״מתחרים״, סקירה

את הסרט "מתחרים" (Challengers) היינו אמורים לראות כבר בשנה שעברה, אחרי שהוכרז כסרט הפתיחה של פסטיבל ונציה. בגלל שביתת השחקנים בהוליווד, שמנעה משחקני הסרט לקדם אותו, חברת ההפקה החליטה למשוך אותו מן הפסטיבל ולדחות את הסרט ליציאה בתאריך הלא מבשר טובות של אפריל. גם הבחירה בסרט פתיחה של פסטיבל היא לא בהכרח דבר מבשר טובות – לא פעם סרט הפתיחה, שצריך להיות גם מסחרי ונגיש, הוא אחד מן החלשים בפסטיבל. מה שגם שייתכן והסרט הזה נבחר כי מנהלי פסטיבל ונציה רצו לבחור סרט שהוא גם של במאי איטלקי וגם מכיל כוכבים בינלאומיים, או כוכבת אחת ליתר דיוק. שכן, הסרט הוא המפגש בין הבמאי האיטלקי שמביים לרוב באנגלית לוקה גואדנינו לשחקנית זנדאיה שדיונים רבים על הסרט נסובים על המשחק שלה בו ועל ההבטחה לסצנת אהבה בשלישייה העולה מן הטריילר.

גואדנינו הוא במאי בעל סגנון מובהק ובעיקר במאי שדורש מן הקהל שישים לב לסגנון המובהק שלו. הוא מרבה להזיז את המצלמה בתנועה לא טבעית, מקצין את הרגשות של הסצנה ולפרקים, באופן בולט במיוחד בסרט הנוכחי, משתעשע עם כללי העריכה ויוצר קולנוע שמנסה להיות גם על מהות הקולנוע. הוא במאי המשלב בין ז'אנרים הנחשבים לא יוקרתיים לקולנוע הפסטיבלים, או יוצר רימייקים לסרטים שעל פניו לא צריכים רימייק כגון "סוספיריה". בנוסף, באופן שלפרקים מזכיר לי קצת את פדרו אלמודובר, הקולנוע שלו חושני מאוד ומדגיש את התשוקה באופן שהוא על סף האירוטי, עם כי לרוב כולל מעט מאוד מין או עירום. הדבר חוזר בכל סרטיו גם אם הוא מעדן מעט את הסגנון כמו שעשה ב"קרא לי בשמך". כאמור, המימד החושני נוכח גם בסרט הזה והוא חלק מקידום המכירות שלו, אך זה מתרחש מבלי שיש בסרט סצנות סקס בכלל. מעט העירום (הגברי בלבד) שנראה בו מתרחש בסיטואציה שהיא לכאורה לא מינית, אם כי האופציה למשיכה שמוליכה או מביכה את גיבורי הסרט נוכחת כמעט בכל סצנה.

הקולנוע של גאודנינו לא אחיד ברמתו והוא תלוי במידה רבה בתסריט. במקרה הזה, הוא משתף פעולה עם ג'סטין קוריצקס, מחזאי ויוצר סרטונים יוטיוב לו שזהו תסריט ראשון שמופק. תסריט נוסף שכתב וגואדנינו מביים יצא מאוחר יותר השנה. קוריצקס הוא גם בן זוגה של הבמאית סלין סונג, שיצרה את "חיים שלמים" בשנה שעברה. זה מעניין בהקשר של הסרט הנוכחי כי שני הסרטים הם סוג של תמונת מראה – שניהם עוסקים במשולשים רומנטיים, אבל בסגנונות מאוד שונים. אם "חיים שלמים" הוא סרט מועדן שנבנה לאט, "מתחרים" הוא כמעט מתקפה של קולנוע מהיר, עם תסריט שקופץ בין זמנים שונים ומשנה את נקודת המבט על המתרחש. גם אם העלילה הבסיסית שלו היא מערכת יחסים מורכבת שהיא סוג של משולש רומנטי על רקע עולם הטניס, כך בצמצום מערך הכוחות המורכב בין שלוש הדמויות הראשיות בסרט. רומנטיקה ומיניות הוא חלק ממנו, אבל לא בהכרח החלק היחיד. ניתן לומר כי הסרט עוסק בדברים שונים שנתפסים כמשהו שעושים בזוג: משחק טניס (מול יריב), יחסי מין או חיים משותפים (עם בן זוג), אבל יש דינמיקה לא פתורה בין שלושת הגיבורים. מערך הכוחות הזה מייצר סרט שהוא לא תמיד מעמיק ברמה אחידה, אבל לרוב הוא מהנה מאוד ובסופו של דבר הותיר אותי עם תחושה של יצירה שיש לה ערך מוסף, מעבר להיותה בידור יעיל כמעט לכל אורכה.

