פסטיבל דוקאביב 2024: הזוכים, ״דגל שחור״, ״מוות באום אל-חיראן״, ״פרנצ'ישקה״, ״מבוקש: רוני קלדרון״

היום (שבת) מגיע פסטיבל דוקאביב לסיומו, קצת אחרי שהיכולת הפיזיות שלי להיות בו הסתיימו עקב מחלה קלה, וכך אסיים את הפסטיבל מוקדם מהצפוי. עדיין יש עוד כמה סרטים שצפיתי בהם אבל טרם התייחסתי אליהם כאן בסריטה, על חלקם אכתוב בפוסט זה שהוא לא ממש סיכום של הפסטיבל, בטח לא באופן ממצה. אבל כן אפתח ברשימת הזוכים המלאה של התחרויות השונות שהתקיימו בפסטיבל, כאשר על רוב הזוכים כתבתי או אכתוב בהמשך הדיווח הזה. יש גם כמה סרטים שלצערי פספסתי ואני מקווה להשלים בקרוב, כאשר יצוצו בהמשך השנה בהזדמנויות הבאות.

הזוכים והזוכות

האחו הקטן

התחרות הישראלית
פרס ע"ש דב יודקובסקי לסרט הישראלי הטוב ביותר: "האחו הקטן". בימוי: אבנר פיינגלרנט.
פרס יוסי קאופמן לבימוי: "הדונם של סבתא". בימוי: אלעד אורנשטיין וירמי שיק בלום.
פרס חבר השופטים:  "דגל שחור". בימוי: איילת הלר.
פרס ראש עריית תל אביב-יפו לסרט ביכורים: "תמיכה מלאה". בימוי: מיכל כהן.
פרס הצילום: "תאי-לנד". צילום: אור אזולאי.
פרס העריכה: "מוות באום אל חיראן". עריכה: דורון ג׳רסי.
פרס התחקיר: "מוות באום אל חיראן". תחקיר: נועה בורשטיין חדד, דורון ג׳רסי, לילי יודינסקי (תחקיר ויזואלי).

התחרות הבינלאומית
הסרט הטוב ביותר: "צועדות בחשיכה". בימוי: קינְשוּק סוּרג'ן
ציון לשבח: "KIX". בימוי: בָּלינט ריוויס, דוויד מיקוּלָן

תחרות מעבר למסך
הסרט הטוב ביותר: "עצים דוממים". בימוי: אגניישקָה זווייפקָה
ציון לשבח: "שומר הרועים". בימוי והפקה: הדרה אורןן

תחרות עומק שדה
פרס החזון האמונתי: "בוץ". בימוי: איליה פובולוצקי
ציון לשבח: "מתחת לשמש כחולה". בימוי: דניאל מן

תחרות הקצרים הבינלאומית
הסרט הטוב ביותר: "קיץ מאוחר".  בימוי: מריה וידר
ציון לשבח: "אי/מהות". בימוי: איריס זכי.
ציון לשבח: "כל המשפחה". בימוי: אלכסנדרה דיאקוֹנוּ.

תחרות סרטי הסטודנטים ע"ש רותי גוטסמן
פרס ראשון: "סימביוזה". בימוי: לירון רחלר. ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת ת"א.
ציון לשבח: "הדולה של העולם הבא". בימוי: טל שינדל. ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת ת"א.
ציון לשבח: "חזירי עירנו". בימוי: רוני אבני. ביה"ס מנשר לאמנות.

דגל שחור

דווקא בתקופה בה ישראל מצויה בשיא עגום במלחמה הבלתי פוסקת שהיא הסכסוך הישראלי-ערבי, יש ערך לסרט החוזר לאחת מנקודת השפל המוסרי של הצד הישראלי בסכסוך: הרג המוני של 47 מתושבי כפר קאסם, שחזרו לביתם מן העבודה במחשבה שהעוצר הצבאי יתחיל בשעה 21:00, מבלי שקיבלו הודעה כי הוקדם לשעה 17:00, וכי כוח משמר הגבול שהיה במקום קיבלו הוראה לירות על מנת להרוג. כותרת הסרט מתייחסת להחלטה המשפטית על האחריות הפלילית של מבצעי הטבח, ניסוח משפטי שהוליד את המונח "פקודה בלתי חוקית בעליל", משמע כזו שאסור לבצע אותה, אך לפחות לפי הסרט ההגדרה שלה נותרה חמקמקה ונותנה לפרשנות.

