פסטיבל דוקאביב 2024: המלצות ואזהרות

הגענו לתקופה בשנה בה מתחיל רצף פסטיבלי הקולנוע הגדולים המתקיימים בישראל, עם פסטיבל דוקאביב שייערך בין ה-23 במאי ל-1 ביוני בסינמטק תל אביב ובעוד מוקדים ברחבי העיר. כאן היה המקום לכתוב כי מדובר בחגיגה של קולנוע, אבל המילה חגיגה מרגישה לא במקום השנה – הפסטיבל כנראה יקבל אופי שונה. אולם, גם באווירה האחרת ניתן היה לקבל בו את מיטב הקולנוע התיעודי של השנה החולפת מהארץ ומרחבי העולם, דרך סרטים שמאפשרים גישה לנקודת מבט אחרות ומפנים זרקור לאירועים מרחבי העולם, או להבדיל מספקים סיפורים אנושיים מרגשים. התכנית הישראלית השנה רחבה ומסקרנת במיוחד ואותה אני מקווה לסקר במהלך הפסטיבל עצמו. בתכנית הבינלאומית תיערך רטרוספקטיבה לבמאי הליטאי הפיוטי אודריוס סטוניס, שסרטיו כמעט ולא הוקרנו בארץ והוא צפוי להיות אחד מאורחי הפסטיבל. מעבר לכך, בפוסט זה אני סוקר כמה סרטים בהם הזדמן לי לצפות מראש – כולם מומלצים במידה זו או אחרת, אבל לא כולם מתאימים לכל צופה.

KIX

דומה כי כמעט בכל אחת מן המהדורות האחרות של דוקאביב, מופיע סרט שעיקרו מעקב אחר דמות או דמויות במשך תקופה ארוכה מאוד של מספר שנים, סוג של תת-ז'אנר מתפתח של תיעוד לכאורה לא מתערב, החושף את הסיפור שבעצם התקדמות הזמן ו/או התבגרות הדמויות. על פניו, סרט זה הוא ביטוי טיפוסי לז'אנר: מעקב אחר סאני מגיל שמונה למשך יותר מעשור, לאורך כל תקופת ההתבגרות שלו בבודפשט. אולם פתיחת הסרט נותנת את הטון דרך סגנון קולנועי דינמי ושונה מהתבוננות ארוכה: טיול קצבי על סקייטבורד ברחובות בירת הונגריה, כאשר הצלם הצעיר רוכב בעצמו ומבקש מאנשים לצלם אותם, עד שלבסוף הנסיעה שלו מתחברת דרך עריכה ושמירה על כיוון התנועה לילד המצייר בגיר על הרצפה. זהו חלק מן המפגש הראשוני בין הקולנוען למושא התיעוד – דוויד מילוקן שביים את הסרט ביחד עם בלינט ריוויס פוגש את סאני הילד ומוקסם ממנו ולמרות פערי הגילים, הם שומרים על קשר לצורך המשך התיעוד.

כך דוויד והמצלמה הופכים לבני בית בקרב משפחתו של סאני, שחיה בבית קטן וגדוש חיים כחלק מהמעמד הנמוך. סאני עצמו נהנה מחיים ברחוב יותר מהשקעה בלימודים וציור על הרחוב ונסיעה בסקייטבורד הם חלק מן החיים שלו, כמי שגדל ברחוב ההונגרי ונוטה לעיקומים מסוימים של החוק ופחות ללימודים, אם כי לפעמים התקוות של אמו לכך שייכנס לתלם מקבלות חיזוק מסוים. המעבר לאורך השנים כולל כמה אירועים צפויים ואוניברסליים של התבגרות ותפניות ביחסים עם המשפחה ועם נערות, אבל כפי שמשום מה קורה לא מעט בסרטים המצולמים לאורך שנים, בנקודה מסוימת הסרט משנה כיוון – לא דרך משהו שמגיע משום מקום, אבל כן באופן שמכניס את כל מה שראינו לפרספקטיבה שונה. נקודה מעניינת בסרט היא שגם הבמאי עצמו הוא חלק מן הסיפור, שלא נעלם, גם בגלל שהוא מן הסתם עובר תהליך ומתבגר בעצמו. כלומר בתור במאי שהחל לעבוד על הפרויקט בגיל שלא שונה מן הגיל של סאני בסוף הצילומים ובנקודה מסוימת מצא במאי שותף ומימון. זה הופך את מה שמתחיל כיצירה בסגנון פרוע לכזו הדורשת קשב והתמסרות למבט ארוך.

