אוסקר 2023/24: ״מכתב לחזיר״ ועוד קצרים

הלילה, בין יום ראשון ה-10 במרץ ושני ה-11 במרץ, ייערך בלוס אנג׳לס טקס האוסקר ה-96 בשעה לא שגרתית. שילוב בין הקדמת הטקס להזזת השעון אצל האמריקאים אבל לא בישראל, מבטיח צפייה מוקדמת מהרגיל ובתקווה גם סיום לפני שעות הבוקר. סיקור השטיח האדום יחל כבר בשעה 22:30 שעון ישראל והטקס עצמו צפוי להתחיל בשעה 1:00 בלילה (במקום ב-3:00 כמו בדרך כלל) ולהימשך כשלוש שעות וחצי. אפשר לצפות במשדר כולו בישראל באופן בלעדי בערוצי הסרטים של yes ובשירות STING+ מבית חברת הלווין, כך שזה בדיוק הזמן להתארגן על אמצעי שידור או על חברים ומכרים שמוכנים לארח באמצע הלילה. אנחנו בכל מקרה נלווה את הטקס מראשיתו כאן בסריטה, בלייב-בלוגינג המסורתי של אור, עם אופציה להערות מהצד וקריאות ביניים. אל החריצות של אור תוכלו להתוודע בתגית אוסקר 2023/24 שמאגדת את כל מה שנכתב כאן על המירוץ לאוסקר לאורך העונה הארוכה, גם על ידי עופר כמובן, כאשר כעת הגיע תורי להוסיף באיחור ניכר את תרומתי הצנועה.

שלוש הקטגוריות של הסרטים הקצרים (תיעודי, אנימציה, לייב אקשן) הן כמעט חגיגה פרטית שלי באמצע האוסקרים, כחובב קולנוע קצר שמשתדל להקפיד להתייחס גם אל חמישה-עשר הסרטים שלא מועמדים באף קטגוריה נוספת אבל זוכים לערב חלומי על הבמה המרכזית. לפעמים זו חגיגה כוללת בזכות מועמד ישראלי, כפי שהיה לאחרונה עם ״סקין״ של גיא נתיב שלבסוף גם זכה בכבוד ובפסלון. חלפו חמש שנים וזה המצב גם השנה בזכות המועמדות של ״מכתב לחזיר״, סרטה של טל קנטור, בקטגוריית סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. כמעט שנתיים עברו מאז הבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל סן פרנסיסקו, וכשנה וחצי עברה מאז התוודענו אליו בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2022 ומיד לאחר מכן בפרסי אופיר – בשניהם זכה. מאז הוא ממשיך לזכות, בארץ ובעולם, למשל בפסטיבל סרטי הסטודנטים, ובכל פעם שזה קורה הצ׳אט הפנימי של סריטה מתמלא רגשות אשם על שטרם כתבנו עליו. לפעמים זה קורה אפילו בצפייה בסרטים שאינם קשורים ישירות, כפי שהוכיח עופר בסוף השבוע.

רגע לפני האוסקר זו ההזדמנות עבורנו להשלים סיקור ועבור מי שעדיין לא ראה או ראתה להשלים צפייה בסרט, ב-VOD של yes ושל HOT גם. לא רק משום שהסרט הקצר הזה בכבודו ובעצמו הוא סיבה לצפות בטקס, כדי לקוות ולהחזיק אצבעות לזוכה ישראלית (ובעצם לראשונה גם סרט בהפקה ישראלית, אם יזכה). גם בלי קשר לאוסקר, שהוא רק תירוץ בסופו של דבר, יש מיליון סיבות לראות את סרטה של קנטור בהפקת עמית גיצלטר, שמועמד יחד איתה לפרס ועומד לצידה בכל תחנות היח״צ האוסקריות בשבועות האחרונים. אשתדל למנות כמה שיותר מהן.