חשיבות הסרט והעלאת הדיון על כפר קאסם בנושא היא גם הבנת מורכבות ההיסטוריה וגם הבנת המורכבות בהווה, בדגש על כך שכל צד יכול לפגוע באזרחים בלי הבחנה. במקרה הזה, כפי שנחשף בסרט כחלק משאיפה גדולה יותר של ישראל הצעירה שיהיו פחות אזרחים ערביים בשטחה. השאלות שעולות בסרט לגבי הציבור הישראלי כיום מהדהדות זו אות זו. הראשונה היא עד כמה הישראלים כיום מודעים לטבח והשנייה היא כמה מן הישראלים יראו בו היום דבר שלילי ולא מוצדק. בשנת 1956 כשדבר הטבח התגלה כמה שבועות אחרי שארע הדבר הוביל לסערה ציבורית נרחבת. קיימת תחושה כי היום רבים יותר בציבור היו מצדיקים אותו וייתכן כי עיקר הביקורת הייתה כלפי מי שמדווח עליו בארץ או בעולם, מה שמן הסתם יעורר גם זעם כלפי הסרט שבדומה לסרטים אחרים, יהפוך לסרט שרק חלק מאוד מצומצם בציבור יצפה בו.

אבל גם אם מדובר בסרט שיגיע לשמאלנים בלבד, הוא יכול להפוך זרקור לצדדים נוספים באירוע. באופן האפקטיבי ביותר, הוא מצליח לרגש דרך הסיפור האנושי של השורדים שמעידים בו. כל עדות בסרט מצמררת והבמאית איילת הלר מראה את הפנים של הדוברים כיום מול צילומים מזוועות העבר. היא גם יוצאת החוצה ומראה את רחובות כפר קאסם שהתפתחה לעיר בעלת אזורי תעשייה ומסחר, לעומת הפשטות של העבר הנחשפת בחומרי ארכיון ובתיאורים מרוחקים על העבר החקלאי והדל בתנאים ששררו במקום.

הרבדים האחרים של הסרט הם עיסוק במשפט שנערך למבצעים והצגת התמונה הכוללת של המדיניות הישראלית בשנת 1956. הדבר נעשה בשתי טכניקות משתלבות: שיחות עם היסטוריונים ושחזור של המשפט בעזרת שחקנים המקריאים מהפרוטוקול שהותר לפרסום לאחרונה. ההקראה הזו הפכה לסוג של מיני-גל בקולנוע הישראלי התיעודי, עם שילוב של שחקנים ופרוטוקולים אמיתיים בסרטים כמו "הבחירה של ניצה" ו"הרף התחתון ביותר".
אם להשוות את שלושת הסרטים, יש משהו פחות אחיד באופן בו הלר מצליחה לייצר דרמה או ערך מוסף בכל הקראה דרמטית של ההיסטוריה, וזו החולשה היחסית של הסרט. בכל זאת, גם ההקראה הזו מביאה לכמה שיאים בעזרת השחקנים והדרך בה הם מגיבים זה לזה. בסופו של דבר יש חשיבות לשילוב של הטכניקה על מנת להגיע למסר הכואב של הסרט: מצד אחד זהו אירוע בודד שהוא איום ונורא, מצד שני הוא לא לגמרי מבודד ויש סיבות לכך כי בסופו של דבר, העונשים של המעורבים הומתקו מאוד, והאחראים העיקרים לא באמת נענשו. או כפי שבוב דילן שר בזמנו, זה הזמן לדמעות.

מוות באום אל-חיראן

סרטו של דורון ג'רסי עוסק במתיחות הישראלית-ערבית דרך מקרה מן העבר הקרוב יותר, והיחסים הטעונים בין האזרחים הישראלים הבדואים לבין הממסד. פרשת אום אל-חיראן הייתה בחדשות לאחר שהוגדרה כפיגוע דריסה, והדורס יעקוב אבו אלקיעאן הוגדר כשייך לדעא"ש, או מושפע מאיסלם רדיקלי. זאת בעוד משפחתו טענה כי דווקא היה מתון בדעותיו ומאוחר יותר חקירת מח"ש גילתה הרבה מאוד סימני שאלה לגבי גרסת השוטרים. למעשה, אותה חקירה קבעה כי לא מדובר בפיגוע וכי התדרדרות הרכב שהובילה למותו של השוטר ארז עמדי לוי נגרמה בגלל ירי לעבר הרכב שביצעו השוטרים.
הסרט מראה עד כמה אמינה יותר הגרסה הזו ועד כמה הדיווח התקשותי הוזן מהדלפות של גורמים ממסדיים שונים וממניעים שונים, כולל הטענה כי לשב"כ יש מסמך בו מח"ש בחרה לא לדון, מסמך שקובע כי זה אכן פיגוע. בפועל, מח"ש לא היו מודעים למסמך שבה שמחזק דווקא את הטענה כי ירי השוטרים הוא זה שגרם להרג, וכי השוטרים במקום מסרו גרסאות סותרות לשב"כ מיד אחרי האירוע, בזמן שמח"ש הבינו כי ייתכן ופעלו לא כשורה.

