במערבון אין כל חדש: "ג'וני גיטאר"

פוסט זה הוא השלישי במה שאני מקווה שתהיה סדרת פוסטים חדשה ולא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. לא בהכרח הקלאסיקות הכי מוכרות של הז'אנר, שאנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זאת על מנת להגדיר גם את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמתבסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל את ההגדרה הזו הז'אנר שובר בעצמו, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי.
לצד התפיסה הקלאסית כי האדם הלבן מביא בסופו של דבר חוק וסדר לאזורי ספר, צצו גם המערבונים הרוויזיוניסטיים שביקרו את האדם הלבן ואת הסדר שלכאורה הושג במערב. הם הראו כי הוא דווקא האלים יותר והפחות מוסרי, בין אם ביחס לילידים האמריקאים ובין אם בהיעדר סדר או מוסר מסיבות אחרות. מערבונים כאלו מזוהים עם שנות ה-60 ואילך, אבל בפועל היו נציגים לתפיסה גם בתקופות מוקדמות יותר, והעניין הוא הטון הדומיננטי. במהלך הפוסטים אני מקווה לצלול לפינות מעניינות גם מן הבחינה הזו וגם מן הבחינה החזותית.

בסוף החלק הקודם, ציינית כטיזר כי הפוסט הבא יעסוק במערבון האהוב עליי בכל הזמנים. האמת היא שתכננתי לדחות את הכתיבה עליו לשלב מאוחר יותר, אבל ראיתי שהוא צורף לאחרונה לקטלוג הסרטים של יס, שאגב כולל שפע מרשים ואיכותי למדי של מערבונים קלאסיים (כולל "בצהרי היום" ו"נהר אדום" בין היתר), שיכולים להיות המערבון האהוב ביותר על מישהו. אבל "ג'וני גיטאר" (Johnny Guitar) הוא אירוע מיוחד ומגיע זמן לכתוב באריכות על הסרט המוזר, העשיר והחמקמק הזה. התייחסנו אליו כאן בעבר כמה פעמים, כחלק עיסוק כולל ביצירה של הבמאי שלו ניקולס ריי וגם לקראת הקרנה שלו בפסטיבל ירושלים לפני כמעט עשור. מאז אותה הקרנה, עליה המלצתי ובה נכחתי, צפיתי בסרט עוד ארבע פעמים ובכל פעם הדעה שלי עליו השתנתה, או לפחות נפתחה לכיוון נוסף.

למשל, כתבתי כי קשה לי להאמין כי כותבי שיר האהבה הרומנטי המציג את ג'וני גיטאר מן הכותרת כסוג של מאהב חסר תחליף בהכרח צפו בסרט, אבל עם כל צפייה השיר שמושר על ידי פגי לי, שכתבה את המילים, מרגיש לי מעט יותר מסונכרן. גם אם מדובר בסרט שחוסר סנכרון הוא חלק ממנו. בנוסף, בשמונה השנים שחלפו מאז אותה הקרנה, הסרט כן צץ יותר ויותר בדירוגים של המערבונים האהובים והגדולים אי פעם. זאת בין היתר בגלל שהוא נכון לזמנים שלנו בכך שהוא מערבון קלאסי שמתמקד בדמויות של הנשים (למרות הכותרת). זה גם סרט שהקדים את זמנו בקאמפ, לפני שהמילה הזו הייתה בשימוש, מה שגם גרם לסרט להיות השפעה גדולה על הקולנוע הלהטב"קי, אף על פי שאין בו על פניו מערכות יחסים כזו באופן מוצהר. למעשה, כל מה שאומרים על הסרט הוא נכון, אבל לא לגמרי: לא הייתי מגדיר אותו בהכרח כפמיניסטי, רוויזיוניסטי או קווירי, אף על פי שיש בו רבדים של כל הקריאות הללו. לפרקים זה נראה לי הסרט הכי מייצג את הקולנוע של ניקולס ריי, אבל זה לא היה אחד מן הסרטים שהוא, או כל אחד מן המעורבים האחרים הכי אהב או ראה כאישי ביותר.