מכתב לחזיר
Letter To A Pig

טל קנטור היא אנימטורית עם סגנון כל-כך ייחודי עד כי הוא משתלט חלקית על יצירות של אחרים. היא חתומה על קטעי אנימציה לסרטים התיעודיים ״לאה צמל, עורכת דין״ ו״ענת גוב – על החיים ועל המוות״, בשניהם האנימציה מגיחה מסיבות שונות: טשטוש דמויות שלא יכולות להיות מצולמות מבחינה משפטית בראשון, המחזה או פרשנות של זיכרון מוקרא בשני. אך המכנה המשותף זהה – קנטור מומחית בייצוג עולמות פנימיים, בהמחשה של רגשות מופשטים. לכאורה היא עושה זאת באמצעים הפשוטים ביותר, איורים ולעתים ממש שרבוטים של קווים על דף חלק, אבל למעשה היא מצאה דרך לשוחח ישירות עם איזה מקום ערטילאי וקמאי בנפש האנושית של כל צופה. דווקא בגלל החוסר בשלמות המכוונת של הציורים או הפשטות המדויקת של הדימויים, נוצר הצורך להשלים בדמיון, מה שמוביל להפעלה רגשית שווה לכל נפש ומפתיעה בעוצמתה.

אפשר היה לחוש זאת כבר בסרט הגמר שלה שנוצר במסגרת לימודיה בבצלאל, ״במילים אחרות״, עליו דווקא כתבנו כשזכה בפסטיבל הסטודנטים 2016. אני ממליץ לצפות גם בו, שכן אורכו כחמש דקות אבל הוא כמעט ומכיל חיים שלמים, בפרפרזה על ניסוח מהסרט עצמו (וגם מהטקסט של עופר אודותיו). זהו סיפור על אב מבוגר שיש לו רק חמש דקות להקדיש לבתו הבוגרת, הנחווה כרפלקציה שלאחר מעשה על המילים חסרות המשמעות שנאמרו, ומסתיים בזיכרון מוקדם יותר מילדותה של הבת. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שבה נחשף באופן רחב הסגנון של קנטור, שבזמן אמת היה נראה כמתאים לסוג המסוים של סיפור הסרט הזה, אודות חמקמקות הזיכרון והתבוננות בעבר ההולך ונעלם דווקא כשמנסים לאחוז בו שנית. בדיעבד, אחרי שני הסרטים התיעודיים לעיל ובמיוחד לאור סרטה הנוכחי והמועמד לאוסקר, אפשר להבין כי האסתטיקה הזו הרבה יותר מגוונת מבחינה סיפורית ממה שהיה נדמה.

״מכתב לחזיר״ אורך 17 דקות, שנוצרו בעמל של כחמש שנים בידי כארבעים אנשים, כך על פי הבמאית. כמו הסרטים שהוזכרו לעיל, הוא כולל אלמנט נוכח של צילומים, כלומר עבודה עם שחקנים באולפן ואז שימוש בסילואט או בתנועות ובמחוות הגופניות שלהם, כדי שישתלבו עם האלמנט המרכזי שהוא ההנפשה. כבר ראינו סרטים על השואה באנימציה, למעשה זה הפך להיות כמעט טרנד, ואפילו סרטים מעולים שהקדימו את הגל הנוכחי, כמו ״ניושה״ הקצר אף הוא. אבל סרט על זיכרון השואה כמו ״מכתב לחזיר״ לא ראיתי מעולם. מדהים שבזכות האוסקרים הוא מדובר לצד סרט אחר שאפשר לומר עליו דברים דומים, ״אזור העניין״ של ג׳ונתן גלייזר, כאשר בשני המקרים התחושה שלי הייתה שאני צופה לא רק באבני דרך של ייצוג קולנועי לנושא המורכב מכל אך גם החרוש מאוד, אלא גם בדרכים חדשות ואחרות להבין מה מפריע לי אישית בייצוג הרווח של האירוע ההיסטורי הכי משמעותי של המאה הקודמת.