אולריידימיד
Alreadymade

"המזרקה" היא משתנה שמוצבת כפסל רדי-מייד במוזיאון, היא אחד מן הפסלים הכי ידועים ומשפיעים באמנות המאה ה-20, אולי אפילו היצירה החשובה ביותר כפי שנבחרה בחלק מן הדירוגים. לא ציינתי שמדובר במזרקה של מרסל דושאן שכן סרטה של ברברה וייסר מעלה את הטענה כי דושאן עצמו אמנם לקח קרדיט על היצירה (כמעט 20 שנה אחרי שנשלחה לראשונה לתצוגה בעילום שם), אבל קיים ספק מסוים אם הוא אכן זה שאחראי לה. קיימת תיאוריה, מסתבר שלא בהכרח כל-כך חדשה, כי האמנית המקורית היא הברונית אלזה פון פרייטג-לורינגהובן, אמנית שהשם הארוך שלה נשכח עם השנים ואולי מעולם לא היה באמת ידוע. היא חלק מתנועת הדאדא וכמו דושאן יצרה גם פסלי רדי-מייד, לצד כתיבת שירה ואמנות פרפורמנס ברוח התקופה, כולל התייחסות ישירה ליחסים עם דושאן. לזכות וייסר, היא נותנת מקום לתעלומה ולהצגת התחקיר, אבל גם מבינה כי זה לא באמת העניין.

זה לא באמת העניין כי הברונית (שלא נולדה כברונית) היא אישיות מרתקת ואמנית שצריכה להיחשף מחדש גם בלי קשר ליצירה. הסרט עושה זאת על ידי ליהוק של מקבילה בת זממנו על מנת לגלם את דמותה בסרטו בהדמיה ממחושבת, חלק מן הדרך בה הסרט לא רק חוזר לעבר, אלא גם מנסה לעסוק בהשפעה שלו על הווה דרך דיון באמנות ובחלל הפיזי בו היא מוצגת באופן וירטואלי. הסרט גם חוזר להיסטוריה של היצירה עצמה, מה שמעורר את השאלה האם התהילה לה זכתה צריכה אולי בכל מקרה ללכת במידה מסוימת לדושאן, בשל הכישורים השיווקים שלו שהפכו אותה מאנקדוטה אבודה למשהו פופולרי, אחרי שהתאים את האמנות מן התקופה הדאדאיסטית לתקופת אמנות הפופ. כל זאת מבלי להמעיט בחלק של אלזה פון פרייטג-לורינגהובן ועם קריצה. כי הסרט מוצא את הדרך להמציא מחדש את היצירה לעידן הנוכחי באמנות, העידן בו מתבצעת קריאה מחדש של הקאנון ותיקון הקיפוח המתמשך אותו חוו אמניות לאורך כל תולדות האמנות והשיח על אמנות. בפני עצמו, הסרט שנון ומהנה, אולי בעיקר לחובבי אמנות. דומה כי כמו אמנות הדאדא, הוא מחויב גם להקבלת הרצינות שלו, מה שלא הופך אותו לפחות אלגנטי.