הסרט מבוסס על ספר משנת 1953 מאת ריי צ'אנסלור, תסריטאי וסופר. צ'אנסלור כתב את הספר במחשבה שיהפוך לסרט והוא אף חשב מראש על הליהוק, כאשר הקדיש את הספר לשחקנית ג'ואן קרופורד, שגם קיבלה את זכויות ההסרטה. קרופורד הביאה את הספר לאולפני ריפובליק, אולפנים הוליוודים קטנים שהתמחו בעיקר בסרטי B זולים שנמכרו לאולפנים גדולים כסרט נלווה, אולם בשנות החמישים הפיקו גם מספר סרטים יוקרתיים יותר שיודעו להפצה כסרטי A, ו״ג'וני גיטאר״ הוא אחד מהם. הבמאי הוא כאמר ניקולס ריי, שהפך עם השנים לבמאי פולחן ובשנות החמישים עבד לתקופה קצרה יחסית בלב המיינסטרים ההוליוודי, יוצר סרטים שלא נראים כמו שום דבר במיינסטרים ההוליוודי.
קרופורד בחרה בריי להוביל את הפרויקט אחרי תקופה קצרה בה היה להם רומן. ככל הנראה הרומן הזה הסתיים עוד לפני תחילת הצילומים אבל לא יצר מתיחות. המתיחות העיקרית על הסט הייתה בין קרופורד לבין השחקנית השנייה בסרט, מרסדס מקיימברידג'. הסכסוך בין השתיים על הסט הוא סוג של פריוויו לסכסוך בין קרופורד לבטי דיוויס על הסט של "מה קרה לבייבי ג'יין", אך במקרה של ג'וני גיטאר, ברור כי קרופורד היא הכוכבת הגדולה יותר. אגב, קרופורד כן רצתה שבטי דיוויס תהיה בסרט בתפקיד של מקיימברידג', אבל זה לא הסתייע. כנראה בגלל ענייני תקציב.

האמת היא שאני כמובן לא ממש יכול לדעת על מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של הסרט. למעשה, אני אפילו לא יכול לדעת מי כתב את התסריט. מי חתום עליו הוא פיליפ יורדן, שבאותה שנה כתב את התסריט ל"רומח שבור" (Broken Lance), עליו קיבל את אחת משלו המועמדיות שלו לאוסקר. אלא שיורדן גם שימש כ"שם בהשאלה" עבור התסריטאי בן מדאו, שהיה ברשימה השחורה, משמע הוא לא כתב את כל התסריטים עליהם היה חתום. מדאו לפעמים לקח קרדיט על כתיבת "ג'וני גיטאר" ולפעמים הכחיש, כי דומה שלא ממש אהב את הסרט. זה משותף כנראה גם ליורדן וגם לניקולוס ריי, שתרם לתסריט ושילב בו את המוטו שלו, "אני זר כאן בעצמי". גם צ'אנסלור כתב גרסה של התסריט אבל היא כנראה לא זו שהופקה.

עניין הרשימה שחורה והיחס לחשודים בקומוניזם בארה"ב הוא מהותי בסרט והוא אחד מן הנושאים שעולים בו במרומז. גם לשחקן שמגלם את ג'וני גיטאר, סטרלינג היידן, יש היסטוריה מורכבת עם רדיפת הקומוניזם בארה"ב, אחרי שהעיד בפני הוועדה לחקירת פעולות אנטי-אמריקאיות ונקב בשמות של חברים שלו שהיו קומוניסטים בעבר. הוא עשה זאת גם על מנת להמשיך לעבוד אבל גם בגלל איום של איבוד המשמורת על הילדים שלו במשפט גירושין. הוא התחרט על העדות והדבר רדף אותו בהמשך חייו. ריי עצמו גם היה קומוניסט בעברו, אבל חמק מן הרשימה, לא בטוח עם על ידי עדות שנתן או בגלל שזכה להגנה מצד הסוכן שלו וגם מצד האוורד יוז, שראה כי ריי הסכים לביים את ההפקה שלו לסרט בשם "התחתנתי עם קומוניסט", ולכן חשב כי ריי אינו "אדום בפועל" (בסוף ריי פרש מן ההפקה והסרט שינה את שמו).

