״סוג של חסד״ (Kinds of Kindness), סקירה

בשנים האחרונות נהפך יורגוס לנתימוס מבמאי של סרטים מעוררי מחולקת בפסטיבלים לבמאי שגם הזרם המרכזי מכיר. במאי של סרטים שמקבלים מועמדיות רבות לפרסי אוסקר ואף זוכים בפרס השחקנית, אם כי יש לציין כי המועמדות הראשונה שלו לאוסקר הייתה כבר על ״שן-כלב״, סרט הפריצה שלו. אבל דומה כי עם ״המועדפת״ ו״מסכנים שכאלה״, גם קהל שנרתע מן הסרטים שביים ביוון לפני או אחרי ״שן-כלב״ (״קינטה״ ו״הרי האלפים״) או מן הסרטים הראשונים שביים באנגלית (״הלובסטר״ ו״להרוג אייל קדוש״), מצליח להנות מסרטי הבמאי, ששומר על סוג של סגנון לא ריאליסטי גם בלהיטים שלו. שני הסרטים האחרונים והמצליחים ביותר של לנתימוס נכתבו בידי טוני מקנמרה, תסריטאי שחולק עם הבמאי תפיסת עולם הנמשכת לביזאר ומכילה ביקורת על מבנים חברתיים, אבל יש לו יכולת גם להתקרב יותר לקהל. את סרטו הטרי ביותר, "סוג של חסד" (Kinds of Kindness), כתב לנתימוס ביחד עם אפתימיס פיליפו, ששיתף עימו פעולה עוד בסרטיו היווניים. הם שבים לעבוד יחד לראשונה אחרי "להרוג אייל קדוש", שכלל כמה רגעים די קשים לצפייה. דומה כי כאשר שניהם עובדים ביחד, מתיחת היכולת של הקהל להסתכל על מה שמתרחש היא חלק מן העניין.

אבל לא לב העניין. בכל פניה למקום ביזארי או אכזרי, הקולנוע של לנתימוס לא מנסה סתם לעורר מחלוקת או חוסר נחת, אלא גם לומר משהו על העולם דרך הצגת תמונת מראה מוקצנת. כמעט כל הדמויות בסרטים שלו הן אנשים איומים ונוראים, אבל הוא לא בהכרח שונא אדם. הוא שונא של הסדרים החברתיים שגורמים לאדם להתנהג על פי תכתיבים ונורמות שמעוותים את הפוטנציאל לטוב שקיים בו. ב"שן-כלב" הוא הציג מקרה קיצוני של אב השולט במשפחתו. ב"הלובסטר" הוא ביקר את השאיפה לחיים בזוגיות, את האידיאל הרומנטי. בשני המקרים גם ביקר את המרידה במוסכמות החברתיות הללו. אלו כמובן רק שתי דוגמאות ולא רשימה חלקית של הדרכים בהם הציג הבמאי עד כה מקרי קיצון של המבנים החברתיים שבני אדם לוקחים כמובנים מאליהם, אבל יש בהם משהו שרירותי ולעתים מגביל לא רק את הפעולה, אלא גם ובעיקר את המחשבה. זה נכון למבני השלטון, אבל גם לתא המשפחתי או הזוגי ולשפה עצמה. "סוג של חסד" אינו יוצא דופן מן הבחינה הזו. השוני היחסי הוא במבנה התסריט.

הסרט מציג שלושה סיפורים שונים הנקשרים נראטיבית דרך דמות אחת המעורבת בכל הסיפורים, אבל גם דרך מספר מוטיבים וסמלים החוזרים בכולם וכמה הקשרים תמתיים דרכם הסרט דן בהיבטים שונים של שליטה בקיום האנושי: חיי נישואין, דת או יחסי עובד מעביד. פרט לדמות אחת העוברת בכל הסיפורים וזוכה לזמן מסך קצר ואפס דיאלוגים (היא מגולמת בידי יורגוס סטפנאקוס שהוא לא שחקן אלא אדם עם פנים שהבמאי אוהב), יש שבעה שחקנים שמופיעים בכל החלקים, מגלמים בכל פעם דמות אחרת עם שמות אחרים.
זה כולל את אמה סטון שהופכת לשחקנית הקבועה של לנתימוס. התפקיד שלה בחלק הראשון קטן יחסית אבל הוא גדל בשני החלקים האחרים. לצידה ג'סי פלמונס, הראשי בשני הסיפורים הראשונים והוא בולט גם בשלישי, ווילם דפו ומרגרט קוואלי שממשיכים עם הבמאי אחרי "מסכנים שכאלה" והם סוג של תפקידי המשנה הבולטים. לפעמים להונג צ'או יש נפח דומה וגם מאמאדו אטיי וג'ו אלווין צצים בכל הסיפורים, אם כי לפעמים לסצנה אחת. להאנטר שייפר יש רק סיקוונס קצר אחד בסיפור אחד, אבל היא מפיקה ממנו מספיק על מנת להיזכר בצוות השחקנים. הצלם רובי ריאן לא עורך ניסויים הפעם בולטים מדי בעדשות, בניגוד לשיתופי הפעולה הקודמים עם לנתימוס, אבל עדיין מעניק לסרט מראה ייחודי. יאה לסיפורים שמדברים על העולם בו אני חיים, אבל לא מנסים להיות חיקוי שלו או של החיים.