הסרט עובד בשני רמות: כסיפור מרתק, מכעיס ומרגש על המקרה הבודד של היישוב הלא מוכר בנגב, וככרוניקה של ההרג והסיפור הכללי יותר הנובע ממנו. סיפור שכולל קיפוח ממסדי של הבדואים שנדרשו לפנות את הכפר אליו נדדו כי גורשו מאדמתם המקורית בשנות החמישים, מעולם לא זכו להכרה ולכן נחשבים כפולשים לשטח שמיועד ליישוב היהודי "חירן", ששמו רומז על כך כי ייתכן ומקימיו היו מודעים לכך שאנשים חיים שם, ואולי יש צורך להעביר אותם לחיות ביישוב גדול יותר עם פחות שטח.

הרמה הנוספת מביאה איתה ייאוש כללי מן הממסד על כל רבדיו, משהו שמדבר על אובדן אמון גדול יותר של החברה הישראלית במוסדותיה. וזה סיפור שנוגע לא רק לבדואים או ליחס למיעוטים בישראל. התחושה היא של התנהגות פזיזה של הכוחות בשטח ובעיקר של כל הגורמים האמורים לפקח, לתת יד מכוונת או לקחת אחריות. מבלי לחשוף יותר מדי את ההתרחשות בסרט, אף גוף או דובר לא מוצג בו בצורה חיובית והניצול הציני לפרקים של האירוע למטרות פוליטיות, הן כאשר הוא מוגדר כפיגוע והן כאשר הוא מוגדר כתאונה, פשוט מכעיס.

באופן אישי, מי שיוצא הכי רע בסרט הוא פרקליט המדינה שי ניצן, שקבע כי ייתכן ומדובר בפיגוע למרות שהוא לא ממש מספק את הראייה שרומזת לכך. הוא אף טוען בפני הבמאי כי הוא לא יכול להבין את המניע משום שמוח יהודי לא יכול להבין מוח של מפגע. האמירה הגזענית גם לא עולה בקנה אחד עם המצב. שכן, הזעם על הפינוי מן הבית נראה לי כזה שאפשר להבין ולא להצדיק למה הוא יוביל לניסיון פגיעה. שלא לדבר על כך כי פיגועים ומקרי רצח אקראים בוצעו גם על ידי יהודים, ממש כאן בישראל. היכולת של אדם משכיל לומר את הטיעון הזה מול המצלמה, אחרי שהוא מעומת על כך בידי היוצר, נראית לי תמוהה למדי. תמוהה עד לדרגה כי זה כמעט מוגזם לכלול אותה בסרט, גם אם מדובר ברגע קולנועי ייחודי שאין להתעלם ממנו.
לצד הרגע הזה, הסרט סוחף הן כמסמך זועם נגד החברה והן כסיפור אנושי, לא מעט דרך ג'אבר – אחיו של יעקוב אבו אלקיעאן, שמצד אחד מבקש צדק ומצד שני ממשיך לדבר ולפעול למען דו-קיום.

פרנצ'ישקה

פרנצ'ישקה מאן הייתה רקדנית בלט יהודיה-פולנייה שהחלה לבנות לעצמה שם ופרסום במהלך שנות השלושים של המאה ה-20. עד שתחילת מלחמת העולם השנייה נתנה לה גורל אחר כחלק ממופע בידור בגטו. מנקודה זו, העדויות על חייה מערבבות בין שמועות, מיתוסים ודברים לא ייאמנו, שלפחות חלקם אכן קרו, באופן הבונה את דמותה במספר קווים שהם לא בהכרח משלימים. יש שזוכרים אותה כמשתפת פעולה עם הנאצים, יש כמי שקשריה עזרו לאחרים להינצל, יש כמי שניסתה להציל את עצמה. כל זאת לפני התיאור של מותה, שהסרט רומז לו כבר בהתחלה והתקציר גם חושף אבל אני אשמור אותו כתעלומה. אציין רק שהסרט מגלה כלפיה הבנה בכל הגלגולים האפשריים של הסיפורים אודותיה ובסופו של דבר כן בונה תמונה אחידה שלה כגיבורה בזמנים מאוד אפלים ואולי כמי שחייה סוערים כמו מופע בלט דרמטי, הכרוך יחד סכנה ומשיכה, קירבה וסיכון.