לפרשנות הפוליטית האפשרית אגיע מאוחר יותר, קודם כל אתאר בקצרה את העלילה ומבנה הסרט. "ג'וני גיטאר" נפתח בסצנה קצרה שהיא סוג של פתיחה טיפוסית של מערבון: גיבור, שמגיע לסביבה בה הוא זר, רוכב לבדו. זהו ג'וני בגילומו של היידן שרוכב בהרים וחולף קרוב מאוד לעבודה לבניית מסילת רכבת, שכוללת פיצוצים שכמעט פוגעים בו. לאחר הפיצוצים, הוא צופה מגבוה כאשר כרכרת דואר נשדדת בידי ארבעה פושעים שלא ניתן לראות את הפנים שלהם. משם הוא ממשיך. שני האירועים שראה מהווים הקדמה ומאורע מחולל לעימותים שבסרט, שמונחים על הבמה לפני הקהל בסצנות העוקבות. סוג של מחזה קצר המתרחש באתר צילומים בודד: במשך קצת יותר מחצי שעה, הסרט מציג סצנות עוקבת המתרחשות בפאב/קזינו המצוי במרחק מסוים מן העיירה הסמוכה, אבל במיקום שיתגלה כאסטרטגי – בסמוך למקום בו מסילת הרכבת צפויה לעבור עם אפשרות לתחנה שתיבנה במקום ותהפוך את הפאב למרכז של עיירה חדשה, שתשתלט על השטח של העיירה הקודמת.

המקום קרוי "ויינה׳ס" על שם הבעלים שלו, ויינה בגילומה של קרופורד. אישה נחושה מאוד שקיבלה מידע מוקדם על מסילת הרכבת ובנתה את העסק שלה במקום שנראה תמוה. כרגע המקום שומם, בייחוד כשיש סופת חול בסביבה, אבל היא כבר סוגרת עסקים על מנת להפוך אותו למרכזי בעתיד. ג'וני גיטאר מגיע למקום שכן היא הציעה להעסיק אותו כנגן גיטרה. בעודו ממתין לסגור את העסקה, מתפרץ למקום המון זועם בעקבות השוד. הוא מובל בידי אמה סמול (מקיימברידג') שאחיה נרצח במהלך השוד. היא לא עסוקה בערבות, היא רוצה לנקום בכנופיה שהיא סבורה שביצעה את השוד, זאת שמובלת בידי "הילד המרקד" (סקוט בריידי) וכוללת ארבעה אנשים, בדיוק כמו מבצעי השוד.

הילד המרקד טוען כי הוא וחבריו מרוויחים ממכרה כסף שלהם שיש לו יודע את המיקום שלו, מה שגורם לאנשי העיירה לחשוד בו כפורע חוק. גם בגלל שרוב השטחים והמכרות באזור הם בבעלות משפחת סמול, כלומר כרגע רק אמה, או בידי האיש העשיר האחר ג'ון מקאייברס, המגולם בידי וורד בונד, אחד משחקני המשנה הגדולים של הז'אנר, לרוב לצד חברו ג'ון ויין (אבל לא בסרט הזה). מקאייברס הוא לכאורה מי שנותן את הדעה בעיירה, אבל הוא כבול לרצונה של אמה סמול שנמצאת במצב של זעם מוחלט לאורך כל הסרט והוא לא מתווכח איתה. הם מלווים גם בנציג מרשל שמנסה לפרקים להציע חקירה בצורה הקשורה לחוק, אבל אמה מעדיפה משפט שדה והיא לרוב מצליחה לשכנע את ההמון המקיף אותה, המורכב רק מגברים. בסופו של דבר, הילד המרקד והחבורה שלו מגיעים ומכחישים כל קשר לשוד והעדים המוצקים של אמה נראים לא מוצקים. אבל אמה עדיין טוענת כי הם האשמים וגם מוסיפה את ויינה לרשימה, בטענה כי היא חלק מן החבורה.