בוץ
Mud

אם יש סרט בינלאומי מתכנית הפסטיבל שיראה שונה לצופים בישראל, סביר להניח כי סרטו של איליה פובולוצקי הוא כזה. לצופה מהחוץ, המראה של מרחצאות בוץ טיפוליים בקווקז, כאשר ברקע קולות של המלחמה של רוסיה באוקראינה ולפעמים גם דיווחי חדשות דרך הפריזמה רוסית למלחמה, נראה מעט אבסורדי וסוריאליסטי. סוג של חיים שממשיכים בצורה לא הגיונית לצד המלחמה הקרובה. בישראל, כמעט כל דבר בסרט נראה אמין או מתכתב עם המלחמה שלנו, הנוכחית שהחלה שנה אחרי החודש בו צולם הסרט הזה. זהו סוג של דיוקן של מקום שהוא לא שגרתי גם בימי שגרה וקיים בו גם מתח מובנה בין הטיפול הרפואי בבוץ לבין הנוקשות של חלק מן הצוות שמתחזק אותו, כזו שעומדת בניגוד לאינטימיות מסוימת הקיימת בתיעוד שחוצה גבול של קרבה כבר בפתיחה שמראה אישה מתקלחת להסרת שכבת הבוץ. הסרט מראה את מקלחות הבוץ, את הובלת הבוץ ותחזוקת המקום וכן את היעוץ הרפואי לפני הטיפול או ההפנייה לטיפול וכן את האופן הטכני של הצגת אישורים או תשלום במקום.

אולם המלחמה היא חלק מן הסיפור כל הזמן, גם כאשר הפריים מראה דבר אחר. פובולוצקי בחר לצלם בשחור-לבן, מה שמנתק במעט את הסיפור העכשווי מן הזמן ומחבר אותו גם למלחמות קודמות ולקולנוע של מלחמה בכלל, אפילו שעל פניו הסרט עוסק בדברים אחרים. אולם העצבות של הסביבה חודרת בהדרגה ואף כי הסרט נראה כמורכב מאירועים מבודדים ובלי רצף לינארי, הוא כן מבצע מהלך מסוים עם האופן בו הטון נהיה ממוקד יותר. דומה כי שוטים שתכוננו מראש משלבים בתיעוד המקרי, מה שבולט במיוחד בשוט סיום שייתכן ויעורר מחלוקת. תחילה הוא הרגיש לי ישיר מדי ביחס לשאר הסרט ובכלל, אבל אחרי מחשבה נוספת מצאתי שהוא ממשיך את השפה של הסרט ומבהיר טוב יותר את הקשר בין הרבדים של מה שנראה ומה שלא נראה על המסך, הדיאלוגים ומה שאנשים לא מעיזים לומר בהם, הדברים שמביטים בהם והדרך לחסום את המבט.

לא רק בזכות הסיום הזה, הסרט מוסיף להדהד במחשבות שלי. זאת לצד חציית גבולות של אינטימיות והשילוב שיש בו בין תיעוד להשקפה אישית אקספרסיבית. הפער בין חיי העורף למלחמה הקרובה בסאונד מזכיר קצת את "אזור העניין", אלא שבסרט הזה, הדגש הוא לא על מנהיגי ההרג והמלחמה, אלא על קיומם של כל בני אדם בצל המלחמה, כמו גם השאיפה לריפוי ותיקון דרך אלמנט הנחשב על פניו בזוי ולא אסתטי כמו בוץ.

בילי ומולי: סיפור אהבה אחר
Billy & Molly: An Otter Love Story

הכותרת העברית לא מסוגלת להעביר את משחק המילים של הכותרת המקורית, אבל דומה כי הסיפור שבלב הסרט הזה יגיע בקהל בלי צורך בתרגום, בסרט שייתכן ויהיה חביב הקהל יותר מכל סרט בינלאומי אחר, יצירת מיינסטרים שרוב הקהל יתקשה לעמוד בקסמה, דרך קשר בין גבר בריטי מבוגר ללוטרה שהופכת לסוג של חיית מחמד שלו, אבל לא בדיוק. יש משהו בקשר בין אדם לחיה הנוכחת בים שמזכיר את "מורתי התמנונית", אולם הסרט הזה מבית נשיונל ג'יאוגרפיק מנסה לחמוק מכמה מן הפגמים של הלהיט ההוא. במידה מסוימת הוא מצליח – מובהר כי הלוטרה לא באמת הבינה מה מהות הקשר עבור האדם ואם היא לימדה אותו משהו, זה לא הדבר המרכזי. חלק מן העוצמה הרגשית של הסרט נובע מכך כי ברור לנו שכל אחד מהן היה זקוק בדיוק לשני בנקודת זמן מסוימת: בילי הוא גבר שרצה להפוך לאב וזה לא קרה, לכן הוא חזר לסביבת ילדותו באיי שטלנד בצפון סקוטלנד. הוא פוגש במקרה בלוטרה מולי ומבין כי היא מתקשה להשיג אוכל לבדה, כנראה בגלל שהלוטרה האם נהרגה בתאונה. בילי סוג של מאמץ את מולי, או לפחות מאכיל אותה, למרות שאשתו לא תמיד מרוצה מכך, אבל דומה כי היא מבינה.

