרת התסריט, הוא מעדן מעט את הסגנון שלו ומגיע למינון סביר של קיטש מתקתק ואירוניה. אך לבסוף, ולמרות הרגע הרפלקסיבי שציינתי קודם, "פרשה משפחתית" הוא לא סרט יוצא דופן או מקורי במיוחד. גם מתוצר סטרימינג ניתן היה לצפות למשהו יותר שלם ואחיד ברמת הביצוע. החלקים הטובים בו בהחלט הופכים את הצפייה למתגמלת עבור חובבי הז'אנר, או שמא אלו השחקנים המופיעים בו.