פסטיבל קאן 2024: The Second Act, Wild Diamond, The Girl with the Needle, Megalopolis

פסטיבל קאן מגיע לנקודת האמצע, אז חשבתי לנסות להתחיל לדווח ממנו. קשה להסביר למי שלא התנסו איך כל הקונספט של זמן פועל כאן אחרת, בבועה הפסטיבלית של הריביירה הצרפתית, או כמה ריכוז אני צריך רק כדי לשלוט בלו״ז המשתנה תדיר שלי. לשלוף מחשב ולכתוב בזמן עמידה בתור זו לכאורה הבחירה הנכונה, אבל שיטת הכרטוס האלקטרונית שנהוגה בפסטיבל מאז הקורונה מאחדת מעמדות, מקצרת לכאורה ולבטח מבלגנת את זמני העמידה בתור שהתרגלתי אליהם בשנותיי המעטות פה (כמעט עשור, כשחושבים על זה רגע). לכן אני פותח עם הדיסקליימר הקבוע לפיו המטרה של הדיווחים האלה הוא קודם כל להעביר רשמים, לחשוב בכתב מחשבות ראשונות על סרטים שבטח נדבר עליהם יותר כל השנה. השמות העבריים לא רשמיים כמובן, לרוב הסרטים בפסטיבל עוד אין אופק הפצה בארץ. אתמקד פחות בענייני צבע, כי באמת שלאף אחד פה לא באמת אכפת ממה שקורה בעולם או בישראל כרגע, ואלו שמעמידים פנים שכן – הם פחות מעניינים אותי השבוע.

טקס הפתיחה היה יותר נחמד ממה שזכרתי, אולי כי הוא היה בעיקר באנגלית בזכות יושבת ראש חבר השופטים גרטה גרוויג, וזוכת דקל הכבוד מריל סטריפ. מי שכמעט גנבה לה את ההצגה היא מעניקת הפרס, ז׳ולייט בינוש, שלא הצליחה להכיל את התרגשותה. מריל לקחה לעצמה בחזרה את הבמה עם מחמאות לבינוש, וספוילר משום מקום לסרט ״הקדירה״ שהיה כאן בשנה שעברה, לפני שחזרה להתרגש בעצמה מתגובת הקהל העוצמתית. כמובן שנרשמתי גם לכיתת האמנית עם השחקנית הדגולה והמהוללה, הזדמנות שמי יודע מתי תחזור, והיא לא אכזבה. התמונה בראש הפוסט היא רגע שניסיתי להנציח במפגש עצמו.

סטריפ הצליחה איכשהו לשדר גם פשטות וישירות של הסבתא שאף פעם לא הייתה לי בניו-ג׳רזי, וגם להתעטף בהילה של אצולה קולנועית מהסוג שהולך ונעלם. האנקדוטות שלה על ״קרמר נגד קרמר״ (כתבה בעצמה את הנאום של דמותה) ועל ״זכרונות מאפריקה״ (ההנאה שלה מעיסוי הקרקפת שהעניק רוברט רדפורד), היו שווים לבדם את בילוי השעה וקצת במחיצתה. אבל מה שהיה באמת יפה, וחילץ תגובה ממנחה הדיון, הוא חוסר היכולת שלה לדבר על עצמה למשך יותר מדקה והפניית הזרקור לשותפים לסצנה, ליוצרות ועוד. היא באמת לא תופסת מעצמה, וגם אין לה צורך כשאחרים עושים זאת בשבילה. איזו אישה, התברכנו כולנו בנוכחותה על המסכים במשך כחצי מאה.