הסרט ביום בידי צלם הטבע צ'רלי המילטון ג'יימס והוא נכנס לתמונה אחרי שההתרחשות כבר החלה, אבל הוא בונה אותה מחדש כסיפור בהיר ומחושב, מה שמקנה לסרט נגישות. הוא משתמש בקטעי קריינות כתובים מראש לא רק של בילי, אלא גם של אשתו סוזן שהיא סוג של הנציגה של הקהל והמספרת של הסיפור – לפעמים היא חלק מן המהלך הרגשי, לפעמים היא מכניסה תובנת של מרחק מסוים. מלבד הקשר הרגשי, גם האיים עצמם הם סוג של גיבור בסרט, כולל נגיעות של פולקלור מקומי ואורות הצפון. לתחושתי, הסרט לא מתאמץ להסתיר את המקומות בהם הוא מהנדס את העמדות, מה שאיפשר לי לוותר על הציניות ולחוות את הדברים האותנטיים שכן עוברים בין קשר בין אדם לחיה שנעה בין להיות חיית מחמד שלו לחיים עצמאים בטבע, כסוג של ילדה מאוחרת שעזבה את הבית.

הסטונז ובריאן ג'ונס + משוכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג
The Stones & Brian Jones + Catching Fire: The Story of Anita Pallenberg
(שני הסרטים ישודרו גם ביס דוקו)

לא מצאתי דרך לכתוב על שני הסרטים הללו בנפרד. אף על פי שיש דבר בעייתי בכריכה שלהם יחד, שכן לכל אחד מן האמנים הניצבים במרכז מגיע יחס בגלל החשיבות. בייחוד בגלל שחלק מן המטרה של הסרט על אניטה פלנברג היא להגדיר אותה גם בנפרד מהקשר שלה ללהקת הרולינג סטונז. אבל מדובר בשני סרטים שהנרטיב שלהם כן כרוך יחד ודומה כי מי שיתעניין באחד מהם, יתעניין גם בשני על מנת לקבל תמונה משלימה על הגיבורים ולהקת הרוק המיתולוגית ששרדה אחריהם. כי הרי בריאן ג'ונס ואניטה פלנברג היו בני זוג באמצע שנות הששים, בנקודה שקרובה לסיום הסיפר שלו ולתחילת הסיפור שלה. בשני הסיפורים יש סקס, סמים ורוקנרול באופן שעובר מן הצד המהנה לצד הבעייתי מאוד והמסוכן ומעריצי הלהקה כבר יודעים מי הצליח לצאת בשלום מן ההתמכרות ומי לא. אבל הציוות בין שני הסרטים מעניין גם מסיבות אחרות.

סיבה אחת היא השינוי בפרספקטיבה על אותו נושא ומצב בו הגיבור של כל אחד מן הסרטים הוא גם במידה מסוימת נבל בסרט האחר, כולל שימוש באותם חומרי ארכיון בחלק מן המקרים ובאותם מרואיינים שנשמעים אחרת בהתאם למי שהם מדברים עליו, או בהתאם לדרך בה הבמאי מציג את הדברים. למשל הבמאי פולקר שלנדורף מספר את אותה אנקדוטה עם הבדל מהותי בשני הסרטים, כאשר באחד הוא מתאר את פלנברג בחיבה גדולה ובשני הוא מאשים אותה בצורה שנראית לי מבוססת על השערה ולא על עובדות או החוויה שלו. כל זאת לא אומרת כי ה"צדק" נמצא באופן מוחלט באחד מן הסרטים, או בקרב אחד מן הגיבורים.