מוטב לא לדעת יותר מדי על הסיפורים עצמם לפני הצפייה, אבל כדאי לדעת שזה סרט שלא תמיד קל להסתכל בו. לפרקים, עבורי בעיקר בחלק השני, הצפייה בו לא נעימה על סף המעיקה. הדבר נכון לגבי כמה דימויים מטרידים, אבל בעיקר לגבי האווירה הכללית המדגימה בדרכה את החוויה האנושית בשיא האכזריות שלה. לא על ידי דמויות של נבלים, או על ידי דמויות בהן הצופה יכול בקלות למצוא את עצמו, אלא על ידי מצבים מעוותים הנראים מרוחקים. דרך שהייה עמם נחשף הדמיון בין התרחיש הקיצוני למצבים מוכרים יותר.

למשל, מצב ייחודי בנישואין חוזר על עצמו בכל הסיפורים ויכול להיות הקבלה להתדרדרות בכל מערכת יחסים שהיא, כולל כאלו לא רומנטיות. המצב בו אמון וחיבה יכול להפוך במהרה למצב של שליטה וניצול, לעתים בלי הבנה מלאה של המצב בידי האדם המנצל והאכזרי, יכולה לכאוב מאוד. אבל כמו בסרטים הקודמים של הבמאי, גם הסרט הנוכחי לא נשען על אכזריות ואבסורד בלבד. ויש בו הרבה הומור פרוע הטיפוסי ללנתימוס. נכון שזה הומור שחור לרוב, אבל הוא הופך את הצפייה בסרט לחוויה מהנה בסופו של דבר ולכזו שלפחות עבורי, מתגמלת הרבה יותר מכפי שהיא מעיקה.

כל זאת כאשר הכותרת עצמה היא לרוב אירונית, ברובד הגלוי. יש אקטים ישירים של נחמדות, או חסד, שמוזכרים בסרט, אבל על פניו לרוב מדובר בחזית לכוחות אחרים, אפלים יותר, או לחסד עבור אנשים מסוימים שהוא פגיעה באחר. אבל יש גם רמה אחרת של חסד, אפילו תקווה לרוח האנושית או לאינדיבידואלים. אם כי זו רמה שבסופו של דבר נותרת בלתי מושגת עבור הדמויות בסרט, ועולה השאלה האם היא בלתי מושגת גם עבור האנושות כולה, או כל אדם בודד. כי בעולם של הסרט כן קיימת אופציה לדברים על-טבעיים ואפילו נסים, לצד ספק מצבים שהופכים את כל ההבנה שלנו על טיבו וטבעו של העולם – ויש בכך תקווה. שכן, ייתכן והמתקפה העיקרית של הסרט היא על האופן בו בני אדם תופסים את העולם או מנסים להבין אותו, כי האופן הזה פגום ומאפשר במידה רבה את המנגנונים מסוג שליטה, פגיעה והעלמת האמפתיה הקיימת.

הדבר קשור גם ליחס של הסרט לדת, שהיא נושא בסרט לא פחות מאשר מערכות יחסים, במינון שונה בכל אחד מן החלקים. ניתן לומר למשל כי החלק הראשון עוסק באדם אדוק בדתו שמתחיל להטיל ספק במוסריות של הדת. אחד מן החלקים האחרים עוסק בדת חדשה שנוצרת, דת עם היבטים שליליים אבל לפחות בסיס חלקי לאמונה. האמונה הדתית בסרט הזה מובילה להרס לא מפני שהדתות הן בלתי צודקות באמונות שלהם, אלא מפני שהמנגנון הוא לא שוויוני ולכן פגום ומוביל להרס. לאלוהים יש כוח על האדם, גם לשליח שלו בין אם הוא נביא או מקבילה לרב. זה בסופו של דבר פוגע בחופש וגם בשיפוט. הסרט אולי חד-מימדי בפסילה שלו את הדת, אבל הוא גם מראה את הקסם שבה ואת הנוחות במשמעות אפשרית לחיים שהיא מייצרת, כמו גם את החדווה ברגעי התגלות של ממש. יש לציין כי גם מערכת יחסים יכולה להיות סוג של דת, או לפחות אמונה, לפחות בתוך הסרט. אבל דת גם מייצרת מצב של דוגמות, אמונה באמיתות מוחלטות – ואין דבר מוחלט בחיים. ייתכן ואפילו לא ניתן להכיר בצורה מוחלטת את האנשים שאנו אוהבים וחולקים עמם את חיינו, לא לאורך זמן.