ויינה לעומת זאת טוענת ישירות כי אמה זועמת בגלל רגשות האשם שלה על כך שהיא נמשכת לילד המרקד, שנרמז גם כי יש, או לפחות היה לו, רומן עם ויינה. הרגשות של אמה, שמנסה להציג עצמה כאישה הגונה ומסורתית שמייצגת את החוק, מול ויינה שעל פניו מכופפת אותו, הוא מתח מרכזי בסרט שכל עוד הוא נמשך יציב את שתי הנשים כיריבות. אבל יש בסרט גם הרבה מורכבות ביחסים בין הגברים, למשל בתוך החבורה של הילד המרקד, שכוללת גם את טורקי הצעיר (קרוי על שם תרנגול הודו כנראה ולא כרמז למוצאו) והתמים יחסית, שדומה כי הוא מחפש תחושת שייכות ומוצא אותה רק בצורה חלקית בחבורת הפושעים. אחד אחר, ברט, מתעמת עם ג'וני גיטאר ודומה גם כי הוא חותר תחת ההנהגה של הילד המרקד. כמו כן, הרבה מן הגברים בסרט מאוהבים, או לפחות חושקים, בוויינה. רצף הסצנות הארוך בפאב מסתיים בשיחה בינה לבין ג'וני המראה כי הייתה להם בעבר מערכת יחסים רומנטית, שעדיין חשובה לשניהם, למרות שמאז עברו כמה שנים. ויינה עברה הרפתקאות אחרות ועל פניו היא רוצה שהקשר עם ג'וני יהיה כעת מקצועי בלבד. הוא מצידו מציג את עצמו בגלוי כמי שמוכשר בנגינה ולא בירי, אבל ויינה יודעת אחרת. במהלך המערכה הראשונה, דמויות נוספות לומדת על חלק מן הכישרון שלו.

לאחר רצף הסצנות הזה, העלילה מתקדמת עם מעט קפיצות בזמן במהלך היממה העוקבת וקצת אחר כך: יש שוד נוסף, מרדף המוני, צילומים בלוקיישנים, עימות סופי אחרי למידה של פרטים נוספים מן העבר. אולם יש משהו מוזר באיך שהסרט נראה וחלק מזה קשור לקרופורד, שדרשה שכל צילומי התקריב שלה, כולל מרחקי ביניים, יתבצעו באולפן ולא באתרי צילום בהם לא ניתן לשלוט על התאורה. התוצאה היא שוטים רבים שנראה בבירור כי צולמו על רקע של מסך ירוק, לפעמים בתוך סצנות שנראה כי צולמו באתרי הצילום בהרים. גם הצבעים בסרט תורמים לאווירה המוזרה. זוהי התקופה בה האולפנים נטשו את שיטת הטכניקולר ששלטה בסרטי הצבע בשנים הראשונות של צילום צבעוני, וניסו שיטות אחרות. במקרה של הסרט הזה שיטה בשם "טרוקולור", ששמה מעיד על קרבה לאמת, אבל בפועל התוצאה שלה די הפוכה וגורמת לצבעים בסרט להיראות קיצוניים יותר, מה שמוסיף לאווירה הקאמפית. בייחוד כאשר במהלך הרבה מן העימות בסרט, אמה לבושה בבגדים שחורים בגלל אבלות (אבל גם הצבע של הנבלים במערבונים), בעוד ויינה מחליפה תלבושת עם צידוק נראטיבי, מלבן המזוהה עם הטובים לאדום ואז לצהוב בוהק.

חילופי הבגדים כאמור מוצדקים בנראטיב, אבל הם גם מהווים חלק מן התמטיקה המרכזית: הדמויות השונות מרגישות לא בנוח עם התפקיד המיועד להן, עם התפיסה של החברה של מה שהן אמורות להיות, או איך שהן נראות. בהקשר של הז'אנר, ציינתי שהסרט נפתח עם שימוש בהיבטים טיפוסיים לסוגו והדבר פחות או יותר נמשך לאורך כל הפתיחה או אפילו החצי הראשון של הסרט. כל דמות מזכירה דמויות ממערבונים אחרים, אך היא מרגישה לא נוח במיקום שלה, או שהסרט תוקף את המעמד החברתי שיש לה עקב הסטריאוטיפ, התפקיד הצפוי בחברה החדשה הנבנית במערב, או התפתחות העלילה כפי שהקהל הצופה בסרט למד לצפות לה.