הדבר היותר מעניין הוא ששני הסרטים עוסקים בנושאים דומים ועל פניו כוללים רכיבים תיעודיים דומים בשימוש בחומרי ארכיון לצד ראשים מדברים, בסרטים שעוסקים בשנות הששים והרולינג סטונז במידה בולטת, גם אם לצד דברים אחרים. אבל הסרט הראשון נראה כהרהור נוסטלגי וביקורתי לפעמים על העולם ששייך כבר לעבר, תוך בקשה מוצהרת להאיר על דמות שהיא כבר לא מוכרת היום כפי שהייתה פעם. זאת בעוד הסרט השני, שיכול היה אולי לנקוט בגישה דומה, מציג סיפור שמצד אחד נטוע בתקופה, אבל הדגש שלו הוא על הרלוונטיות של הגיבורה שלו גם לזמננו ולכל הזמנים.

הבמאי הוותיק ניק ברומפילד יצר את "הסטונז ובריאן ג'ונס" על המוזיקאי שהוא העריץ מילדות. ג'ונס הוא זה שייסד את הלהקה המצליחה דרך מודעה בעיתון ובשנים הראשונות היה המנהיג שלה ומי שדחף לכיוון של בלוז, בטרם החלה הלהקה לכתוב שירים מקוריים, מה שהוביל את הדינמיקה בתוך הלהקה לעבר מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס שכתבו את השירים, וג'ונס בהדרגה השפיע פחות על הלהקה. למרות שתרם לא מעט לחלק מן הלהיטים המוקדמים והגדולים במספר סגנונות. במחצית השנייה של שנות הששים הוא תפקד פחות ופחות בגלל התמכרות לסמים בדרך למוות מאוד מוקדם.
ברומפילד בונה בסרט אמירה לפיה היחסים הבעייתיים של ג'ונס עם הוריו הם פתח לאישיות שלו כיוצר ואולי גם למשבר שהוביל למותו – מצד אחד הוא מרד בהורים שרצו שיעבוד במקצוע קונבנציונלי וינגן מוזיקה קלאסית, מאידך חיפש את האישור שלהם כל זמן ולא מצא אותו. גם לא במשפחות האלטרנטיביות שיצר לעצמו עם כמה בנות זוג, והסרט לא מסתיר את זה שהוא נטש כמה מהן אחרי שנכנסו להריון. הסרט מכיל ביקורת על הגיבור שלו לא רק בהקשר הזה, אבל מתנהל בנימה של חשיפת הגאונות שלא מוכרת לכל חובבי המוזיקה כיום, בדגש על התרומה של מושאו ללהקה שהקים בכמה דרכים, ובעיקר דרך ראיון עם הבסיסט המקורי של הלהקה ביל ויינמן.

אניטה פלנברג מופיעה בסרטו של ברומפילד כבת-זוג שדחפה אותו לדברים יותר בעייתיים בטרם עזבה אותו לטובת חבר הלהקה קית' ריצ'ארדס. הסרט אודות פלנברג, שביימו אלקסיס בלום וסבטלנה זיל, מציג אותה באור אחר. יש לציין כי הסרט הופק בידי בנה, מרלון ריצ'ארדס, וחומר הגלם העיקרי שלו הוא אוטוביוגרפיה שפלנברג כתבה ולא פרסמה. ככזה, ייתכן והוא משוחד לצד שלה אבל הוא בהחלט אמין בסיפור שהוא מספר, על העליות והמורדות שלו, גם אם הוא לא הסיפור במלואו. בעיקר, הסרט מראה כי היא בשום שלב לא הייתה "החברה של…" בן הזוג המפורסם מן הלהקה. פלנברג הייתה דעתנית וחברי הלהקה העריכו והעריצו את האישיות הבלתי מתפשרת והחריפה שלה והיא שימשה לא רק כמקור השראה לכמה שירים מפורסמים, אלא גם שינתה את המראה של הלהקה בעזרת הטעם האופנתי שלה. וגם צללה איתם לסמים שהיו פחות סימפטיים ככל שהזמן העבר.

