״היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית״, סקירה

גאי ריצ'י החל להגביר את הקצב העבודה שלו בשנים האחרונות. אחרי שני סרטים בשנה שעברה, את 2024 הוא התחיל עם יצירת סדרת הטלוויזיה "הג'נטלמנים" על פי סרטו מ-2019, ועם "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" (The Ministry of Ungentlemanly Warfare) בקולנוע, פרויקט שחולק את אותה מילה אבל לא באמת מהווה יחידה משלימה או סותרת. אולי מעבר לכך שדומה כי ריצ'י מוצא בפרויקטים האחרונים את הטון שלו: קומדיות פעולה מטופשות עם מעט שנינות ובלי יותר מדי יומרה. גם אם הפרויקט הנוכחי מתהדר בהיותו מבוסס על סיפור אמתי שפרטים חשובים הנוגעים אליו ראו אור רק לפני כעשור, על אף שהוא קשור למלחמת העולם השנייה.

חלק ממציאת הטון קשורה לדעתי גם בהבנה שריצ'י אמנם שנון, אבל בצורה מוגבלת. הוא רחוק מלהיות ה״טרנטינו הבא״, כותר שנקשר בשמו כאשר פרץ בסוף שנות התשעים, יחד עם עוד קבוצה של במאים פחות זכורים שניסו לעשות את סרט הפשע המשובץ בדיאלוגים קצבים ופיתולי עלילה הבא. אמנם,  "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" הוא סרט שחייב הרבה לטרנטינו, ובאופן מודע ל"ממזרים חסרי כבוד" שזוכה למחווה ישירה, אבל ריצ'י לא מנסה להתחרות בליגה הזו, או להבדיל, ליצור את שובר הקופות הגדול של השנה. הוא כאן על מנת להנות בעשיית הסרט ולהיות רווחי, תוך עיגול פינות מסוים שמייצר סרט לא מספיק מלוטש ובטח שלא מעמיק. ריצ'י הוא לא כוס התה של כל אחד וחוש ההומור שלו עלול להרתיע, בטח בסרט הנוכחי שכאמור מבוסס על סיפור אמתי על תקופה היסטורית טעונה. הסיפור האמתי מבוסס על מסמכים סודיים שהותרו לפרסום וכן על ספר של דמיאן לואיס, אם כי ייתכן וכל התבססות של הסרט על משהו מעבד רצון להשתעשע היא רופפת.

יחד עם זאת, בהקשר האקטואלי ייתכן כי דווקא בארץ בעת הנוכחית הסרט ימצא קהל (למרות שהוא משלב רעש של אזעקה). הוא מציג מלחמה של טובים מול רעים ומהלל את האופציה של נקיטת תחבולות שחורגות מחוקי המלחמה במקרים הללו, כולל תקיפה בשטח של מדינות שלא מעורבות רשמית בסכסוך ותוך סיכון הכנסתן לתוך הלחימה. מה שהסרט מציע ועומד בו בכבוד הוא לתת לנאצים לחטוף – לחטוף מכות, לחטוף כדורי אקדח, לחטוף השפלה ולחטוף פגיעות מכלי נשק שאני לא בטוח עד כמה היה בהם שימוש רחב בימי מלחמת העולם השנייה.

הסרט עוסק ביחידה שעובדת עבור הביון הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, ומתמקדת במבצעים שלא בהכרח אושרו באופן רשמי בכל הצינורות המקובלים, אבל כן בידי וינסטון צ'רצ'יל. בסרט הזה מוצג ראש הממשלה הבריטי כמי שפועל בניגוד לעמדת כל הקצינים הבכירים שלו, שחותרים לפשרה עם הנאצים, באופן שמראה שניתן להיות חד-מימדי לא רק בהצגת האויב אלא גם בהצגת הפוליטיקה הבריטית של תקופת המלחמה, בשלב בו צ'רצ'יל כבר תפס זה מכבר את השלטון.

האנשים ביחידה הקטנה שבמרכז הסרט מבוססים כולם על דמויות אמיתיות והסרט עוסק לכאורה בהקמת היחידה, למרות שהיא הייתה סוג של פעילה כבר קודם, תוך התקדמות במבצע שהיה נקודת מפנה חשובה במלחמת העולם השנייה: מבצע "פוסטמאסטר" שנועד לנטרל סירות תובלה איטלקיות וגרמניות שעגנו באי פרנדננו פו. כיום שמו ביוקו, אז הוא היה טריטוריה ספרדית בסמוך לאפריקה ויש לציין כי ספרד אמנם פשיסטית בזמן המלחמה, אבל לא מעורבת בה באופן רשמי. כניסתה למערכה זה לא משהו שבריטניה רוצה בשלב הזה, בו ארה"ב בדיוק הצטרפה למלחמה אך חוששת משליחת כוחות לחזית האירופאית-אפריקאית. לכן זהו מבצע צבאי מורכב וחשוב שחלקים ממנו נותרו חסויים במשך עשורים. "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" מציע גרסה לא נאמנה למציאות או לחוקי ההגיון של מבצע פוסטמאסטר.