The Second Act
המערכה השנייה
(סרט הפתיחה)

מה עושה סרט של קוונטין דופייה במשבצת היוקרתית אך מקוללת של פתיחת פסטיבל קאן ה-77? זה מה ששאלתי את עצמי לפני, אחרי ותוך כדי הצפייה. תשובה אפשרית אחת היא ונסן לנדון, השחקן שהוא חבר קרוב של מנהל הפסטיבל תיירי פרמו, שלא במקרה מגיע לקאן בכל שנה. אבל זו תהיה תשובה צינית מדי, לכן אני בוחר להאמין שהפסטיבל שלא התבייש בבמאי הצרפתי הביזארי גם בעבר מצא לנכון לתת לו כבוד עם סרט פתיחה שהוא גם קומי וגם רפלקסיבי/מטא מספיק בשביל להיות בחירה נכונה מבחינת הנושאים. אבל מי שכבר אוהבים ומוקירות את פועלו של היוצר, ואנחנו בסריטה עושים זאת ממש למן ההתחלה. לכן אני גם יכול להגיד לשוחרות ואוהדי קיו-די שהסרט החדש שלו לא מתקרב לרמה של הטובים ביותר שלו, אבל גם אינו תחתית או שום דבר מביך, רק קצת מחופף. כמובן שהוא משכיל להפוך זאת ליתרון, בעוד מעשייה על יצירת קולנוע, מערכות יחסים בין בני אנוש, והפעם גם מקומה של הטכנולוגיה בחיינו לצד המון נושאים בוערים כמו תרבות הביטול או בינה מלאכותית.

כל תקציר של הסרט נראה לי כמו ספוילר, אז אנסה לערפל ככל שאוכל. ״המערכה השנייה״ הוא שמו של דיינר באמצע שום מקום מיוחד, בו נפגשות כל הדמויות המרכיבות את העלילה הדקיקה. לואי גארל ורפאל קנאר מגלמים שני חבובים שבאים לפגוש מישהי שדלוקה באופן כפייתי על אחד מהם, אותה מגלמת לאה סיידו. ונסן לנדון הוא אבא שלה שמצטרף לפגישה, מנואל גווילו הוא המלצר הלחוץ במיוחד וזה פחות או יותר הקאסט. האינטראקציה ביניהם הולכת למקומות מפתיעים כבר בפתיחה, בסצנות מראה בהם המצלמה עוקבת ללא הפרעה אחרי זוגות של דמויות פוסעות אל הדיינר ומשוחחות באופן משוחרר ומשעשע כמצופה מסרט של דופייה. ההפתעות הנראטיביות מתחילות עוד לפני האיחוד של הרביעייה ושל איש השירות בדיינר, ורק ממשיכות משם. שוב, אלא אם כבר ראיתם וראיתן מספיק סרטים של דופייה בשביל לנחש לאן זה הולך, מדוע כולם מתנהגים כפי שהם מתנהגים ומה באמת קורה כאן בכל העמדת הפנים המצחיקה הזו.

צחקתי בקול רם מספר פעמים בסרט, כולל מרוב הפתעה, אבל הצחוק הלך ופחת ככל שנקפו הדקות. ואין המון מהן, רק כ-80 בסך הכל. היה מפתה לקטלג את היצירה כולה בתור מהתלה משעשעת, כאלה שדופייה חתום עליהן בעבר, אילולא המערכה השנייה. או השלישית. לפרקים הסרט מקדיר, עד שהוא ממש נעשה רציני, כמעט פילוסופי ולשבריר שנייה או יותר גם ממש עמוק. מצד אחד זה נותן לו ערך מוסף, מצד אחר קצת פוגם בחוויה ואולי אפילו מותיר תחושת החמצה על היה יכול להיות אם הסרט היה פחות מחופף למראה ומאולתר בוודאות. אולי גם זה ברוח העלילה, שעוסקת במצב הקולנוע הנוכחי ובעתיד העגום האפשרי שלו, אבל אני בוחר פשוט לשמוח על עצם הקיום של סרט כמו זה ועל סרטיו של דופייה בכלל. אם וכאשר הסרט המשונה והצנוע הזה יוצג בישראל, יהיה מקום להרחיב על כל הנושאים שעולים ממנו ופרנסו שיחות שלמות ביום הראשון של קאן, עד תחילת התחרות ביום למחרת.