באופן בולט, זה נוגע לשתי הנשים היחידות בסרט. כמעט תמיד, הגברים הם אלו שמובילים את העלילה, אולם במערבון יש שני ארכיטיפים של דמויות נשיות. הראשון הוא של האישה "הטובה", ששומרת על ערכים נוצריים והיא בתולה, או אם ורעיה נאמנה. אמה היא ללא ספק מי שקרובה יותר להגדרה הזו: היא כנראה בתולה ולמרות שיש לה רכוש בעצמה, היא על פניו נאמנה לאח שלה ולמורשת המשפחתית. ויש את האישה המופקרת יותר, שלפעמים עובדת כזמרת או בדרנית ונרמז שגם בתעשיית המין, אם כי במערבון הקלאסי לרוב לא יגידו זאת במפורש. ויינה היא בעלת העסק, אבל נאמר כי בעבר הייתה בדרנית והיא גם שרה ומנגנת בפסנתר בעצמה במהלך הסרט, ויש רמיזות עבות, על סף אמירה במפורש, כי השיגה ממון ומידע גם באמצעות שימוש בגוף שלה. משמע, ייתכן והיא הדבר הפרוע שהביא סדר למערב. אבל היא קרויה על השם העיר וינה, בירה אירופאית שמייצגת את "התרבות" שהאדם הלבן שואף להביא לשממה (הלא השוממת). היא לא פחות אירופאית ומשכילה מאמה, רק שבניגוד אליה היא שלמה עם השאיפה שלה לכוח והיותה אישה חזקה, וגם שלמה עם המשיכה המינית שלה.

התחושה היא שהדמות של אמה אכן זועמת גם בגלל שהיא מרגישה לא בנוח עם הרגשות שלה, שאולי כוללים התאהבות בילד המרקד, ולכן היא רוצה לחסל אותו. אבל יותר מכך, היא רוצה למצוא תירוץ לחסל את ויינה, מה שרומז שאולי זו המשיכה שמניעה אותה והיסוד בתוכה עמו היא חשה לא בנוח. זה לא בהכרח משיכה מינית, אולי הבנה כי שתיהן דומות בשאיפה שלהן לכוח. או לחיים שאינם כוללים להיות רעיה לגבר. ויינה רוצה במודע את התפקיד הזה, בעוד אמה חשה כי הדבר יוצא נגד הערכים ההגונים של מה שאמור להיות החברה. השמלה הלבנה של ויינה גם ממסגרת אותה כגיבורה החיובית, אבל גם נראית דומה לשמלת כלה. היא לובשת אותה כאשר היא מנגנת לבדה בעסק שלה שקיבל צו סגירה, כמו רוצה להתחתן עם העסק שלה. כאשר זו כבר לא אופציה, הסרט מלביש אותה בבגדים אחרים, לבסוף בבגדים שהיו שייכים לגבר. אבל היא לא נכנסת לתפקיד גברי בשום שלב, נותרת חזקה גם בהיותה אישה, גם אם יש בכך מימד של התרסה. גם אם זו הזו הולכת לפעמים נגד הרגשות שלה. פחות או יותר כל הדמויות בסרט רוצות לשכב איתה או להרוג אותה, לפרקים גם לה יש תשוקות כאלו, וכמיהה גם לסוג מסוים של קשר אנושי לא מבוסס על כלכלה או כוח. השאלה אם יש לה פנאי לכך, או שהמחיר לא גבוה ממה שהיא מוכנה לשלם.

גם יתר הדמויות בסרט מנהלות יחסים מורכבים עם המקום שלהן בחברה, למשל המרשל שלא ממש מעוניין להיות מי שלוקח את החוק לידיים. או הכנופייה של הילד המרקד שנחשדים כפורעי חוק גם כאשר הם לא עשו משהו בלתי חוקי, עד לשלב בו הם מחליטים "לקחת" על עצמם את התפקיד ובאמת לבצע פשע כדרך לברוח מן המציאות באזור, אזור שדומה כי איש לא באמת מסוגל לעזוב. וג'וני גיטאר, שהוא כאמור הזר שמגיע לעיירה ומביא עמו סדר חדש ועל פניו יכולת יוצאת דופן עם האקדח – הוא טוען בקול רם כי הוא שולף איטי. למרות שהקהל לומד מהר כי זה לא נכון. הוא מעדיף לראות בעצמו בדרן ולא להתערב גם מול פשעים, לפחות בחלק מן המקרים. הוא סוג של גיבור או מקצוען שיוצא נגד ההגדרה. מי שמעדיף להיגרר לשוליים של הסרט שנושא את שמו. אבל לפרקים, הוא כן מתגלה לא רק כיעיל עם נשק, אלא כסוג של גיבור.