הסרט נפתח עם דימויים מוכרים לכאורה: יערות מושלגים, רגליים צעירות שאחת מהן יחפה, מסתור בתנאים לא אנושיים. במקרה של הסרט זהו דיר חזירים, פשוטו כמשמעו. עיניים מלאות פחד מציצות החוצה כדי לתור אחר הסכנה ולהעריך את סיכויים ההישרדות, צלליות עם מגפיים שאין לטעות בהן פורצות פנימה אל הדיר. אין מקום לספק באשר למה שקורה בהמשך, כאשר חזיר גדול מבחין בעיניו בצעיר האנושי המתחבא בערימת שחת ובוחר להיעמד דווקא לידה כדי למנוע גישה מן המחפשים – ומציל את חייו. החזירים בדיר צבועים בצבע ורוד מלא חיים, כל השאר בשחור ולבן, אבל בעיקר שחור. כל הסיקוונס האילם הזה, מלווה במוזיקת אימים, מגיע בעצם לפני כותרת הסרט ומתפקד כפרולוג. זהו זיכרון של ניצול שואה, המרצה בפני כיתת תלמידים, ונחווה בעיקר דרך עיניה של אחת התלמידות.

כבר באפיון הראשוני שלה, כאשר היא מעדיפה להביט על זבוב המנסה לצאת מהחלון אבל כלוא בכיתה ממש כמוה, אפשר להבין את חוסר העניין שלה ושל חבריה במתרחש. קנטור אמנם מתווכת לנו הצופים את הסיפור של הניצול כמרתק, בעזרת קסם האנימציה וללא מילים, אבל ברגע שעוברים לכיתה אווירת השעמום ברורה. בשלב זה, ניצול השואה הוא רק סילואט של אדם, ללא תווי פנים, רק ידיים המונחות זו על גבי זו וקול מונוטוני הממשיך בסיפור. הוא המחשה של המושג הטעון אך שחוק ״ניצול שואה״, בלי האלמנטים האנושיים, רק הפונקציונליים. זה ישתנה בהמשך.

בנימה אישית, אני זוכר היטב מפגשים כאלה מימי בית הספר הרחוקים, ואת האשמה הבוערת שחשתי כאשר כשלתי להתרכז או להתעניין ברציפות באדם שמולי. ידעתי והבנתי שזה חשוב, אבל משהו בסיטואציה היה מנכר במקום מקרב. תמיד מצאתי כיתות לימוד כמקום שהכי קשה לי להתרכז בו בחומר הנלמד, באופן פרדוקסלי אבל שזכור לי מצוין, ורק על העברת התחושה הזו בכמה קווים פשוטים ורוטטים מגיע לטל קנטור אוסקר מבחינתי. אין בסרט ביקורת מפורשת על מערכת החינוך, אולי מרומזת ואולי רק בראש שלי, אז אוסיף אחת ברורה משלי – האופן בו נלמד זכר השואה בבתי ספר בישראל הוא שגוי כמו רוב הייצוגים הקולנועיים שלה. שגוי בעיניי, כמובן. כי זה לא סתם עוד אירוע היסטורי ואין פה מקום לקיטש או כל פילטר אחר, וגם לא לעירוב של דינמיקות חברתיות בגיל נוער סביב מסעות לפולין או ימי זיכרון מונוטוניים. כפי שאפשר לראות בסרט, כל ילד וילדה תצליח למצוא את החיבור האישי שלה באמצעים המיידים ביותר. ואם היא ילדה נבונה ורגישה כמו גיבורת הסרט, תת המודע שלה יעזור.

זה קורה לה עוד קודם, אם לחזור לסרט. דווקא כשחבריה לכיתה מתקשים להתרכז, מתלוננים על החום או לועגים לסיטואציה בה אדם ישן עם חזירים. דווקא אז הגיבורה, שאפה מזכיר בזוויות מסוימות אף של חזיר, מתחילה לראות את האדם שמולה. בזכות הסגנון החזותי של קנטור, זה מוגש לצופה באופן אדיב כאשר תווי פנים מתחילים להופיע בתוך קווי המתאר שמגדירים את הקשיש. כשהוא מדבר על חוסר אנושיות, על להיות אחד עם החזירים, הוא מסביר כיצד השיב לעצמו את האנושיות או שמא העלה את אותו חזיר שהציל אותו לדרגת אדם – הוא כתב לו מכתב תודה. פתאום הידיים האנושיות מגלות עוד מרקמים (כתמי זיקנה) ולפתע הגיבורה מסבה אוזן, שוב באופן מילולי (מסרקת בידה את שיערה אל מאחורי האוזן שהייתה חבויה). יתר הילדים צוחקים אבל היא נדרכת, כשהוא מדבר בהתנצלות על ״מילים שהן כל מה שיש לו כרגע״. זה היפוך משלים ומופלא לסרט הקודם של קנטור, על חוסר המשמעות של המילים מול רגשות שאין לנסח. בשלב זה, הוורדרדות המתווספת אל פניהם של הקשיש והצעירה, הופכת את שניהם לדומים לחזירים במובן הכי יפה שאפשר להעלות על הדעת. מאז ״אוקג׳ה״ לא רציתי כל-כך להיגמל מבייקון.

