פסטיבל דוקאביב 2024: ״מונוגמיה״, ״הקופצים מהחומות״, ״תאי-לנד״, ״צועדות בחשיכה״

במהלך הצפייה בסרטי דוקאביב, צצים ועולים הקשרים בין הסרטים. כך למשל הסרטים הקצרים עליהם כתבתי בפוסט הקודם הוסיפו להדהד בסרטים שראיתי מיד אחרי פרסמו, ובהם אעסוק בפוסט הזה. הדהודים כמו עיסוק ביחסים בין-דוריים במשפחה הישראלית או במבט על עבודה חקלאית כמקום המציע מפגש בין תרבויות. עוד דבר שעולה לאורך הפסטיבל הוא חוסר היכולת שלי להספיק לצפות בכל הסרטים המוצגים בו וההבנה כי כבר פספסתי כמה שסקרנו אותי ונכון לעכשיו עוד אין להם הקרנות חוזרות. אנסה להספיק כמה שיותר ולהמשיך ולדווח.

מונוגמיה

זהו החלק השלישי בטרילוגיה המשפחתית של אוהד מילשטיין, אחרי "שבוע 23" ו"לילות קיץ", כאשר מה שמבדיל את שלושת הסרטים הללו מן הסרטים האחרים של מילשטיין הוא לא רק מבט אינטימי אל חיי הבמאי וקשריו עם בני משפחתו, אלא גם בחינה של אמצעי השפה הקולנועית עצמה – הן כדרך ביטוי והן ככלי לשיפור ההבנה של החיים עצמם וכתוצאה מכך גם של שיפור בחיים. התוצאה בכל הסרטים מרתקת ומרגשת במהלך הצפייה ובמקרה של הסרט הנוכחי, גם מצחיקה למדי, ולא במחיר ויתור על מורכבות. למעשה, זהו הסרט הטעון ביותר בטרילוגיה שכן הוא מפנה כבר בכותרת שלו מבט לאלמנט שהוא עדיין בגדר טאבו מסוים בקרב חלקים מן החברה – נאמנות בזוגיות. אף כי הסרט הוא בעיקר בחינה של זוגיות ומערכות יחסים בכלל במספר דרכים, ייתכן והבחירה הזו תהפוך את הסרט לפחות מעורר ציפיות עבור הקהל הרחב מן הסרטים הקודמים ששער הכניסה אליהן היה ההורות של מילשטיין עצמו, אם כי בכל הסרטים הדיון הוא למעשה במספר קשרים ודינמיקות בתוך המשפחה, בין המשפחה לעולם החיצוני ובין התא המשפחתי לקולנוע.

הבמאי יוצא לסרט בעקבות התקררות הקשר בין הוריו, והוא מבחין או חושש כי ההתקררות הזו עלולה לקרות בעתיד גם לו לבת זוגו. לא פחות מכך, הסרט עוסק בקשר הבין-דורי. הניסיון הוא לא רק בבניית גשרים בין כל אחד מן הזוגות, אלא גם להחיות משהו בקשר האהוב בין מילשטיין לבין הוריו. הדבר מודגש מן הפתיחה דרך קריינות בה הוא טוען כי הוא אוהב את אמו יותר מכל דבר בעולם, בזמן מעקב אחריה בעודה עסוקה בפעילות שלבמאי ולאביו יש כלפיה ביקורת: קנייה של פרטי אופנה רבים ויקרים, באופן שהופך את בית ההורים לסוג של מחסן גדול לבגדים, כובעים ונעליים שספק אם ניתן למצוא זמן ללבוש את כולם. הפרשנות של הגברים היא שהקנייה היא תחליף למשהו שאבד בתמיכה מבין הזוג, אך דומה כי הזוג שנשוי כ-50 שנה כבר לא מוצא דרך להתקרב, או אפילו לשוחח על המצב. גם ההתמסרות למצלמה של הבן-במאי היא לא טוטאלית וכוללת אף שלב בו האם מחליטה להפסיק לשתף פעולה עם הסרט. במקביל, מילשטיין מבחין בבת-זוגו מסתכלת על נשים בטינדר (בזמן צפייה ב"תמונות מחיי הנישואין" של ברגמן), מה שמוביל לשיחה על האפשרות להפיכת מערכת היחסים לפתוחה, או התנסות בשלישייה.