Wild Diamond
יהלום פראי

בחירה מעניינת מצד מארגני התחרות לפתוח אותה עם סרט הביכורים היחיד שמשתתף בה. אגת׳ רידנג׳ר, שם צרפתי-גרמני שוודאי עוד יחווה גלגולים בתעתיק שלו לעברית בעתיד, היא הבמאית-תסריטאית שזכתה לכבוד. הציפיות גבוהות באופן פרדוקסלי, שכן מחד אין לה עבודות קודמות שניתן להשוות מולן את סרטה החדש (מלבד סרטים קצרים שביימה ולא ראיתי) אבל מאידך, היא בתחרות כבר עם הסרט הראשון ולכן ודאי מצאו בה משהו מיוחד. הכלל הקבוע שלי עם סרטי התחרות, לדעת כמה שפחות משום שאני ממילא אצפה בהם, נכנס לפעולה כבר בסרט הזה – ולכן ברגעים הראשונים חשבתי שהתבלבלתי. היה נדמה לי שמקרינים לנו את הסרט החדש של אנדריאה ארנולד, בגלל יחס המסך המרובע וההתמקדות המיידית בשולי החברה, עד שנשמעה השפה הצרפתית ונופצה האשליה. לאורך הצפייה המשכתי לחשוב על הקולנוע של ארנולד, בדגש על ״מחוץ למים״, כמו גם להיזכר ב״חבורת נערות״ של סלין סיאמה או אפילו ב״איך לעשות סקס״ שהוקרן בקאן אשתקד.

היהלום מן הכותרת היא ליאן, בגילומה של הנון-אקטורית מאלו קביזי. מדובר בנערה בת 19 שבתחילת הסרט אנחנו רואים מדדה בעקבים גבוהים ולבושה בהידור (או עוני שמתחפש להידור) בסביבה שכלל לא מתאימה לכך. היא מנסה לקושש כמה שטרות ממכירת בשמים ודברים דומים בשכונה לא מזהירה, עד שהיא חוזרת הביתה לשכונה שלה שנראית קשוחה אף יותר. ליאן מתגוררת עם אחותה הקטנה ועם אם לא ממש מתפקדת, מגדלת את עצמה ודואגת לקטנה ממנה. היא אובססיבית למראה החיצוני שלה, מאיפור כבד ועד ניתוחים פלסטיים ניכרים, ומנסה למתג את עצמה כאינפלואנסרית או אושיית רשתות חברתיות, בעיקר טיקטוק. לשם כך היא מחצינה את המיניות שלה, מה שמוביל להרבה תשומת לב מהסוג הבלתי רצוי, אבל גם להודעה ממפיקה של תוכנית ריאליטי. ליאן מתחילה לפנטז על התהילה, על אף שחברותיה צוחקות עליה וגברברי השכונה מציקים לה. היא נחושה להראות לכולם מה היא שווה.

מכאן העלילה הולכת לכיוונים מספיק צפויים בשביל שאפשר יהיה ממש לנחש את הסצנה הבאה בכמה וכמה מקרים, אבל לא לשעמם בגלל החרדה לגורל הדמות הראשית. כל הסרט קיוויתי שלא יפגעו לרעה בליאן, שבלי ספק יש לה כישורים לשרוד אפילו ברחוב אבל מצד שני היא תמימה מכפי גילה. תחושה נוספת ממנה התקשתי להשתחרר היא זו שתקפה בפתיחה, לפיה כבר ראיתי את הסרט הזה על הנערה בעלת הרקע הקשה, שמקבלת החלטות לא נכונות ומנסה להשתמש בנשיות שלה כדי להיכנס לסיטואציות שרק השטן יודע איך היא תצא מהן. התאהבות בנסיך אשפתות היא עלילת משנה מתבקשת, כמו גם עוד כמה התפתחויות.

