פסטיבל דוקאביב 2024: ״האחו הקטן״, ״ספיר״, וקצת מתחרות הקצרים הבינלאומית

כמו כל דבר השנה, גם פסטיבל דוקאביב 2024 עטוף באווירה אחרת מן הרגיל, אבל לא לחלוטין. אזור הסינמטק עדיין עמוס באנשים, בסוף השבוע האולמות היו מלאים עד אפס מקום ברוב המקרים, ועדיין יש שיח ער על קולנוע. אולם, כמעט כל הקרנה עם יוצרים ישראלים כוללת התייחסות להחזרת החטופים ולסיום המלחמה. ההיצע הבינלאומי מעט יותר מצומצם השנה, כאשר יש גם סרטים שסירבו להיות מוקרנים בארץ, ובכל זאת הגיעו כמה אורחים בינלאומיים. בפוסט הפתיחה הזה הדגש שלי הוא על שני סרטים מן התחרות הישראלית וגם על כמה סרטים מתחרות הקצרים הבינלאומית, בדגש על הסרטים הישראליים אשר הוצגו בה.

האחו הקטן

סרטו של אבנר פיינגלרנט מתרחש ברובו באחוזה גדולה בגרמניה, לה צמוד שטח חקלאי רחב השייך למשפחה שכעת מובלת בידי וונדי, הפעילה מאוד בשנת התשעים לחייה. הסרט נפתח בקטע מתוך ספר אוטוביוגרפי שפרסמה על החזרה למקום אחרי שנים ארוכות כדיפלומטית והביקור בבית קברות שנבנה במקום, בית קברות שלא היה בנעוריה, בו על המצבות מספרים ולא שמות. בשנות מלחמת העולם השנייה רוב השטח של החווה הופקע לטובת הקמת מחנה עבודה, שנוהל בידי דודה של וונדי – קונסטנטין פון נויראט, שר בממשלתו של היטלר ופושע מלחמה שישב בכלא. המורשת שלו בעייתית עבור וונדי, אבל לעבר המשפחתי יש גם צד אחר: אמא שלה הצילה יהודים מהמחנה על ידי העסקתם בתנאים נוחים ונתינת אוכל למשפחה שלהם. גם וונדי עצמה, בתור נערה ואישה צעירה, לקחה בכך חלק. הסרט חושף גם קשר רגשי שלה לאסירים באופן שעיצב את חייה וגם את הקשר והעימות שלה היא ההוריה.

בהווה של הסרט, וונדי רוצה להוריש את האחוזה והשטח לבתה אינגה, כדי שתמשיך את המורשת המשפחתית. היחסים בין השתי הנשים מתוחים, באופן הנחווה לפעמים כסוג של "גנים אפורים" במחנה ריכוז, אם כי הוא סוג של גרסה שפויה יותר ומחוברת למציאות. למעשה, הסרט עוסק בפער בין מספר דורות: גם בתה של אינגה נמצאת בסרט ומדברת על היחס של הצעירים הגרמניים לעבר הנאצי, גם דור ההורים שביצעו את הפשעים בתקופה הנאצים, או הצילו את היהודים, מרחף מעל היצירה.

וונדי היא גיבורה מרתקת כי יש בה סתירה מובנית: היא מבקרת את העבר הבעייתי של גרמניה אבל גם רוצה מאוד לשמור את המורשת של האצולה של מדינתה. היא ליברלית שאמרה לקיסנג'ר שהיא לא שמרנית, אבל נוסטלגית לעבר ולתיעוד המורשת המשפחתית תוך הוקעת קיומו של המחנה. לפרקים היא עושה זאת תוך ניסיון להסביר כי הדוד המפורסם שלה לא היה באמת נאצי, או לפחות לא היה גרוע כמו האחרים.