אבל פלנברג הייתה גם אמנית בפני עצמה, כאשר הפכה מלהיות אחת מן הדוגמניות המוכרות של שנות הששים לשחקנית קולנוע בכמה בסרטים שצולמו בסוף שנות הששים. אמנם תקופה די קצרה בתור שחקנית, אבל פחות או יותר כל סרט בו הופיעה מאותה תקופה הפך לסרט פולחן מסיבה זו או אחרת – לפעמים בגלל העיסוק במיניות ולפעמים בגלל ערך אמנותי גבוה. הסרט גם מסביר את הסיבה הבעייתית ולא-מפתיעה בגללה הפסיקה להופיע בסרטים דווקא בשיא הצלחתה, בטרם זכתה לקאמבק מסוים במאה ה-21.

הסרט ״מושכת אש״ גם מקלף את המיתוס שלה הן כסמל יופי, הן כמוזה והן כמי שמזוהה עם הצד הבעייתי של חיי הרוק – היא מספרת באוטוביוגרפיה שלה כי אנשים רואים אותה כמכשפה, אולם היא לא חושבת על עצמה ככזו והזיכרונות של תמונות מחייה מראים את הצד הרך שלה וגם של חלק חברי הרולינג סטונז, גם אם דרך חיים שעברו הרבה שעוריריות והורות שלא תמיד הייתה טובה. המציאות היא תמיד יותר מורכבת ובכל מקרה העדות שלה ממקור ראשון מרגישה חיה יותר מאשר הסיפורים אודותיה, בעיקר בנוגע לקשר עם ג'ונס. בעזרת ליהוק טוב של שחקנית שמקריאה את הזיכרונות שלא פורסמו בימי חייה של פלנברג, הסרט מצליח לעורר אותה לחיים ולייצר גם תחושה של פספוס על מה שאולי יכלה להשיג עם הכישרון שלה, לצד רושם מן הדרך שחצבה לעצמה והאישיות שלה לאורך כל הדרך.

ויוה ורדה!
Viva Varda!

עקב העלייה המתמשכת בפופולריות של הקולנוע של אנייס ורדה בשנים האחרונות, סרט תיעודי אודות היצירה שלה נראה כמו דבר מתבקש. מאידך, למי שבקיא ביצירה של ורדה עולה גם הצורך בסרט תיעודי חדש, שכן החלק המסכם של הקריירה שלה כלל שני סרטים תיעודיים שהיא עצמה ביימה אודות חייה ועבודתה ועל פניו קשה לראות במה יכול הבמאי פייר-אנרי ז׳יבר לחדש בסרט שאורך של קצת יותר משעה. אבל הפרפסקטיבה החיצונית מתגלה כתורמת ערך מוסף: ז׳יבר ניגש בסרט גם לצדדים פחות מחמיאים באישיות של ורדה ומראה שמלבד כישרון גדול וסקרנות, היא ידעה גם להיות עצבנית, למשל. הוא גם מראה בקצרה עד כמה התהילה בשלב המאוחר של החיים היא גם מהלך מחושב מצד מי שבנתה את עצמה כמותג. אבל המימד הביקורתי בסרט רק הופך אותו לכנה ואנושי יותר ולמעשה מציג את חשיבותה של ורדה באופן ישיר שמעורר תיאבון לצפייה (מחודשת במקרה שלי) בסרטים שלה. הסרט לא מעמיק בכל השלבים בחייה או ביצירה שלה, אבל יש לו תובנות מעניינות בכל הרבדים בהם הוא נוגע ובזמן קצר יחסית ז׳יבר מצליח לגעת בלא מעט נקודות בקריירה קולנועית שנמשכה מעל ל-60 שנה וכללה לא מעט שינויים בסגנון.

ויסטה מארה
Vista Mare

הסרט הראשון והלא-האחרון בפוסט ההמלצות הזה שהוא דיוקן של מקום הסמוך לחוף ים וסביבתו, בלי נראטיב של ממש. במקרה זה גם בלי דמויות שחוזרות באופן ברור מספר פעמים. אולם הסרט הזה, שביימו ג'וליה גוטווניגר ופלוריאן קופלר הוא הנגיש יותר מבין השניים כפי שניתן בין היתר לראות על ידי הבחירה של דוקאביב בהצבת הסרט בתחרות הבינלאומית היוקרתית ולא במסגרת "עומק שדה" לסרטים מאתגרים יותר.