על אף שידעתי שביימה את הסרט אישה, בכל זאת הרגשתי לא נוח מצפייה בעיסוק מוגבר בגוף של הגיבורה הצעירה, בין אם הוא מצולם באופנים מחמיאים או לא. ליאן מודעת לסגידה של תרבות המערב ליופי אבל חושבת שהיא עצמה לא יפה, מה שצובט בכל פעם מחדש, ואולי היה כך גם בלי להתמקד באיברי גופה ולפרק את דמותה כאילו הייתה כרזה באיטליז. זה נכון לגבי כמעט כל נדבך אחר בסרט, מהמחשת מעגל העוני ופנטזיות על עושר, דרך מודלים הוריים קלוקלים או נעדרים, ועד הפער בין רומנטיקה וארוטיקה. כנראה שבכל שנה צריך אחד מן הסוג הזה בסצנת הפסטיבלים, וקברניטי קאן המטירו עלינו את הסרט הזה של רידינג׳ר, שאני בטוח שעוד ידובר בו גם בישראל. אך בניגוד אליהם, לא מצאתי בו ייחוד.

The Girl with the Needle
הנערה עם המחט

המשך התחרות לא זימן גיבורה נוספת שהכל הולך לה חלק בחיים, להיפך. הדבר הראשון שקורה לקרולינה, גיבורת הסרט, הוא פינוי לא סימפטי מדירתה הצנועה למראה. התקופה היא סוף מלחמת העולם הראשונה, והמצב בקופנהגן לא מאוד שונה משאר אירופה מבחינת העיסוק האינטנסיבי בעזרה לחזית. קרולינה עובדת במפעל שהוסב לייצור מדים, ומתקשה להתקיים בלי בעלה שנשלח להילחם והקשר עימו אבד. סיפורה נוגע לליבו של בעל המפעל, שגם מנצל את היעדרו של הבעל הספק חי וספק מת כדי להתקרב יותר מדי אל העובדת שלו. בשלב הזה נדמה שגם דברים נחמדים או לא לגמרי שליליים יכולים להתרחש בחייה, אבל זוהי אשליה שהסרט ממהר לפרום בכל פעם שהיא נרקמת.

שאר העלילה מפורט בתקציר אבל בעיניי הוא ספוילר עצום, לכן רק אסתפק בידיעה שהסרט מבוסס על מקרה אמיתי שאירע ב-1919 בקופנהגן, ואגע עוד קצת בעלילה דרך השחקנים. את קרולינה מגלמת ויק כרמן סונה (״ארץ האלוהים״), שיש לה את אחד הפרצופים הכי קולנועיים שראיתי מאז שסרטים הפסיקו להיות אילמים. היא סוחבת את הסרט דרך כל מדורי הגיהנום שעוברת הדמות שלה, וזה לא שהקאסט התומך פראייר. מתוכם אזכיר את יואכים פיילשטרופ ואת בשיר זכירי בתור שני מודלים של גבריות רופסת או פגומה, וכמובן את טרינה דירהולם, המלכה האם של הקולנוע הדני ואחת השחקניות שלא מפחדת משום תפקיד. היא כל כך טובה כאן שזה כמעט לא הוגן כלפי השאר, אבל המשחק הוא אפילו לא המעלה המרכזית של הסרט בעיניי.

דמיינו את כל הנ״ל בצילום מופתי בשחור-לבן, מה שהוביל אותי להיתלות באילנות גבוהים כמו קארל תיאודור דרייר, טוד בראונינג, קצת אינגמר ברגמן ואפילו קורטוב דייויד לינץ׳. קראתי גם השוואות לאקספרסיוניזם הגרמני, אבל אישית אני לא מסכים איתן. הסגנון הוא שילוב בין קולנוע נורדי קלאסי לבין פולני עכשווי, כלומר ״אידה״ או ״אהבה בימים קרים״. לא תופתעו לגלות שהצלם מיכאי דימק אכן היה עוזר בסרט האחרון. הוא גם צילם את ״אי-אה״ והיה עוזר ב״זיעה״, סרטו הקודם של הבמאי השוודי הפועל בפולין, מגנוס פון הורן. חיבבתי עד אהבתי את סרטיו הקודמים, כלומר את ״העולם הבא״ ואת ״זיעה״, אבל ״הנערה עם המחט״ הוא קפיצת מדרגה עבורו וברור לגמרי מדוע הוא פתאום בתחרות של קאן. זו כמעט יצירת מופת, אילו כל חלקיה היו שווים לפתיחה או אולי אם היה אפשר להשאיר יותר מקום לדמיון ולחסוך כמה זוועות מן הצופה.