פיינגלרנט מכניס לסרט דברים רבים שיוצרים אחרים היו מותרים בחוץ, מה שיוצר סרט שעלול להרגיש ארוך מדי, אבל זה גם מאפשר מבט מעמיק יותר על הדמויות וגישה מורכבת לנושאים הרבים שעולים. המשך נותן מקום לתיאור רב רבדים של פערים בין הדורות ומורשת שעוברת מדור לדור באופי, ברצון ובניגוד לרצון של הדמויות. הסרט חושף חלק מן הרקע בהדרגה, כמו למשל היכולת של אחת מן הנשים בו לדבר עם הבמאי בעברית בכמה רגעים, ואת הסיבה לכך. הסרט מעריך מאוד את הדמויות ונותן מקום גם לביקורת שלהן זו כלפי זו. מצד אחד יש בו משהו גרמני מאוד והוא עוסק במעמד הגבוה, אבל דווקא הספציפיות הזו ועצם המשך של הסרט לוקחת אותו למקומות שהם יותר אוניברסליים, גם ביחס למתיחות בין דורית וגם ביחס לעשיית המעשה הנכון בזמן מלחמה.

לזכות הסרט גם גיבורה מוצלחת בדמות וונדי – נוקשה ולעתים ספק אכזרית, אבל גם מלאת חיים ובדרכה ערכית מאוד. כזו השואפת גם לשמר את העבר בחלקת העולם שלה וגם מקווה לעולם טוב יותר. אחד מן המראות המרגשים בפסטיבל היה לראות אותה מגיעה להקרנה, בגיל 99, צועדת במרץ לבמה ומדברת על הסיור שלה בעוטף עזה יום קודם לכן.

הקרנות נוספות:
יום ג' 28.05 | 15:00 | סינמטק 1 | בנוכחות היוצר
יום ו' 31.05 | 15:45 | סינמטק 4

ספיר

סרטו של לירן עצמור נפתח במבט קרוב על שופטת הכדורגל ספיר ברמן במהלך משחק כדורגל. כבר נעשו סרטים אודות שופטי כדורגל, אך עצמור בוחר כבר בפתיחה בצילום ממרחק קרוב שכל שניתן, כמעט מבודד אותה לפרקים בתוך המשחק, לפעמים משאיר קצת מקום לראות את התגובות של השחקנים למילים שלה ובעיקר להחלטות שלה. הזהות המגדרית שלה בתור השופטת הטרנסג'נדרית הראשונה בליגות מקצועניות מרחפת ברקע של אותה נקודת פתיחה, בסרט שהוא סוג של צילום תקריב על סיפורה האישי שהיה בעמודי החדשות ולא רק בישראל. יש לסיפור הזה הרבה היבטים, כולל הצצה לחיים של אישה שנולדה בגוף הלא-נכון, שהיא גם ספורטאית מתוך בחירה, כולל סיבות ליציאה מן הארון מעט אחרי ההצלחה המקצועית והקבלה לסגל ליגת העל בכדורגל, ויחסים עם ההורים התומכים ובת הזוג שהכירה אותה אחרי שנחשפה כאישה.

ברובד המעניין ביותר עבורי, זהו סרט ספורט. הסרט מדגים טוב יותר מכל סרט שראיתי את המאמץ הפיזי והנפשי הנדרש משופט או שופטת כדורגל, בדגש על מבחני הכושר שספיר צריכה לעבור על מנת להמשיך להימנות עם צוות ליגת העל. אלו מבחני כושר קשים במיוחד המבוססים גם על כוח מתפרץ וגם על סיבולת, וייתכן שבגלל הטיפול ההורמונלי הגיבורה מתקשה לעמוד בזמנים ולהצליח במבחן הקשה, אותו צלחה בעבר. האתגר המתחדש בכל פעם במבחן הכושר מייצר מתח דרמטי וסיפור אנושי על אישה הנאבקת למען החלום שלה, חלום שהפך אותה גם לסמל גדול יותר.

הסרט מיועד לשידור בקשת, גוף יותר מסחרי מרוב התומכים בסרטי הפסטיבל, והוא בהחלט פונה לקהל רחב יותר. זה קשור גם למה שברמן מייצגת, כמישהי שגדולה יותר מן הסיפור האישי שלה: בגלל הנוכחות שלה כטרנסית בזירה של הכדורגל, שהיא בחלק מן המקרים עדיין גברית ושמרנית עד כדי שימוש בשפה פוגענית בקרב חלק מן הקהל, ספיר מנכיחה את האחר בחברה ומייצרת סוג של קבלה ופתיחות שאולי לא אפשרית במקרים אחרים. בלית ברירה, היא הפכה לסיפור שגדול ממנה והסרט הזה הוא חלק מכך, אבל הוא גם מצליח בעזרת האמצעים הקולנועיים לשוב ולהדגיש שזה גם הסיפור שלה ושל הקרובים לה.