החוף בסרט הוא החוף הצפוני של הים האדריאטי, משמע צפון מזרח איטליה. הסרט נפתח בשלהי החורף, בהכנות לעונת התיירות – כלי עבודה משטחים את רצועת החוף ומתאימים אותה למה שבסופו של דבר יהפוך להיות רצף בלתי פוסק של שמשיות מסודרת לאורך קילומטרים, עיר שדומה כי כולה הופכת להיות תיירות ים. נוף שכולו אטרקציות של נופש, כולל פרקי מים ליד מקור המים ומתקנים מתנפחים. חווית תיירות שנראית קצת כמו סיוט, סימולקרה של הנאה שמגיעה לשיא דרך שייט בדגם מוקטן אך לא כל כך קטן של ונציה הלא-רחוקה, שייט בסירה על מסילה ומסלול קבוע מראש.

יש בכך משהו מגוחך, אבל המבט הארוך על המקום מפשיט חלק מן הגוון המזלזל בצפייה וגורם גם להעריך את המנגנון המפעיל את תעשיית הנופש, לצד מבט על ההתנהגות האנושית של הנופשים ושל הפועלים העשירים פחות המתחזקים את המקום, או של המהגרים מאפריקה המתפרנסים ממכירה של סחורה משתנה בחוף. הטון הנע בין מבט פואטי למופרכות של הסיטואציות אינו אחיד, אבל רוב הזמן הוא עובד. כמו כן, משהו בשוט האחרון היה עבורי סוג של הפתעה קטנה, מוזרה ומהנה.

ימי בראשית
The First Days

הגענו לסרט השני המתאר קיום לצד חוף ים וזהו המתאגר והפיוטי יותר. כזה שמשובץ למסגרת עומק שדה ומכיל את השורה "ללא דיאלוגים" בתכניה. אני מקווה כי שורה זו תמיין בעצמה את הקהל הבא לסרט ותווסת את הציפיות לקולנוע מופשט יותר, שכן יש בו בני אדם שמדברים, אולם עבודת הפסקול מונעת שמיעה ברורה של המלל.

החוף הצ'יליאני בסרט הזה אינו תיירותי באופיו ולמעשה הוא סוג של סביבה נידחת, אך גם בה דומה כי ההשפעה האנושית ניכרת בכל מקום במספר דרכים: אשפה שנאספת או לא, שלדי מכוניות שבאופן מפתיע חלק מהם זוכים לתיקון במהלך הסרט, ובעיקר אנשים הפוקדים את החוף ובונים בו מעין קהילה זמנית, שדומני כי המטרה שלה היא איסוף אצות וסידור אשפה. ספק מנקים את הסביבה אחרי אסון, ספק ממשיכים אותו. הסרט נתון לפרשנות, כפי הכותרת שלו המדברת על התחלה מחדש. אבל ייתכן והכוונה היא דווקא לסוף המופשט שאחריו צריכה לבוא התחלה.

הבמאי סטפן ברטון מספק כמה מבטים שונים – לפעמים הוא אנתרופולוג של הקהילה הקטנה והמשונה, לפעמים הוא משורר שעובד עם דימויים ועם סאונד מאוד דומיננטי, שמגביר או מנמיך אלמנטים מסוימים בתמונה ובחיבור בין השוטים. מלבד האנשים, גם חיות הן חלק בלתי נפרד מהחוף, בראשות כלבים שלא נותנים לבני האדם לגנוב להם את ההצגה וגם ציפורים שלפחות בשוט מהמם אחד מראות כי זו עדיין גם הארץ שלהם. זהו ללא ספק סרט למיטיבי לכת והוא נתון לפרשנויות שונות משלי, אבל עבור חלק מן הקהל זה משהו שלא כדאי להחמיץ, בדיוק באותה מידה שעבור רוב הקהל זה משהו שלא הייתי ממליץ עליו.

