״הכפיל״ (The Fall Guy), סקירה

לפעמים לוקח זמן להוליווד לייצר התאמה בין פריוקט לבין האיש שנולד על מנת לביים אותו. הרעיון לעשות את הסרט "הכפיל" (The Fall Guy) הסתובב בהוליווד בערך עשור, שכן מדובר בסדרת טלוויזיה מהאייטיז שחלק מן האנשים זוכרים וחלק לא, והיא משלבת בין עיסוק בהוליווד עצמה לבין קטעי פעולה. הגיבור הוא פעלולן בסרטים שבנוסף עובד כצייד ראשים. בעוד הסרט הזה מחפש במאי, דיוויד ליץ' החל להצליח במעבר מהיותו כפיל פעלולים (של בראד פיט ואחרים), למתאם פעלולים כללי בהפקה. הוא המשיך משם לתפקידים של תסריטאי ושחקן, הקים את חברת "87צפון" להפקת קטעי פעולה בסרטים ומאוחר יותר גם התנסה בהפקה. בשנת 2014 הוא ושותפו צ'אד סטהלסקי ביימו ביחד את הסרט הראשון בסדרת "ג'ון וייק", אם כי ליץ' לא קיבל קרדיט כבמאי. מאז, סטהלסקי נשאר בסדרת הסרטים וליץ' בנה את עצמו כבמאי אקשן מסחרי יעיל, בין "פצצה אטומית" ל"רכבת הקליע", דרך סדרות סרטים ענקיות כמו "דדפול 2" ו"מהיר ועצבני: הובס ושואו".

ליץ' הוא לא במאי מושלם ולמעשה דומני כי כל סרטיו סובלים מבעיות בכל מה שלא קשור לקטעי הפעולה והפעלולים. כי משם הוא בא ובזה הוא עדיין טוב עד טוב מאוד. לכן, סרט שמתרחש בעולם הפעלולים נראה כמו משימה שמתאימה לו בהחלט והתוצאה היא כן מה שנראה לי כמו סרטו המהנה ביותר, ובדרכו המודעת לעצמה גם השלם ביותר. ליץ' מסתמך על תסריט של דרו פירס, שבעצמו קיבל קרדיט גם על "הובס ושואו" וגם על "איירון מן 3" ואחד מסרטי משימה בלתי אפשרית, כך שהוא ללא ספק יודע משהו על איך עושים בלוקבאסטרים בימינו. שניהם ביחד יצרו סרט שהוא מחווה לקולנוע. אבל בעוד רוב סרטי המחווה לקולנוע נוצרים עם קריצה לקולנוע האמנותי, הסרט הזה הוא מחווה להוליווד – לא רק לפעלולנים שעובדים בה, אלא גם לעשיית הסרטים עתירי התקציב ונעדרי ההיגיון בעלילה. אלו שחושבים איך לשבור שיא בפיצוצים או בכמות ההיפוכים שרכב עושה באוויר (שיא גינס שאכן נשבר במהלך צילומי הסרט), לפני שחושבים על למה זה נחוץ לעלילה.

היתרון של "הכפיל" הוא המחווה שלו היא לא רק לפעלולים, לכפילים, לכוריאוגרפיה של קטעי אמנויות לחימה, פיצוצים או נהיגה מסוכנת. בליבו, הסרט הוא קומדיה רומנטית על בני זוג שנפרדו בצורה קשה, נאלצים לשוב לעבוד ביחד במידה שונה של רצון, וזה לא ספוילר להגיד שיש עדיין ניצוצות גם של חיבה וגם של טינה. הצד הגברי הוא הכפיל של שמו הסרט – קולט סיוורס (ריאן גוסלינג), פעלולן והכפיל של טום ריידר (אהרון טיילור-ג'ונסון), אחד מכוכבי הקולנוע הכי מוכרים בעולם, או בעולם של הסרט. בתחילת הסיפור אנחנו רואים אותו מסביר על תפקידו וגם על רומן שיש לו עם ג'ודי מורנו (אמילי בלאנט) שעובדת בסרט כמפעילת מצלמה ורוצה לעבור לתפקיד הבמאית ביום מן הימים.

היום הזה מגיע אחרי שנה וחצי בזמן של העלילה, ומעט מאוד דקות אל תוך הסרט. בגלל אירועים מסוימים, קולט פרש מעסקי הקולנוע וגם מן הקשר עם ג'ודי. גייל מאייר (האנה וודינגהם) המפיקה הקבועה של טום ריידר, קוראת לו בדחיפות להפקת סרט באוסטרליה. הוא לא רוצה לבוא, אבל הוא שומע שג'ודי מביימת והיא זו ביקשה אותו, ולכן ניאות להגיע לסט. ג'ודי לא ממש עד ממש לא שמחה לראות אותו בצילומי הסרט עתיר התקציב שהיא קיבלה כהזדמנות הבימוי הראשונה שלה. מה שלא קורה מהר למפעילות מצלמה בהוליווד אבל סוג של מוסבר בסרט. בכל מקרה, קולט מגלה שיש לו צרה אחרת – טום ריידר לא מגיע לסט והוא סוג של נעדר/הסתבך עם סוחרי סמים ועוד אנשים מפוקפקים יותר. וכאן כדאי לעצור עם פרטי העלילה. קולט יוצא לחפש את הכוכב, מגלה דברים ונתקל בתפניות לא סבירות אם חושבים עליהן יותר מדקה, אבל הסרט נוטה להסביר לקהל דברים בקריינות ובכל אמצעי אחר על מנת להבהיר: אתם לא כאן בשביל לחשוב אפילו דקה על היגיון. אנחנו כאן בשביל לחשוב על כמה אתם אוהבים קולנוע מסוגים שונים – מסרטי פעולה, סרטי אחווה גברית, סרטי ספורט ועד לקומדיות רומנטיות שלרוב לא דורשת אנשי פעלולים.