הקרנות נוספות:
יום ו' 31.05 | 15:00 | סינמטק 3 | בנוכחות היוצר
שבת 01.06 | 12:45 | סינמטק 3

חלק מתחרות הקצרים הבינלאומית

אי/מהות

תחרות הקצרים הבינלאומית שמרה כהרגלה על רמה גבוהה ושילוב בין קולנוע מקורי ומאתגר סגנונית לפרקים לכמה רגעים מרגשים ו/או מצחיקים. בכלליות ולטובת המתלבטים, אציין כי מקבץ 1 הוא המלנכולי ביותר מבין המקבצים, בעוד שני האחרים משלבים מבט על האמנות עצמה עם עצבות והומור. התחרות הבינלאומית הציגה גם את שני הסרטים ישראלים ששובצו בשני מקבצים שונים. יש להם סגנון קולנועי שונה, אבל יש בהם גם משהו משלים, שכן שניהם עוסקים בהורות בישראל ובפער בין תכתיבי החברה להורים לילדים ובין הרצון האישי, דרך דגשים מאוד שונים.

״אי/מהות״ של איריס זכי עוסק בשיחה בין שלוש נשים לאמהות שלהן סביב החלטת הנשים הצעירות לא להפוך לאמהות בעצמן, במודע. זכי עצמה היא אחת מן הנשים מן הדור הצעיר, יחד עם שתי חברות קרובות, כאשר ההחלטה היא "להחליף אמהות" – כל אחת משוחחת על הנושא עם אמא של חברתה ודרך הוויתור על הקרבה המשפחתית, עולים בשיחות דברים שלא נאמרים בצורה ישירה. דומה כי עבור שני הדורות, קשה להגדיר את ההחלטה כבחירה וזה יותר משהו שהנשים תמיד הרגישו. עולה גם מחילה של כל האמהות לבנות, באופן שייתכן ולא היה עולה במפגש ישיר. זה סרט על בחירה אישית והגדרה עצמית, אבל גם על פער בין דור שתופס הורות כדבר מובן מאליו לבין דור שעבור חלקו יש גם אופציה אחרת. הציפייה הכללית של החברה לפריון, והחברה הישראלית בפרט לדור המשך, מרחפת על הסרט. בעזרת העריכה של נילי פלר, חווית הצפייה בסרט קולחת ומייצרת לא מעט רגעים של הומור בלי להקל ראש בנושאים הנידונים. כמו בסרטיה הקודמים, זכי בוחרת בטכניקה של מצלמה לא מאוישת ושיחה טבעית.

לעומת זאת, ״המהירות של המרחק בינינו״ של הבמאי יובל שפירא בוחר בטכניקה המדגישה את הצילום ואת הפער בין הפסקול לתמונה. בסרט המדבר עם הורים שכולים על היחס לשכול ולהיעדר בחייהם, הדוברים מצולמים בעודם שותקים. המילים שלהם על החיים בצד האבל ממלאים את הפסקול. התחושה היא של ביטוי חזותי למונח "חלל", דרך הפער בין הקול לתמונה המראה שתיקה, לצד צילומים של הסביבה – המקומות בבית המוקדשים להנצחה, אבל גם המקומות בבית שנותרים "רגילים", הסביבה והנוף המקיף את הבתים, בדגש על הרים באוזרים היחסית צפוניים בארץ.
הסרט נפתח בציטוט מתוך עקדת יצחק, השונה בטון שלו משאר הסרט ומרחף מעל היצירה. שאלת ההקרבה הנדרשת מן החיים בארץ נחווית דרך שורה של משפחות שחוו אובדן של בן. או במקרה של המשפחה הפותחת את הסרט, שני בנים וקרוב משפחה נוסף, כאשר משפחה זו היא משפחה דרוזית, מה שמייצר הרהור נוסף על החיים המורכבים והיחסים בין דתות. במדינה שמייצרת הרבה סרטי זיכרון, הסרט הזה הוא סוג של מבט קצת שונה ולא סותר על השכול – פחות הנצחה, יותר הרהור לירי על הכאב. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

