״השיבה מהפלנטה האחרת״, סקירה

בזמן ש"אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר מוקרן בבתי קולנוע רבים בארץ ומעורר שיח ער, שאני מקווה שמתמקד לא בדברי הבמאי אלא בסרט עצמו, מוקרן בסינמטק תל אביב בצורה מצומצמת סרט תיעודי ישראלי שמספק סוג של תמונת מראה מעניינת ובמידה מסוימת הכרחית לסרטו של גלייזר. גם אם יש משהו משותף בחלק מן המסקנות שניתן להעלות משני הסרטים. זהו "השיבה מהפלנטה האחרת", סרטו של אסף לפיד, דיוקן קולנועי של הסופר ק.צטניק, שהוא גם יחיאל די-נור ובמקור יחיאל פיינר. בעוד "אזור העניין" עוסק באושוויץ מבחוץ ומתמקד במבצעי הפשעים, "השיבה מהפלנטה האחרת" הוא סוג של דיוקן של ניצול אחד שלקח על עצמו לספר את סיפורם של הקורבנות ולתת להם קול. כולל סוג של תפיסה מיסטית לפיה הספרים הם לא רק עיבוד שלו לחוויה האישית, אלא צוואה של הנופלים שאת סיפורם מעביר ק.צטניק.

זהו הסבר כללי ומאוד לא מדויק לאיש שקשה להסביר בצורה מדויקת ולסרט המודע לא רק לחידה של מושא התיעוד, אלא גם למגבלות הקולנוע בכלל ושני הז'אנרים בהם הסרט מוכרח לגעת: סרטי שואה ודיוקנאות של סופרים. ברמה הבסיסית, סרטו של לפיד עומד היטב במשימה, הוא מעניין לכל אורכו ומטריד מאוד בזמן הצפייה ואחריה. אולי כמו הדמות בה הסרט עוסק, יש תחושה לפיה בו זמנית קשה להסיר את המבט אבל גם שחייבים להסיר את המבט מן הסרט. נפשית, לא היה לי פשוט לכתוב על הסרט וייתכן ואני עושה זאת בצורה מצומצמת יחסית, אולם מאידך אני חש כי הסרט צריך למצוא קהל ולעורר שיח.

המפגש הראשון שלי עם כתביו של ק.צטניק היה מקרי, פתיחה של ספרים בספרייה בזמן הילדות, אני מקווה שכבר בחטיבת הביניים אבל אולי קודם. שם העט של הסופר נראה לי בזמנו כרומז לאישיות קומית, אז לקחתי את אחד מן הספרים וקראתי כמה עמודים. לא את הכל הבנתי, אבל מאז לא העזתי לקרוא שוב את ספריו, אם כי נתקלתי בציטוטים מהם ובשיחות על המחבר דרך דיונים אחרים ומספר סרטים. ספריו של ק.צטניק, על סמך ההתרשמות הלא-ישירה שלי, הם תיאור חסר פשרות של הנעשה באושוויץ. שילוב של כנות וישירות כמו-תיעודית ומבט ישיר על הפרטים הקשים ביותר הן מבחינת ההרג והן מבחינת הניצול המיני, באופן שמקרב את הספרים לפורנוגרפיה, אבל גם שומר על כבוד. יותר מכל, הסופר נודע בביטוי "פלנטה אחרת" ביחס לאושוויץ, משמע מדובר במקום לא אנושי שלא ניתן להבין אותו בכלים של בני אדם או במילים רגילות.

כותרת סרטו של לפיד היא בעלת משמעות כפולה: היא מתייחסת גם לשיבה של הבן אדם ממחנה המוות, אך גם, ובאופן לא פחות מהותי, לשינוי הראייה של המחבר אודות המקום עליו הוא כתב ועל המונח שעדיין מזוהה עמו ועם השואה בכלל. אחרי שעבר טיפול פסיכיאטרי בעזרת LSD שלושים שנה אחרי השחרור, ק.צטניק הגיע לא רק להבנה רחבה יותר של עברו ושל הזהויות השונות שלו, אלא גם לגבי המושג המזוהה איתו – אושוויץ לא היה פלנטה אחרת, אלא מקום מעשה ידי אדם. יתרה מכך, ייתכן וגם בקורבנות הייתה את האופציה להיות הפושעים ואולי להפך. גם הנורא והבלתי נתפס מכל, הוא האנושי. שוב, אני כותב את הדברים בצורה פשטנית מדי יחסית לאיך שתפס אותם המחבר, ואין הסרט מציג זאת כך כי התפיסה אינה חד משמעית. גם אם חומרי הגלם המובאים בסרט מראים כי ק.צטניק עמד מאחוריה ורוב הזמן היא מובאת בסרט דרך מילותיו שלו: מן הספר "צופן אדמע" שעסק בטיפול ומראיון טלוויזיוני נדיר מאוד.