הסרט בוחן אופציות של פתיחה גם ביחסים בין סוגים שונים של קולנוע: תיעוד בזמן אמת, שחזור, והתרחשות יזומה "מבוימת". כבר מן הפתיחה, מילשטיין מביא אישה מחוץ למשפחה בתור קריינית של הפרשנות שלו, והתפקיד של הגורם החיצוני בסרט יתפתח גם לכיוון אחר. מבט על תמונות ישנות של הוריו יגרום לבמאי לנסות לעמת אותם עם עברם וגם לשחזר את התמונות הללו, אם כי יש גם שחזור לתגובה הקרה של ההורים לחלק מן התמונות. הדברים הם לא חד מימדיים והסרט כולל הפתעות שלא אחשוף. רק אציין שהעיקר הוא תמיד האהבה והרצון לתחזק את כל הקשרים דרך מבט על מה שפגום ומקולקל, באופן שאולי מקביל לתיקונים בבית ולעיצוב החלל בשתי הדירות בהן מצולם חלק הארי של הסרט: הדירה של הורי הבמאי והדירה בה הוא חי. שתי דירות שמעוצבות בצורה שונה מאוד, אחת גדושה בפרטים ובגדים והשנייה מינימליסטית. כאמור, גם שתי הדירות עצמן מצויות בסוג של זוגיות.

הנוכחות של המצלמה מייצרת לפרקים אי נחת מן האינטימיות, אבל היא בסופו של דבר כלי עזר לתקשורת ולמבט מחושב וכנה יותר על החיים. השיחה שמאיימת להיות הטעונה והישירה ביותר בין ההורים, הופכת לרגע הקירבה הכי שובה לב בסרט, רגע של קירבה קולנועית שמעוררת חיבור רגשי והיקסמות לצד סכנה מגלישה חזרה למחוזות של אי נחת. גם כל אחד מארבעת בני משפחה משחק מול המצלמה בצורה שונה לחלוטין, מה שתורם לגוון הקומי המכוון, הקיים לאורך כל הסרט. על פניו, הסרט מגיע מן המקום האישי ביותר ופרט לתיאור המשפחתי יש בו גם מבט ישיר על צדדים מאוד ספציפיים בתל אביב, אבל בליבו הוא נוגע בנושאים הכי אוניברסליים ובכמיהה של אדם לאדם אחר, כולל האדם עליו הוא כועס באותו רגע נתון. על פניו, זהו סרט קטן ולא אחד מן הסרטים על הנושאים הגדולים שמוקרנים בפסטיבל. אך בעצם, האם יש סרט על נושא גדול או חשוב יותר מן הצורך הבסיסי של האדם להבין את הקשר עם הקרובים לו? משהו שעומד בבסיס החוויה האנושית, בתקווה כי הפוליטיקה לא תפריע יותר מדי.

יש גם רובד צנוע בקולנוע של מילשטיין שניכר גם בהרבה אירוניה עצמית כלפי הבמאי עצמו כבן, כבן-זוג וכיוצר. אבל יש בו גם תעוזה של משחק עם כלי הקולנוע התיעודי והקולנוע ההיברידי, מה שהופך את שלושת סרטי הטרילוגיה לסוג של יחידה מרתקת ודי ייחודית בנוף הקולנוע הישראלי. אפילו אם במאים רבים בארץ הפנו בעבר את המצלמה אל החיים הפרטיים שלהם ושל משפחתם.

הקרנות נוספות:
יום ד' 29.05 | 12:30 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר/ת
שבת 01.06 | 17:00 | סינמטק 1

הקופצים מהחומות

סרטם המשותף של דנה נאור הכהן ופיראס רובי הוא דוגמא נוספת לסיפור קטן לכאורה המייצר קולנוע גדול יותר, הנוגע גם במרקם מקומי ייחודי וברובד האוניברסלי. הסרט מתמקד במסורת הקיימת בעכו של קפיצה מחומות העיר העתיקה לים, משהו ש"כל ילד מעכו עשה, אחרת הוא לא מעכו". האמירה הזו נאמרת בערבית והסרט עוסק בצעירים ובני נוער מן החברה הערבית בעיר. יוצרי הסרט פותחים אותו עם סיפור של ילד הפוחד לקפוץ בעוד אחרים קופצים סביבו, בטרם הכלי הנראטיבי העיקרי של הסרט יתמקד בנער מבוגר יותר אשר עדיין מפחד לקפוץ לים בעצמו, אך בכל זאת מעביר את זמנו בבגד ים על החומות, צופה בקופצים האחרים.