לכן ובאותה נשימה, ברור לי גם שמדובר בצפייה קשה מדי עבור רוב הקהל. אני מודה שגם עבורי זה המצב בכמה וכמה רגעים, וקולות השבר שהדהדו מכל פינה באולם דבוסי בהקרנת העיתונאים הוכיחו שמדובר בסרט לא פשוט לצליחה גם עבור עיתונאים ותיקים. משפט המפתח בסרט טוען כי העולם הוא מקום נטול תקווה אבל אנחנו חייבים להעמיד פנים שזה לא כך, אם לצטט מהזיכרון. בהשאלה, אני ממש חשתי כיצד האמון שלי באמנות השביעית נטען מחדש בחצי הראשון של הסרט, בעוד האמון באנושות מתפרק לרסיסים בחצי השני. זה סרט שמאוד מורכב להמליץ עליו אבל למי שאוהבים חוויות מטלטלות, גם אם לא תמיד מעמיקות, הוא עונה על ההגדרה ולכן אני מאמין שיצוץ בארץ בפסטיבלים ולא באופן מסחרי. אולם, ייתכן שפרס כלשהו מן השופטים בקאן יכול לעזור, ולדעתי יש לו סיכוי אלא אם צוות השיפוט יפסול אותו מבחינה מוסרית.

Megalopolis
מגלופוליס

נסיים עם שברון הלב הגדול של הפסטיבל עד עתה. זה שחשבתי שפתאום בגיל 85 יגיש לנו פרנסיס פורד קופולה עוד יצירת מופת לאוסף, אחרי שלא ביים עשור ולא ביים סרט ראוי אחד בכל המאה הנוכחית. אבל נדבקתי בהתלהבות שאחזה בתור להקרנה לעיתונאים. רציתי וקיוויתי שזו תהיה לכל הפחות פרידה ראויה מענק בתחומו, סרט אחרון שאפשר להתגאות בו, לא התחלה של תקופה חדשה ומופלאה. הסיבה היחידה שהבוז בסוף הסרט היה קצר ולא ממצה, הוא השקופית ״לזכרה של אלינור״, זוגתו של קופולה שהלכה לעולמה בחודש שעבר, שקטעה את החגיגות. כי במקום סרט קולנוע, קיבלנו תשובה באורך שעתיים ורבע לשאלה הטרנדית לשעבר כל כמה זמן פרנסיס פורד קופולה חושב על האימפריה הרומית. תשובה שעלתה 120 מיליון דולר, מכיסו הפרטי, ואינסוף זמן של אנשים מוכשרים שהיו צריכים להתעסק במשהו אחר במקום. כל דבר אחר, לא יודע, אולי טיפוח כרמי יין או משהו.

זמן הוא הלייט-מוטיב של הסרט, כפי שמתברר בסצנת הפתיחה בה הגיבור מנסה לעצור אותו – ומצליח. מגלם אותו אדם דרייבר, שאחרי ״אנט״ ו״בית גוצ׳י״ הולך ומתקרב בצעדי ענק להיות שחקן שאני אשקול להימנע מסרטיו עד שיחליף סוכן או יקרא את התסריטים ששולחים אליו. הוא מגלם שילוב בין מדען גאון לארכיטקט גאון, וסלבריטאי בעיר הידועה בשם ניו-רומא, כי ניו-יורק היה תפוס. כדי להוכיח את בקיאותו באימפריה הרומית, קופולה מעניק לגיבוריו שמות רומיים ומפלרטט עם המיתולוגיה העתיקה, אבל הסרט אמור להתרחש באיזה עתיד מדומיין. כבר כאן, במעבר בין הקונספט לביצוע, יש כשל בלתי ניתן לגישור. בכל רגע שבו הבמאי מנסה להוכיח עד כמה הוא צעיר ומעודכן באופנות קולנועיות, משתלטת על הסרט כבדות השמורה רק לקשיש טרחני וארכאי. זה קורה כבר בסצנת מועדון סמוכה לפתיחה, בבחירה לא להחזיק שוט למשך יותר מכמה שניות. אבל ההווה העדכני של קופולה הוא אופנות שחלפו בתפר של המילניום, ואין שנייה בסרט שאינה מיושנת ברגע שהיא מוצגת. אולי זו סוג של הצלחה בעצירת הזמן, נושא שהבמאי כבר עסק בו בסרטו המאוחר ״נעורים ללא נעורים״.