הסרט גם צועק כשהוא מבצע את המחווה זו. קולט משוחח עם ג'ודי על קומדיות רומנטיות שהיא אוהבת יותר ממנו, בעוד הסרט מבצע טריק חזותי של מסך מפוצל בזמן דיאלוג על מהות המסך המפוצל בקולנוע. סרטים אודות חברות בין גברים והצלחה כנגד רוב הסיכויים נוכחים דרך סוג של חידון ציטוטים תמידי בין קולט לבין חברו דן (וינסטון דיוק), מתאם הפעלולים של ההפקה ואולי הבן אדם היחיד שהוא יכול לסמוך עליו בהרפתקה המשונה הזו. במהלכה, קולט הוא נדרש לעשות באמת את מה שהוא מעמיד פנים שהוא עושה בסרטים בלי פגע, אם כי הסרט מצדיע לאמנות ולכך כל הפעלולים אכן כואבים לפעלולנים. הסרט זורק אור על מקצוע אחד שלא מיוצג בפרסי האוסקר (כמובן שגם זה מוזכר בדיאלוג), אבל הוא מלא אהבה לכל בעלי המקצועות האחרים בקולנוע.

על פניו, כוכבי קולנוע לא כלולים ברשימת המקצועות שזוכים ליחס אוהד בסרט, שכן הוא מציג כוכב בעייתי וגם מבקר שחקנים שטוענים שהם עושים את הפעלולים בעצמם. כולל עקיצות ישירות על טום קרוז, כי ״הכפיל״ אינו סרט שעושה דברים בצורה עקיפה. אבל שחקנים אחרים כן זוכים ליחס אוהד ומוצגים כמי שלא רק מביאים את האופציה הכלכלית לעשיית הסרט, אלא גם יכולים לשדרג אותו. זה בולט בעיקר כי הסרט משודרג לא רק בידי צוות טוב לקטעי פעולה מגוונים, אלא בידי שני הכוכבים שלו. גולסינג ובלאנט כבר גילמו בעבר לא מעט דמויות מורכבות יותר ממה שהם נדרשים לו בסרט הזה, אך הם צוללים בשיא הרצינות לתפקיד. הם לא רק נהנים מכל רגע על המסך, אלא גם מראים שהכריזמה שלהם והיכולת שלהם לבנות דמות שרק נרמזת מן התסריט היא אכן נכס. ולפחות במקרה של גוסלינג, זה לא תמיד המקרה כאשר הוא משתתף בסרטים עתירי תקציב. בסרט הזה יש לא רק אנשי פעלולים במיטבם, אלא גם שחקנים במיטבם וייתכן שזה התבלין שהיה חסר במידה מסוימת ברוב הפרויקטים של ליץ' כבמאי.

לעומת זאת, יש לציין כי הסרט לא ממש מנצל היטב את שאר הקאסט. שחקני המשנה שציינתי לרוב לא זוכים להזדמנות להפגין את מלוא הכישורים שלהם. מי שבכל זאת עושה קצת יותר היא וודינגהם, אבל גם במקרה שלה יש בדיחה על כך שהיא לא שרה בסרט במקום לתת לזמרת נפלאה לשיר. לא ציינתי שגם תרזה פאלמר והמועמדת לאוסקר סטפני שו נמצאת על המסך, ואני גם די זוכר מה התפקיד שלהן, אבל הוא לא משמועתי רוב הזמן והכישרון שלהן ניכר עבורי רק בשורה אחת שכל אחת מהן אומרת בשלבים שונים. הסרט עדיין מהנה מאוד, אבל דומני כי מעט יותר עבודה על הדמויות הייתה יכולה להפוך אותו למהנה אף יותר.

השורה התחתונה היא שזהו בידור אסקפיסטי, וככזה הוא עשוי ברמה גבוהה למדי ואחד מן המהנים שהוליווד הפיקה לאחרונה. ייתכן וזה דווקא בגלל שאיפות שהן לא בהכרח הכי גבוהות. ייתכן גם ומעט יותר תחכום שלא מסובר דרך מודעות עצמית היה יכול לעזור, אבל בסופו של דבר יש בסרט מספיק שורות שנונות או חצי שנונות על מנת שהשחקנים הראשיים ישדרגו אותן ויכינו את הרקע לעבודה של הפעלולנים. זה גם המקום לציין כי זה הסרט האחרון בו יש לקום עם תחילת קרדיטים – עבודת הפעלולנים נחשפת במהלך כתוביות הסיום והיא במידה רבה הסיבה לסרט. שלא לדבר על הפעלול ששבר שיא גינס ונראה בסרט מבעד לעריכה שקוטעת את הרצף ולכן ניתן היה לזייף, ורק בקרדיטים הוא נראה במלואו. יש בכך גם אמירה שגם היא מוסברת בסרט עצמו: חלק מן הפעלולים ניתן לזייף דרך עריכה ובעזרת מחשבים בימינו, אבל עבור יוצרי הסרט, יש גם יושרה שמובילה לאיכות בעשיית הסצנות מול המצלמה. כלומר יצירת זיוף ואחיזת עיניים בדרך יותר אמיתית.