דרך הכלי הנראטיבי הזה, עולה דיוקן של מקום ובין היתר עולה התחושה כי הקפיצה היא סוג של מפלט מן הייאוש המסוים הנובע מהיעדר אופציות חברתיות אחרות או עתיד תעסוקתי או כלכלי מובטח. הקפיצה היא גם מסורת וגם המקום בו שולי החברה הופכים לדבר מרכזי, לתופעה המושכת לעתים גם קפיצות מצד אורחים, כמו תיירים מהארץ ומחו"ל וברגע בודד בסרט, גם קופצת פלסטינית שזוכה לתמיכה של החבורה המאוד גברית המתועדת בסרט.

חלק מן הכוח של הסרט הוא קיומה של הסכנה, בדמות סלעים המצויים בתוך המים הקרובים לחומות וההבנה כי קפיצה לא רחוקה דיו עלולה להסתיים בפציעה של ממש. מדובר בסרט שיש בו גוון של מתח כפול תמידי עבור הצופה – גם רצון להתגבר על הפחדים ולמצוא אומץ, גם אופציה של סכנה אמיתית שקיימת בסביבת קפיצה. היא אולי מסורת ארוכת שנים, אבל לא תוכננה מבחינה בטיחותית. הנוכחות הרשמית היחידה בסרט היא שלט האסור על הקפיצה וזוכה להתעלמות.

לפני מספר שנים זכה לפופולריות הסרט הקצר ״Ten Meter Tower״ שהציג אנשים המפחדים לקפוץ ממקפצה אולימפית לבריכת שחייה, למרות שהאקט הזה הוא ללא ספק בטוח. הסרט ״הקופצים מהחומות״ הוא סוג של גרסה ארוכה יותר של פחד דומה, אבל הוא גם מצליח לבנות מבט על דמויות של ממש בצד הסיטואציה וממקם את הקפיצה והפחד ממנה בתוך דיוקן של עכו העתיקה, על מה שנותר בה זהה לאורך שנים ארוכות ועובר מדור לדור, וגם על הדור הנוכחי של נערים וצעירים בעיר.

הקרנה נוספת:
שבת 01.06 | 11:00 | סינמטק 5

תאי-לנד

הבמאי ניר דבורצ'ין פותח את סרטו עם קטע ארכיון על יסוד המושב עין תמר בראשית שנות השמונים. משם, הוא עובר לסדרה של צילומים המראים את הרחובות השוממים של המושב והאתרים השונים בו, בטרם נכנסים חיים עדכניים לסרט בדמות בילוי של הפועלים התאילנדים העובדים במקום. המסר הראשוני של הדקות הללו יכול להיות אירוני וביקורתי על כך שההגשמה הישראלית-ציונית הפכה לעבודה שמוכנים לבצע רק פועלים זרים, אולם ככל שסרטו של דבורצ'ין מתפתח, המרכז שלו הופך להיות אופטימי יותר לגבי הרוח האנושית. גם כאשר הוא מראה אי הבנה בין הבוס לפועלים שלו וגם כאשר הפועלים נתקלים בקשיים בחיים האישיים שלהם, והבוס עומד בפני אתגרים קשים המאיימים על העסק שלו, בעקבות משברים לא צפויים כמו מגפת הקורונה ובעיקר משברים פוליטיים.