מי שמנהיג את המבצע, במציאות ובסרט, הוא גאס מארץ' פיליפס (הנרי קאביל), דמות מרתקת ואחת מן ההשראות לדמותו של ג'יימס בונד, כפי שנאמר בסרט. אם כי יש לציין כי היו הרבה השראות נוספות כמוהו והסופר איאן פלמינג, שמופיע בסרט כדמות משנה, שאב גם לא מעט מעצמו ומן הדמיון. מי שבולט לצד פיליפס הוא אנדרס לאסון (אלן ריצ'סון), שרירן דני בעל נטייה לאלימות והגרסה של הסרט הזה לדב היהודי מ"ממזרים חסרי כבוד". הצוות שלהם, שנע על ספינת דייג קטנה לאורך האוקיינוס האטלנטי ואין לו בעיה להתמודד עם ספינות קרב נאציות, כולל גם עוד דמויות המגולמת בידי אלכס פטיפר, הנרי גולדינג (המבוזבז) והירו פיינס טיפין.

במקביל, אנו חוזים גם בצוות נוסף הקריטי למשימה, העוסק בריגול מסורתי מעט יותר: הרון (באבס אולוסאנמוקון) הוא אפריקאי בעל בתי קזינו על האי, והוא שומר על מראית עין של יחס ידידותי לנאצים וסיוע בהברחות. הוא מעמיד פנים שהוא מגייס לעזרה בהברחת זהב את מרג'ורי סטיוארט (איזה גונזלס), כאשר בפועל היא שחקנית, מרגלת ויהודיה. הוא מתכוון להסיח את דעתם של הנאצים והאיטלקים בעזרת מסיבה, היא מתכוונת להסיח את הדעת של המפקד הכי קשוח במקום דרך פלרטוט וביצוע לשיר גרמני שהוא מאוד אוהב – "מקי סכינאי" מתוף אופרה בגרוש, משמע שיר שכתבו בכרט ווייל המאוד מוחרמים בגרמניה הנאצית. בינתיים בבריטניה, ראש המודיען הבריטי M, גרסה חיוורת של וינסטון צ'רצ'יל ואיאן פלמינג, שגם נמצא שם כאמור, מנסים לתת להם גיבוי מול גנרלים שיש להם תוכנוית אחרות.

הסרט למעשה נע בין כמה ז'אנרים, שמלחמה הוא אולי המשני שבהם. המערכה האחרונה שלו היא של סרט שודים קצת ארוך מדי. מבחינת אמינות הוא יותר סרט גיבורי-על מסרט ריגול, כאשר כל אחד מן הלוחמים הבריטים מעריך כי הוא יכול לגבור בעצמו על כמה עשרות נאצים ומגלה כי הוא יכול יותר מכך. הנאצים בסרט לא יצליחו לירות בדינוזאור ממרחק של מטר, שלא לדבר על קבלת ידיעה על אבידות קשות לכוחות שלהם. כאילו ג'יימס בונד היה סופרמן ויש לו עוזרים יותר מוכשרים ויותר אלימים ממנו. רוב הזמן, זה מהנה הודות לכריזמה של חלק מן השחקנים, בעיקר ריצ'סון וגונזלס עבורי. זו הנאה מכריזמה של דמויות פלקטיות במתכוון, דרך דיאלוגים שנונים אבל לא מבריקים, בתסריט שריצ'י כתב יחד עם פול טאמסי, אריק ג'ונסון ועראש אמל. ריצ'י כתב בעבר תסריטים מהודקים יותר, בעלי תפניות מפתיעות יותר, ודיאלוגים מושחזים יותר. אבל כאן התסריט הוא רוב הזמן מספק.

הסרט קצת ארוך מדי, בעיקר בפרקים האחרונים, ומייצר כמות קטנה יחסית של רגעי שיא. רובם דווקא לא באי שהקרב עליו הוא מרכז העלילה. אבל לחובבי הסגנון של ריצ'י, הסרט עושה את העבודה: בידור קליל בו נאצים הם בצד המפסיד, מלחמה בלי מורכבות רגשית ובטח שלא אתית. סוג של כיף לא מחייב בקולנוע שדומה כי יישכח במהרה. אני כמעט כבר שכחתי כי במהלך הכתיבה ראיתי סרטים שעושים את המלאכה של הכיף הזה טוב יותר, אך הם עוד לא עלו להקרנות מסחריות. ייתכן וזה מקרה נדיר של ריכוז סרטים מהנים שיוצאים יחסית בתקופה קרובה. "היחידה ללוחמה לא ג'נלטמנית" הוא סרט סביר בעיקר לחובבי סוג מסוים של הומור ופעולה, סרט שיכול להיות מפלט מן המציאות למי שיכול להתעלם מרעשים של אזעקות, שהן חלק מפסקול הסרט בגלל טבעה של העלילה.