גם שני יוצרים סינים הציגו בתחרות זו סרטים טובים מאוד. ״14 ציורים״ של דונגנן צ'ן הוא סרט על יחס בין אמנות לסביבה, דרך 14 ציורים מבודדים שצוירו בידי אמנים מהכפר דפאן – כפר שבעבר היה מרכז לאומנים שהתמחו בהעתקים, ועבר שינוי יעוד למרכז של אמנים של יצירות מקוריות. ארבעה עשר הציורים מן הכותרות ניצבים באזורים שונים בסביבה הסינית, ברחוב ובחללים פרטיים כמו דירות ובתי עסק. כל ציור מוצג אחרי ציטוט על היצירה מפי הצייר, לאחריו מגיעה סצנה המראה את היחס בין ציור לסביבה ולאנשים בה. לרוב האנשים לא מתייחסים באופן ישיר לציור או למצלמה. בחלק מן המקרים האמנים מצהירים על הכוונת שלהם, אולם לפעמים הם טוענים כי המניעים ליצירה היו תעסוקה בלבד, מה תורם לעיסוק הנבנה דרך אפיזודות ליחסים בין אמנות ומסחר, וגם על החשיבות של כסף במדינה קומוניסטית לכאורה. אוסף הסיטואציות בסרט מתחבר לשלם הגדול מסך חלקיו לדעתי, והפורמט של הסרט הקצר מתאים בדיוק ליצירה הזו. גם אם יש דרכים להרחיב אותה למשהו ארוך יותר.

הסרט הסיני השני הוא ״היה שלום, אהבת נעוריי״ של שוּלי הואנג, שכבר הציג בעבר בדוקאביב סרט קצר על החיים כהומוסקסואל בסין. בסרטו הנוכחי הוא מבקר את בן הזוג שלו מן התיכון למפגש פואטי-נוסטלגי על אהבה ראשונה ונסתרת, בסרט פיוטי שמטשטש את הגבול בין התיעודי, השחזור, והעיצוב המתוכנן מראש של הקולנוע. אולי גם של המפגש המחודש בחיים ובעצמם, כמגע עם מה שאבד ולא ישוב, אך בדרכו גם נותר צרוב לעד. זה סרט תיעודי שנראה לפרקים לגמרי כמו סרט עלילתי אקספרסיבי והוא עטוף באווירה מלנכולית, אך כזו שיש בה גם רובד מנחם.

״גאוות העמק״ של הבמאי האוסטרי לוקאס מרקסט מצולם אמנם בקליפורניה, אבל המראה שלו הזכיר לי בתחילה את הערבה הישראלית, עם מצלמה הנעה בתוך שדרת עצי דקל. הסרט הוא מבט נטול מילים על עבודה חקלאית, כאשר היעדר המלל הוא גם אמצעי אמנותי ההופך את היצירה לסוג של שירה קולנועית על הסביבה החקלאית והפעולה האנושית מול הטבע, בעידן בו גם החקלאות היא תעשייה וגם הכרח. שכן, הפועלים הם מהגרים לא חוקיים ולא יכולים באמת להיחשף, מה שתורם לתחושה כי את המציאות הנראית בסרט ניתן וצריך לפרש ביותר מדרך אחת. זהו סרט על ניצול עם יחס אירוני לגאווה שנקראת בכותרת הסרט, וגם כתובה על כמה מן המכונות והמבנים שבו. אבל זה גם סרט על היופי הקיים בהתנהגות האנושית. בנוסף, יש ניצול לא רק של האדם אלא גם של משאבי הטבע, אך גם ייעול של ארגון והשגת תוצר איכותי בזמן מהיר.

אלו כמובן רק חלק מתכנית הקצרים וייתכן שעל אחרים ארחיב בהמשך, כמו גם על סרטים אחרים מההיצע הישראלי והבינלאומי של הפסטיבל, שיימשך עד ה-1 ביוני.