ציר העלילה הראשי של הסרט מתרחש בקיץ 2019, עם קפיצות לעבר שמציג לנו את המפגש הראשון בין שני גברים לאישה שתהפוך לדומיננטית בחייהם. כולם שחקני טניס שבגיל נוער נחשבו להבטחה גדולה. אלא שהשם המקורי של הסרט רומז שבשנת 2019, הם מצויים בטורניר מסוג צ'אלנג'ר בטניס, שזו הדרגה הנמוכה של טורנירים בטניס המקצועי. המטרה היא לאפשר לשחקנים שמדורגים נמוך מדי להתקבל לטורנירים היוקרתיים יותר ולצבור מעט ניקוד, על מנת לעלות בדירוג. על פניו, טניסאי מוביל לא יתקרב לטורניר כזה. ובתחילת הסרט, ארט דונלדסון (מייק פייסט) הוא טניסאי מוביל, כזה שזכה בשישה תארי גרנד סלאם לאורך הקריירה וחסר לו רק התואר במגרש הביתי בניו-יורק על מנת להשלים את היוקרתיים ביותר.

את סדרת הטורנירים בארה"ב המובילים לאליפות הפתוחה בניו יורק הוא מתחיל לא טוב. טאשי (זנדאיה), המאמנת שלו שהיא גם אשתו, מחליטה בצעד שנראה תמוהה לתת לו לצבור ביטחון בטורניר הצ'אלנג'ר המתקיים בניו-רושל, עיירה שקרובה לעיר יורק אבל הטורניר שלה הרבה פחות יוקרתי. לטורניר בה גם נרשם פטריק זוויג (ג'וש או'קונור), טניסאי שאף פעם לא ממש הצליח להתרומם כמקצוען והקריירה שלו נעה סביב טורנירים כאלו. הוצאות ההגעה אליהם גבוהות מן הכסף שהוא מרוויח מן הזכיות, עד לרמה בה אין לו ממש דרך לשלם על מלון עד שיקבל את כספי ההשתתפות בתחרות.

בגיל הנעורים, המצב היה שונה. שלושתם היו באליפות ארה"ב הפתוחה, כלומר הטורניר הגדול והיוקרתי, אבל בגרסת הנוער שלו. ארט ופטריק זכו בטורניר הזוגות וגם העפילו לגמר כיחידים, אבל טאשי הייתה הכוכבת הגדולה אף יותר של הענף. פטריק דוחף את חברו ללכת לצפות בה משחקת, לא רק בזכות כישורי הטניס שלה. המפגש הראשוני בין שלושתם נוצר אז ומשם הוא מתגלגל לאורך השנים. טאשי אומרת כי היא לא רוצה להיכנס בין שני החברים, בפועל היא עושה בדיוק את זה והדבר מוביל לנתק שאנו רואים בדיעבד כיצד הוא הוביל לנקודות השונות בחיים בה הם מצויים בשנת 2019. ראשית התיבות של שלושת הגיבורים הם ATP, כמו סבב הטניס לגברים. לא במקרה, ה-T של טאשי מצוייה באמצע. לאורך כל הסרט, יש הקבלה בין היחסים האישיים למקצועיים בין כל הדמויות ובין משחק הטניס לקשר ביניהם, כפי שכבר אמרתי.

אף כי הם אנשים שונים בגיל 18 ובגיל 31, פערי האישיות בניהם וביחס שלהם למשחק ולחיים ניכרים בנעורים. התקופה המאוחרת היא שיקוף של העבר. לפני בואה של טאשי, פטריק הוא הדומיננטי יותר בחברות בין הנערים. הוא זה אשר מעיר הערות לגבי המראה שלה והוא זה שיוזם יותר בקשר איתה וגם הראשון מן השלושה שיוצא לקריירה מקצוענית. גם בתור מבוגר, הוא נותר יצרי וישיר יותר מחברו, כאשר ארט נראה תמיד הפחות דומיננטי בשיחה, גם כשהוא זה שניצב בעמדת כוח, גם כשהוא זה שמתנהג בצורה אנוכית. אבל ייתכן ודווקא היעדר היוזמה היחסית של ארט הופך אותו לטניסאי מצליח יותר, אף כי הוא ככל הנראה לא מוכשר יותר. יתכן ובדיוק מאותה סיבה, יש משהו לא שלם בזוגיות שלו עם טאשי, שהיא מצידה נראית תחרותית יותר ממנו באופי ומי שחיה את חייה דרך ענף הספורט אף יותר משני הגברים. אף כי לאורך רוב הסרט היא כבר לא שחקנית פעילה, אלא מאמנת וצופה מן הצד. אולם, אקט הצפייה הוא אולי המרכיב המהותי ביותר בסרט.