הבמאית לינה צ'פלין ממשיכה לעשות קולנוע יעיל ודינמי גם בגילה המתקדם, בסרט שיצרה ביחד עם ברכה זיסמן כהן (שותפה עם צ'פלין לתסריט) ודניאלה רייס (מפיקה). הסרט בנוי ממארג של חומרי ארכיון של מאן והתקופה, ראיונות שחלקם חדשים וחלקם ממקורות קודמים, משום שרוב האנשים שזוכרים את מאן בפועל כבר מבוגרים מאוד. רובד נוסף המקנה לסרט קצב הוא מופע מחול עכשווי שנעשה סביב דמותה של מאן, מה שמייצר שילוב בין פירוש מופשט של חייה לבין ניסיון ליצור תמונה כמה שיותר מלאה של דמותה דרך העדויות החלקיות.

מבוקש: רוני קלדרון

יש דמיון בין "פרנצ'ישקה" לבין סרט זה, שניהם על סיפורים אמיתיים שדומה כי הם מופרכים יותר מכל מה שניתן להמציא. סיפורים מסוג אילו זה היה סרט בדיה, הייתה דרישה להוריד מעט מדרגת חוסר הסבירות. בנוסף, שני הסרטים מתבססים הרבה על ראיונות שחלקם מעלים סיפורים סותרים הצובעים את הגיבור באור שונה. במקרה של הסרט הזה, הגיבור מוכר יותר ועדיין נערץ על ידי רבים: רוני קלדרון הוא ככל הנראה אחד מן הכדורגלנים הכי מוכשרים שאי-פעם שיחקו בישראל, סוג של סמל בהפועל תל אביב שגם יצא לקבוצות פאר באירופה, בתקופה בה זה היה דבר נדיר מאוד, אך מסיבות שונות בפועל שיחק בהן מעט מאוד, אם בכלל. כפי שידע לחמוק משחקני הגנה, החלק השני של חייו כולל פרסום בגלל שתי בריחות מהכלא, בישראל ובברזיל, אחרי שהורשע בסחר בסמים.

הכותרת מתייחסת לא רק להיותו מבוקש בידי החוק, כמדומני עד היום. הוא מבוקש גם בידי חובבי כדורגל הצמאים לכישרון שלו, או למראית העין של הכישרון האגדי שלו. הוא מבוקש גם בידי כדורגלנים אחרים המרואיינים בסרט, שעדיין מתגעגעים במידה רבה לנוכחות שלו, או רוצים לסגור מעגל ולדעת מה עלה בגורלו בשלושים שנה האחרונות. ייתכן שגם ההיעלמות שלו היא משהו שהקהל מבקש וכל הסבר חד משמעי לגורלו יקטין מעט מן המיתוס. גם בלי קשר לצד העברייני בחייו, יש תחושה של החמצה בכל הקשור גם ליכולת שלו כספורטאי – הוא מיצה רק חלק קטן מן הפוטנציאל שלו, או לפחות כך נדמה. כיאה למיתוס, הסרט מסרב להסביר באופן חד משמעי את הסיבות למיצוי הקטן: הילדות הקשה בה נפרד מהוריו שעברו לארה"ב בעוד הוא נותר בארץ נמצאת שם, כך גם מודלים לחיקוי לא בהכרח חיובים כאיש צעיר ותהילה בגיל מוקדם מאוד. יש גם יצר הרס עצמי וגם התמודדות מול בירוקרטיה בתקופה בה היה קשה יותר לעבור מהארץ לאירופה ככדורגלן.

גם הסרט עצמו, שביימו ארז לאופר והילה מדליה, הפך לסוג של מיתוס אחרי שהעבודה עליו התארכה מעבר לצפוי והוא יוצא שנים רבות אחרי שהוכרז, ושנה אחרי ששובץ בפרומו של עונת הקיץ של יס בשנה שעברה (הוא שם גם השנה). ייתכן וזה בגלל כל כך הרבה סיפורי משנה טובים בתוך המארג הזה, עד לרמה כי חלק מהדברים שאני זוכר ששמעתי על קלדרון כלל לא מוזכרים בסרט. בסופו של דבר, הסרט מצליח להאיר גם את הקירבה לקלדרון וגם לייצר דיוקן של שני גיבורים לא מוכרים: שני אחיו של רוני קלדרון החיים בארה"ב, ודומה כי לכל אחד מהם אורח חיים מאוד שונה ומראה שלוקח את הדימוי המוכר של הספורטאי לשני כיוונים אחרים של גדילה, ולנו נותר רק לדמיין. שני האחים הללו מופיעים בנפרד ומספרים דברים שונים על מה שידוע להם, על מי שדומה כי היה קצת חמקמק גם עבור בני משפחתו או הקרובים לו ביותר.