רפובליקה
Republic

הסרט מצולם כולו בדירה קטנטנה שהיא עולם ומלואו, סוג של מדינה חצי אלטרנטיבית במוצהר. הדמות הראשית היא גבר סיני צעיר שהופך את ביתו לאתר בילוי ברוח התרבות ההיפית: מקום לשלווה, קבלת האחר, "אהבה", מוזיקת רוק משנות הששים והשבעים (או של אמנים שפרצו בתקופה), סמים, ונתינה בלי דאגות ושיפוט. הוא קורא למקום הרפובליקה כי הוא מזהה שהרפובליקה הסינית בה הוא חי אמורה על פניו לייצג חלק מאותם ערכים. אנשים נכנסים לדירה ולחייו לפרקי זמן שונים ומידת אינטימיות שונה, והוא מפיץ דרכם ולהם אופטימיות ואהבה לתרבות שהוא אוהב.

העניין הוא שכמו עם ההיפים במערב, דברים יכולים להשתבש כשחיים על פי האידאולוגיה הזו ובמהלך הסרט דברים משתבשים ומתח עולה. גם הגיבור עצמו לפעמים משנה את השקפת עולמו או מטיל בה ספק כאשר הוא מדבר לבדו מול המצלמה. הדיבור הישיר והנאיבי שלו, גם כאשר הוא אומר על עצמו שהוא נאיבי, תורם להפיכה של הסרט לחדר קטן שהעולם בו הופך למיקרוקוסמוס מרתק של תיעוד ההתנהגות האנושית בחיפוש אחר חיבה ועניין ובהתמודדות עם תחושת בגידה ופגמים במחשבה על חיי שיתוף או האהבה חופשית.

הסרט כולל הרבה מוזיקה מוכרת וטובה ושיחות הממלאות את הפסקול, אבל כל זה מוביל לרגע נהדר של קולנוע בו שולט השקט והמבוכה. הבמאי ג'ין ג'יאנג בונה בסרט תחושת אינטימיות המתכתבת עם המתרחש בדירה, אבל הוא מצליח להכניס גם ריחוק מסוים המאפשר גם מבט ביקורתי על הסיטואציה לצד מרחב להתחברות לרוח הנאיבית והמקסימה של הגיבור. זה נכון גם בנקודות בהן ניתן לחוש את הפגמים שלו, או כאשר הוא מואשם באופן ישיר בצביעות או בדברים חמורים יותר.

שלג שחור
Black Snow

הבמאית אלינה סימון מתחילה את הסרט עם רגע שהוא כמו פצצה מתקתקת: הגיבורה שלה מצולמת בסרטון וידאו, בו היא אומרת שסרטון זה יעלה רק במידה והיא תמות ושאם היא אכן מתה, היא רוצה שנבין שזו לא התאבדות. הפתיחה הדרמטית הזו מלווה את הצופה בסרט שהוא דיוקן של פעילה בקרב שהוא במידה רבה אבוד מראש, אבל עבור הגיבורה אין ברירה אלא להילחם במה שפוגע בבריאות שלה, של משפחתה ושל כל הסובבים אותה. נטליה זובקובה חיה בעיירת כורים בלב סיביר, מוקפת בתשעה בורות כריית פחם ענקים. רוב התושבים המקומיים, כמו גם בעלה של נטליה, עובדים בעבודה הקשורה למכרות שהורגות אותם לאט, או שלא כל כך לאט: לזוג בן בוגר ושתי ילדות שסובלות ממחלת כליות, כנראה עקב הזיהום המתמשך אותו הראשיות מכחישות.

כדי להילחם על חייה וחיי משפחתה ושכניה, נטליה פותחת אתר עצמאי לדיווח על מפגעי סביבה בעיר המרוחקת. לאורך השנים הדיווחים שלה צוברים יותר תאוצה וגם עניין בינלאומי, מה שברוסיה של ימינו מוביל לסכנה. דמותו של אלכסי נבלני עולה בסרט ויש משהו בסרטה של סימון שמזכיר את הסרט עטור הפרסים אודותיו, גם אם בקנה מידה של דמות פחות מוכרת ובסופו של דבר עם פחות מתח ותדהמה בקטעי המותחן. הסיפור של ״האישה הקטנה״ שהופכת לחשובה דרך מאבק חסר פשרות בכוחות ענק שהורסים את כוחות הטבע הוא כזה שנראה שקשה שלא להיסחף אחריו, להתרגש ולקבל ממנו השראה.