אחת מן הסצנות הגדולות בהצגת טניס בקולנוע מצויה ב"זרים ברכבת" של אלפרד היצ'קוק. העניין בה אינו משחק הטניס עצמו, אלא הצופים בו. ליתר דיוק, כל הצופים שהמבט שלהם נע מצד לצד בעקבות הכדור ומולם צופה אחד שהמבט שלו נותר ממוקד כל הזמן באותה נקודה, בשחקן ולא במשחק. גואדנינו שב ומצלם אנשים מביטים בטניס ובשחקני טניס לאורך הסרט, תוך שהוא משתמש בתנועת העיניים בעקבות הכדור, או בהיעדרה של התנועה. המבט הוא גם על המתח במשחק, אבל גם על השחקנים או השחקנית כאובייקט – הן לתשוקה והן לשליטה. התשוקה היא לפעמים למין או לקשר, אבל לפעמים גם ליכולת הספורטיבית של האחר, או לנגיעה בהצלחה דרכו.

גם השאלה מהי ההצלחה זוכה בסרט למספר היבטים. על פניו טניס מקצועי הוא ספורט בו הצלחה היא דבר שקל למדוד אף יותר מכל ענף אחר: יש דירוג של המיקום של השחקנים מול שחקנים אחרים, כל טורניר בו ניתן להשתתף מדורג בעצמו על סמך גובה הפרס הכספי, ונקודת הדירוג שהוא מעניק לכל שחקן. אבל יש בענף גם את השאיפה לסוג של שלמות, ליצירת משחק שיש בו רובד אמנותי, שהשגת הנקודות בו היא יפה יותר, או אחרי מאבק קשה יותר, והדדי מצד שני השחקנים. בשלב מוקדם של הסרט, טאשי מדברת בצורה שלילית על שחקנית אחרת ומאשימה אותה בגזענות. דקות ספורות לאחר מכן היא מתייחסת למשחק מולה כמשהו משותף שהן יצרו, משהו שקשור להקבלה התמידית של הסרט בין המשחק ובין מערכות יחסים, או מגע.

אם נחזור להיצ'קוק, אחת מן האמירות המפורסמות שלו היא "לצלם סצנות אהבה כמו סצנות רצח וסצנות רצח כמו סצנות אהבה". דומה שגואדנינו מייצר את זה בסרט, עם טניס במקום רצח. לפעמים המשחק מתואר כמו קרב, לפעמים כשיתוף פעולה ולא פעם כל המתח הוא סביב שחקן אחד בלי קשר לזהות היריב. גם בסצנות של דיאלוג או מפגש בין הדמויות, התחושה היא לפעמים של עימות ולפעמים יש יצירות משותפות, בלי קשר עם בנראטיב או בדיאלוג הדמויות רבות או נעזרות זו בזו. לפעמים, הצעת עזרה או נתינת עצה בסרט היא מכשלה מכוונת כלפי האחר וצעקה או האשמה היא דרך מוזרה להתקרב, או להבין כי יש מכנה משותף.

שלוש הדמויות הראשיות שונות מאוד מאופי, אבל גם משלימות וקשורות בקשר הדוק. גם אם פטריק על פניו חי במשך שנים במקומות אחרים ובצורה שונה. הליהוק תורם לכך – זנדאיה היא כוכבת גדולה יותר משני הגברים והם גם מתייחסים אליה כל הזמן כמישהי בליגה אחרת, אבל היא גם זו שעוברת לאימון ולא מצליחה לממש את עצמה. פייסט נהדר בתור הכישרון הגולמי אך המופנם ואו'קונור, כנראה השחקן הכי מוכשר בשלישיה המוכשרת, הוא זה שחי בצורה ישירה יותר וגם פגומה יותר.