זהו גם המקום בו הסרט מתחבר ל"אזור העניין" – בהצגה של הרוע כחלק אפשרי עבור הנפש האנושית, באופן טבעי ובלתי ייאמן כאחד. אלו סרטים שמאלצים את הצופה בהם להתמודד עם אפלה גדולה במיוחד לא רק בנגיעה באירוע שהוא אחד מן המזעזעים ביותר בתולדות ההיסטוריה כולה, אירוע שלא באמת ניתן אפילו לדמיין, אלא גם להביט בשגרה ובאנושיות שקיימת באותה אירוע. להביט בה באופן שעלול לרוקן כל קונוטציה חיובית שקיימת במילה ״אנושיות״.

לא רק בכך עוסק הסרט. יש בו גם דיוקן של הפוסט-טראומה של הגיבור, שייתכן ובאה לביטוי בידי חלוקה לשתיים או אפילו שלוש אישיות במקביל: יחיאל וק.צטניק. האדם שממשיך לחיות והסופר שכותב לבוש בבגדי אסיר, לכאורה מדבר לא בקולו אלא בקולם של המתים. לצד שיחות עם מומחים ליצירת המחבר ולפוסט טראומה, הסרט גם מראה את העדות המכוננות של הגיבור במהלך משפט אייכמן, עדות שהסתיימה בהתעלפות. הסרט מדגים כיצד פרט להלם מן העוצמה הרגשית של נתינת העדות, חוסר ההבנה של המערכת למהות הפוסט-טראומה או לשלווה הנפשית של העד תרמה לרגע הקריטי בזיכרון הקולקטיבי הלאומי. רגע שבו הגיבור שלו הוא גם סוג של קורבן מחדש, אם כי אולי זה הרגע שהוביל אותו בסופו של דבר לעבר הטיפול שכלל סוג של הכרה, גם אם לא ריפוי מלא. חשוב גם לציין כי אשתו של די-נור, נינה אשרמן, הייתה חלק מהותי מחייו במדינת ישראל וסבלה מן המצב שלו, ולה חלק מהותי בפנייה לטיפול הניסיוני.

מבחינה קולנועית, סרטו של לפיד כולל אלמנטים הדומים לסרטים רבים אודות סופרים: שילוב של ראשים מדברים, ארכיון, קטעי אנימציה וטקסט המודגש מתוך הספרים. שני הרבדים האחרונים בתיאור נפוצים, אולם נראים לי רלוונטיים במיוחד כטכניקה קולנועית במקרה של הסיפור הזה – כי אני מתקשה לדמיין קריאה של הטקסטים הללו בקול רם. יש במילים של הסופר משהו ישיר וברוטאלי, אבל גם חשוף ועדין. משהו שאף קול אנושי לא יכול לבטא, גם מעבר לזעזוע של מה שמתואר.

הן ההדגשות מתוך הספרים והן השימוש באנימציה נעשים במינון מדויק ואפקטיבי והמהלך הכולל מציג מבט על האישיות של מושא התיעוד וגם על המסתורין המסוים שבו עטף את עצמו ועליו ביקש לשמור. דומה כי לפיד נוגע מעט בשאלות לגבי זהותו של ק.צטניק/יחיאל די-נור, אבל גם בכוונה לא נכנס לכל ההיבטים. היוצר מכבד את הרצון לא לנסות לפתור לחלוטין את האישיות של האדם, או לטעון כי פתרון כזה אפשרי. ייצוג של נפש, כמו גם ייצוג של הזוועות, הוא לא דבר שניתן לממש.

היבט נוסף הוא הקשר בין החוויה האישית, החוויה הקולקטיבית ומה שניתן לתפוס כאמת. יש בסרט הכרה בכך כי בעדות, בחוויה אישית ובספרות לעתיים יש פער בין עובודת יבשות שניתן להוכיח, חוויה ואמת – גם בגלל מגבלות התודעה והזיכרון וגם בגלל מגבלות העובדות. השזירה בין הטכניקות הקולנועיות מאפשרת גם את זה – יש הבעת עמדה של דוברים כלפי הטקסטים של ק.צטניק כאמת גם שיש בהם כזב, יש מקום בו הדימוי של קטעי הארכיון והציור מדברים. יש שברים שאפשר לתאר או לייצר דימוי שייצג משהו מהם, יש את מה שמעדיפים לחמוק ממבט עליו.