המשק במוקד הסרט הוא של איציק רוזנברג, המגדל תמרים ובזיליקום. הדגש בסרט הוא על גידול התבלין ששמו העברי הוא ריחן ואחד מן המינים שלו שמגודל בסרט נקרא תאילנדי. הוא והפועלים שלו לא דוברים את אותה שפה, כאשר אנגלית בינונית שלו ושל חלקם היא אמצעי התקשורת העיקרי. כמו בכל יחסי עובד-מעביד, יש גם מתחים. לאורך הסרט נבנית תחושה של משפחה ואחדות גורל בין אנשים שנטשו את משפחתם לטובת פרנסה בארץ רחוקה, לבין מי שילדיו עזבו את היישוב שהקים. הסרט מאפשר הצצה מעט יותר רחבה לחיי חלק מן הפועלים שהם מצליחים לגעת ללב, בעיקר נינג – פועלת לא הכי מסורה מסיבות שונות, אבל כזו שבכל הסתבכות שלה יש גם משהו חינני. המקרים בהם היא מאכזבת או מנסה להביע חרטה מצליחים להפתיע ולגעת בלב. גם במקרים אחרים, הסרט מצליח להעניק פנים וייחוד לעובדים הזרים שהחברה רואה כמכלול, גם במקרה של אלו המספרים את סיפורם במונולוג וגם במקרים של אלו הנוכחים רק בכמה סצנות.

זה סרט שגם מראה עבודה קשה במקום חם בצורה קיצונית בדרום ים המלח, אבל יש בו גם מקום לרגעי הפנאי כמו הגרסה המקומית של הקריוקי וטיול קצר לחרמון. זה לא שאין בסרט רגעים בהם איציק נראה כמו בוס נוקשה, אבל הוא מצטייר כמי שפועל מתוך מה שהוא רואה כמו הגשמה אישית ובסופו של דבר גם דאגה לאנשים עמם הוא עובד. הדבר נכון גם לגבי האנשים להם הוא מספק בזיליקום, כמו גם קשר לתבלין עצמו ולייבול, כולל רגעים שוברי לב גם בהקשר הזה. בסופו של דבר זה סרט על מצב קשה, אבל כולו מורכב מאנשים שיש בהם אופטימיות.

הקרנה נוספת:
יום ה' 30.05 | 18:00 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר/ת

Maharashtra / Marching in the Dark
צועדות בחשיכה

העיסוק במשבר החקלאות כפי שהוא משתקף ב"תאי-לנד", מוביל אותי להתייחסות קצרה לאחד מן הסרטים הבולטים בתחרות הבינלאומית, שעוסק במשבר שנראה חריף יותר. בטח סביב נתון הבלתי-נתפס שמופיע בפתיחת ״צועדות בחשכה״, המקדיש את הסרט ליותר מ-400,000 נשים בהודו שבעלם או בנם התאבד בעקבות משבר החקלאות המקומי. הבמאי קינְשוּק סוּרג'ן בונה את סרטו באופן הדרגתי. עם הזמן, השפה הקולנועית שלו הופכת להיות לירית והוא מתמקד יותר בגיבורה שלו, סינג'יווני, בעודה מסתגלת יותר ויותר לחיים כאם ואלמנה. לפני כן, הוא מציג סצנות רבות על הירידה במחירים והקושי למכור את הסחורה.

הגיבורה שלו צמחה לא רק בחברה החקלאית, אלא גם בתרבות מסורתית. מה שאומר שהעמדות שהיא מביאה או דרך ההתנהגות שלה לא תמיד תואמות את האידיאל מגיבורה שנחווית מבעד לעיניים מערביות. זה מעניק עוד כוח לסרט, שמייצר דרך הבנייה האיטית הבנה של העולם ותיאור לכאורה נטול הסברים למה שנובע גם מסיבות סביבתיות וגם מן הקרבה לעולם המודרני ושינוי פני הענף.

זה הופך את ״צועדות בחשיכה״ לסרט שסוג של מצדיע למסורת וגם מבקר אותה, מעין קינה על משהו מן העבר אבל עם תקווה מעצם התושייה האנושית. כמה שוטים בסרט מעוצבים במתכוון ולפעמים שוברים את הלב. כמו קול של ילד שצועק "אמא" נשמע בפסקול בעוד שתי אלמנות, אחת טרייה יותר, מנסות לנחם זו את זו עם מעט מילים, וצילום שבדומה למקומות אחרים בסרט מתעכב ארוכות על הפנים. דוגמה אחרת היא סדרת הצילומים האחרונה בסרט, שהיא סוג של דיוקן מסכם של הקושי שכולל בתוכו גם תושייה, עצבות ויופי אנושי.

הקרנות נוספות:
יום ה' 30.05 | 12:45 | סינמטק 3
יום ו' 31.05 | 19:15 | סינמטק 3