יש גם עלילה והיא מציבה את גיבורנו הגאון, החולם לבנות עיר עתידנית ואוטופית ששמה כשם הסרט, מול ראש העיר המכהן ומשפחת בנקאים. על הדמויות הגבריות חבל להרחיב, לא כי מגלמים אותם שחקנים מקונסלים דוגמת שאיה להבף ודסטין הופמן, אלא משום שהם כולם סוג של גאונים בלתי מובנים או מכשולים בדרכו של הגיבור, החכם מכל אדם. האם יש פה איזו השלכה? האם קופולה מאמין לתארים שהוצמדו לו ולכן בטוח שהוא כה בלתי מובן, עד כי הוא מוכרח להסביר כל דימוי וכל סצנה באמצעות הדיאלוג. ברבע השעה הראשונה חשבתי שצוחקים עליי, בחצי השעה הבאה כבר צחקתי בעצמי, ובהמשך ייחלתי שאחד מאיתנו יסתיים – או הסרט או אני, באמת שזה לא קריטי.

אם יש פה השלכה של קופולה, אני לא רוצה לדעת מה זה אומר על הדמויות הנשיות בסרט. הן מתחלקות לאמהות (מבוגרות ולכן לא מעניינות את הבמאי), או נשים צעירות משני סוגים. אחת מהן היא אוברי פלאזה, שלדמות שלה קוראים וואו פלטינום משום מה, והיא רכילאית רודפת שררה וכיבושים מיניים. השנייה היא נטלי עמנואל, ג׳וליה סיסרו כמובן, שהיא גם בתו של ראש העיר וגם מוזה נטולת אישיות עבור הדמות הראשית שמגלם דרייבר, סיזר קטלינה (למקרה שטרם הצגתי אותו). יכול להיות שהסרט מתרחש בעתיד, אבל מבחינת כתיבת דמויות אנחנו פתאום עמוק באמצע המאה שעברה. שזה מוזר, כי קופולה של שנות השבעים היה ודאי עושה יותר עם הדמויות הללו, כולל הנשים.

היומרנות נטולת הכיסוי, ההאבסה של הבמאי את הצופה במחשבות שלו על מה שמתרחש מולנו, או אפילו הרעיונות האפויים למחצה והדמויות המשורטטות בגסות ומשוחקות בלי שום יד מכוונת מלבד ״גדול יותר!״ – כל אלו אפילו לא הבעיה העיקרית של הסרט. המשבצת הזו שמורה לכך שאין שום עניין מינימלי במה שקורה על המסך, אסתטית או קולנועית. יש איזה וייב תת-קרקעי ועכור של באטמן בואך ג׳וקר, בתוך אווירה כללית של פרסומת למוצרי אפל, לצד דימויים גסים ובוהקים ברמה שהיא פארודיה מכוונת להערכתי, אפקטים ויזואליים שהשתיקה יפה להם ויותר מדי סצנות מקורקעות. בשלב מסוים עלה אדם עם מיקרופון לבמה, והחל לשאול שאלות עיתונאיות בזמן שעל המסך מוקרנת מסיבת עיתונאים. היה רקע של רחש בקהל וההצגה הסתיימה, לצד התהייה האם בכל הקרנה של הסרט מעתה ישולב התיאטרון הלא נחוץ הזה או שזה שטיק מיוחד לפסטיבל קאן. אם זו החדשנות שדיבר עליה תיירי פרמו במסיבת העיתונאים שהובילה לפסטיבל, אני מקווה ומשוכנע שכך לא נראה העתיד של הקולנוע. רק חלום בהקיץ של במאי עבר שזקנתו מביישת את נעוריו. מזל שהשאיר לנו את הסרטים הגדולים באמת שלו והלוואי שמורשתו לא תהיה ״מגלופוליס״.