הליהוק של מספר רב של שחקנים הוא גם חלק מן התמטיקה של הסרט, שכן כל אדם מגלם דמות בשלב מסוים, באופן מודע או לא מודע. הוא פועל באופן שבו החברה מצפה ממנו לפעול, או משרת בפועל את הרצונות של אדם דומיננטי בחייו ומבצע דברים הנדרשים ממנו, גם אם הוא לא מסכים להם. זה נכון לגבי פעולות מוסריות, אבל גם לגבי תרבות הפנאי או רגעים אינטימיים. כל שחקן לובש על פניו כמה אישיות שונות, אבל בפועל הוא מופעל בכל סיטואציה. כמובן, ניתן גם להקביל בתרחיש הזה בין הבמאי לבין הדמויות השולטות בכל אחד מן הסיפורים בסרט, או לאלוהים. והוא ללא ספק זה שולט באכזריות של העולם על ידי זה שהוא קובע אותו.

על פניו היוצא דופן הוא דמות שחוזרת בכל הסיפורים ואף נותנת לכל אחד מהם את הכותרת, דמות שידועה רק בראשי התיבות RMF. ראשית תיבות ששמם זהה למערכת ניהול סיכונים, או שחזור קבצים, והיא סוג של הקבלה לגורל ידוע מראש או שליטה על החיים, כמו הדמויות האחרות הפועלות לפי התסריט. אבל גם לגבי הדמות הזו נאמר כי היא הסכימה לקחת חלק בפעילות שעל פניו מזיקה לה ביותר, מה שהופכת אותה לשחקן סביל בעולם, אך יש לזה צדדים נוספים. למשל, המקצוע של הדמות הפתיע אותי, כמו גם השאלה של מה אדם בלי בחירה חופשית יעשה מול מציאות שסותרת את מה שהוא האמין כי הוכתב לו מגבוה.

דרך נוספת בה הסרט דן בדת היא בעימות בין מה שמוכתב מראש ונתפס כצפוי לבין מה שהוא על פניו "תאונה". מהר מאוד בסרט יש מצב של תאונה שמתברר כי היא מבוימת, אבל מידת השליטה של האדם על המציאות, אפילו זה הנתפס כחזק, מתגלה תמיד כחלקית. יש רמזים מקדימים רבים לדברים אקראיים לכאורה שיקרו וניתן להגדיר כתאונות, מה שאומר שהסרט משאיר פתוחה את השאלה האם יש תכנון מראש להכל, או שהעולם בסופו של דבר הוא אקראי, אפילו אם יש בו כוחות על טבעיים.

מבחינת יוצרי הסרט, העניין הוא לא טבעו של העולם, אלא הטבע הבעייתי של האמונה בטבעו של העולם בידי האדם. לנתימוס חושף פעם אחר פעם את החולשות באמונה הזו. הוא עושה זאת בצורה שלא מתאימה לכל צופה, אבל היא מתגבשת לגוף עבודה מעניין ובעיקר מבדר בדרכו. ייתכן ויש צופים שישארו עם שאלות פתוחות לגבי מה בדיוק קרה בחלק מן הסיפורים או איך כל המוטיבים החוזרים של הסיפורים מתחברים. לתפיסתי זה חלק מן המשחק של הסרט – אפשר למצוא את התשובות או לספק הסברים לסיבות בגללן הנרטיב מתקדם כפי שהוא מתקדם, או לנסות לפענח מדוע דימוי קולנועי מסוים נבחר. אבל זו תהיה גם סוג של כניסה למנגנון המחשבה השולט. ייתכן והמסר המרכזי של הסרט הוא קריאה לניסיון לשבור את תבנית המחשבה לא דרך הצפייה בסרטים, אלא בחיים שמחוץ לחוויית הצפייה.