סיפור האהבה המשולש מוצג ככזה בו שני הגברים רוצים את אותה אישה ולכן גם הופכים ליריבים. אבל היא כבר מן ההתחלה רומזת לכך כי גם בניהם יכול להיות משהו מיני, מעבר לזוגיות שהייתה להם בטניס זוגות. אבל לא רק בנרטיב, הסרט מראה את המתח ההומו-אירוטי בניהם בלי הרף ובידי במאי שתמיד מדגיש מתחים מיניים. מדובר בשני גברים שעדיין חיים בעולם הספורט, בו דומה כי יש רתיעה גדולה יותר מהכרה במשיכה אפשרית גם לבני אותו מין והאופן בו הסרט משחק על הפחד הזה לצד הנוכחות של הגוף הגברי בחדרי ההלבשה ובסטיוצאיות אחרות הוא חלק מהותי מן היצירה, שדומה כי יש בה שני גברים שמכירים את עצמם פחות  טוב מכפי שהאישה מכירה את עצמה – טאשי יודעת כי הטניס הוא הדבר שמנחה את חייה וכי יש בכך גם בעיות. שני הגברים, כל אחד בדרכו, מצויים באפלה לגבי זה וגם לגבי הרגשות שלהם זה כלפי זה וכלפי היחס של כל אחד כלפי טאשי – כל אחד מקנא באחר במידה שונה. אם פטריק משתמש בקנאה כנשק, אולי כנשק האחרון שנותר לו.

הקרב הוא גם קרב של נקודת מבט לא רק בין הדמויות, אלא בין הדמויות לבין הסרט שמפרק את הנראטיב בניהם ולעתים מפרק את משחק הטניס עצמו – כולל מעבר לשוטים מנקודת המבט של הכדור או של המשטח. זה מייצר תחושה של קולנוע דינמי, שיכול להיות דינמי מדי עבור חלק מן הצופים. גם בגלל שהדמויות הן, ללא יוצא מן הכלל וגם אם בדרגות שונות, לא נחמדות או מוסריות. אבל גם בהתנהגות הפגומה והאנוכית שלהם יש משהו מאוד אנושי וניתן להזדהות עם הכאב שלהן, או עם השאיפה להישגים והגעה לנשגב דרך הטניס. יש לציין כי אחת מן הדמויות חווה לדעתי יותר כאב, אחרת נעה יותר לעבר שלמות מקצועית ודרך כך סיפוק גם בחיים, והשלישית מצויה בין לבין. אולם, שלושתן קצת אבודות. אף כי כתבתי הרבה, אני חושב שלא דיברתי על רוב התפניות בעלילה ולכן זה לא ספוילר. העלילה של הסרט הזה אמנם נעה בין זמנים, אבל בדרכה היא לא ממש מתקדמת, או מתפתחת. יש בה רק וריאציות, מעניינות לרוב, על המצב האנושי.

"מתחרים" הוא סרט שערוך במהירות, מצולם בראווה כמו בלוקבאסטר, אך יש בו משהו סטטי שמזכיר סרט אמנותי. הדמויות הן במידה מסוימת סטריאוטיפים רדודים עם נטייה לחד-מימדיות, אבל בעזרת השחקנים והתסריט, יש תחושה של עומק לרגשות שלהם. זוהי סוג של מלודרמת ספורט אפקטיבית, לדעתי – כזו שנכנסת לפרטים הקטנים של הענף בלי לאבד את היכולת להיות גם על דברים גדולים יותר. סרט שלא מנסה לפתור את כל קווי העלילה כשם שדברים נותרים לא פתורים בחיים. הוא לא עמוק או אותנטי במיוחד כמו סרט אמנותי, ובסופו של דבר חלקים ממנו מרגישים ארוכים מדי. התמהיל שלו מייצר חוויה קצבית, גם הודות ליסוד מהותי נוסף בעריכה והוא הקשר למוזיקה המקורית שכתבו טרנט רזנור ואטיקוס רוס – מוזיקה שעיקרה קצב מהיר וחזרה על אותו מבנה, כמו מוזיקה למסיבה, או חילופי חבטות מהירים. היא הופכת את הכל לסוג של משחק דינמי.

ייתכן וזה לא הסרט הכי טוב של הבמאי, אבל הוא כן מבטא בצורה שלמה כמה מן ההיבטים היותר מעניינים ביצירה שלו, כפי שאולי גם בפגמים שיש בה נוכחים יותר בסרט זה. אולם, לפחות עבורי, מה שעובד מהותי יותר ממה שמרגיש מעט רדוד או מפוספס. זהו קולנוע מרשים, סוחף ומקורי גם אם הוא מציג נושאים מוכרים.