היחסים שלו עם ויינה הם גם סוג של שילוב של ז'אנר אחר, רומנטי אבל לא בדיוק מערבון רומנטי. מדובר בבני זוג לשעבר בעלילה שיכולה להפוך לאיחוד מחדש, בדומה לקומדיות הנישואין מחדש, תת-הז'אנר הדומיננטי בקומדיה הרומנטית בעידן הקולנוע הקלאסי. אף כי ״ג'וני גיטאר״ אינו קומדיה (גם אם הוא לא נטול הומור), משהו בז'אנר הרומנטי מרחף מעליו. הדיאלוגים המדברים על שרידי האהבה שנותרו ובו בזמן על חוסר היכולת לשוב לממש אותה, גם כאשר הם שוב ביחד, נראים שנונים ולפעמים פואטיים כמו המיטב של הקומדיה הרומנטית, הז'אנר השנון ביותר בהוליווד. למעשה, ״ג'וני גיטאר״ הוא סרט ז'אנר שבורח מכל הז'אנרים בנפשו, או לפחות שואף לכך. בסופו של דבר הוא שב ומציג סצנות טיפוסיות למערבונים רבים: קטטה בבר, שוד, מרדף של קבוצה אחר יחיד, הצלה ברגע האחרון, דו-קרב גורלי, בנייה מחדש של העיירה, והמתנה לרכבת שתביא עמה את הקשר לציביליזציה ועל פניו תהפוך את האזור לפרוע פחות ועשיר יותר.

ויש גם את המימד של המטאפורה לעידן הרדיפה אחר קומוניסטים בהוליווד. אמה היא סוג של המקבילה לוועדה לחקירת פעילות אנטי-אמריקאיות, מבקשת מאנשים להלשין על הילד והמרקד ועל ויינה בתמורה למחילה על האשמות כלפיהם. כפי שציינתי, חלק ניכר מיוצרי הסרט התמודדו עם הדילמה הזו ופעלו בצורה שונה והסרט גם כולל כאמור את השחקן וורד בונד, שהיה אחד מן התומכים הכי גדולים של רדיפת אנשים עם עבר קומוניסטי, כך שהעמדות על הסט ודאי היו מגוונת. אם "חופי הכרך" שיצא באותה תקופה מהווה סרט דגל על מקרים בהם הלשנה היא דבר מוצדק, בסרט הזה היא סוג של חסרת תכלית. גם אם היא נעשית בלי ברירה ועל אנשים שהרודפים "כבר יודעים" שהם חלק מן הצד הרע לכאורה. מי שסובל מכך בצורה הישירה ביותר הוא טורקי, הצעיר התמים ביותר בסרט.

ויש גם את העניין הזרות הנוכח בכל היצירה של ניקולס ריי. "אני זר כאן בעצמי" נאמר כאמור בדיאלוג ודמויות בסרט פשוט לא מוצאות דרך לבטא את עצמן, או לתקשר. זהו קושי חברתי שסוג של נרמס על ידי עלילה שהולכת לכיוון של עימות אלים ופעולה, אבל מצליח לרחף מעל סרט שדבר בו לא נראה ריאליסטי, אבל דומה כי הוא חושף סוג של אמת רגשית באמצעים אקספרסיוניסטיים ובתוך מסגרת הוליוודית, הסולדת על פניו מאמנות קיצונית מדי. זה נכון לגבי כל הסרטים של ריי, אבל הכי מובהק בסרט הזה. סרט שאפשר לנתח ולתת לו כותרים, אבל דומה כי הוא מוזר מדי על מנת להיצמד לכל קריאה או ההגדרה מעבר לכך שהוא מערבון. מערבון שמטיל ספק בכלים של הז'אנר ובכך גם במסר הקלאסי לפיו הוא עוסק בהבאת תרבות וסדר לאזורים המרוחקים. בסרט הזה אין ילידים אמריקאים ועל פניו יש עתיד ואפילו תקווה, אבל הערכים בו קורסים ומי שעשוי לשקם אותם הם אלו שהחברה שפטה כמנודים ביותר.