הילדים צוחקים ולועגים לניצול, משיבים אותו להיות רק קווי מתאר מסולסלים ולא אדם מצולם. זה קורה דווקא כשהוא מדבר על ניפוץ סטיגמות ודעות קדומות, מתנצל בפני החזיר אליו ממוען המכתב על שלמד לחשוב שהוא ״בהמה טמאה ונחותה״. אפשר להבין את הצחוק של הכיתה, בעיקר כי כאילו מותר לצחוק על חזירים ובישראל יש לחיה קונוטציות שליליות. אבל בשלב הזה, חמש דקות בלבד אל תוך הסרט, הלב שלי נשבר לרסיסים. נזכרתי ביחס של החברה הישראלית לניצולי שואה, לקורבנות בכלל, לאחר, לשונה. חשבתי על מושגים כמו חמלה ואמפתיה שמשום מה לא מלמדים בבתי ספר. בסרט גם ניצול השואה נשבר, מבין שהתלמידים לא מבינים אותו (וזה חיובי מבחינתו) ומספר על הסיוטים שלו ועל פנטזיות נקמה ב״חיות האלה״, בנאצים. עכשיו התלמידים מאזינים, כי שנאה וזעם, או כאב ותאוות נקם, הם רגשות ברורים יותר, מציפים ובמובנים רבים אפילו מנחמים. הקשיש עצמו מודה כי הוא מתנחם בשיחה עם הילדים, בעצם היותם, ב״נקמה האמיתית״ שהיא הדורות שנולדו אחריו בארץ. זאת התורה כולה, הכריכה יחדיו של לימוד זכר השואה עם תקומת מדינת ישראל. ״קיטש ומוות״, כשמו של ספר על הנאציזם.

בהמשך לניגוד בתוכו מתנהל הסרט, את הגיבורה זה דווקא מוציא מפוקוס. היא התחברה יותר להאנשת החזיר ועכשיו תורה ״לאבד״ איזורים מוגדרים בפניה שלה ואף לצלול אל מתחת לשולחן, ואל מעמקי תודעתה, במה שיתגלה כחלום המושפע מן האירועים בכיתה. בראיונות, למשל אצל אבנר שביט בוואלה! תרבות, סיפרה קנטור כי הסרט נוצר בעצם בהשראת חלום שרדף אותה בנעוריה. כלומר, הילדה מן הסרט היא גרסה של היוצרת, שבצעירותה עדות של ניצול שואה ששמעה לא נתנה לה מנוח והפכה לסיוט זכיר עבורה. לכן אין זה מפתיע שחלק הארי של הסרט הוא אותו חלום, בו הילדה ובני כיתתה חווים את הזיכרון של הניצול, בשינויים סמליים.

בחלום, הילדים פוסעים כאילו בתוך עדויות ורמזים לתמונות שהן מה שלימדו את כולנו בבית הספר בתור ״השואה״. הגיבורה מעמיקה לחקור ומוצאת בעליית הגג, שוב באופן סמלי כל-כך, חזיר עצום מידות ועז הבעה. הוא גדול ומבעית כמו עצם ההתמודדות של ילדה עם נושא בלתי נתפס, קורע תחת כובד משקלו. כאשר שאר הילדים מצטרפים אליה הם נהפכים להמון שמתמכר שוב לתחושת השנאה, מנסה להכריע את החזיר ומוכרע בעצמו בידי צווחתו שהופכת לצפירה. החזיר מתכווץ לגודל גורי ומחובק על ידי הילדה. הוא קטן אף יותר לגודל מיניאטורי, מוחזק בכף ידה, ומשוחרר אל תוך ריבוע אור בוהק. הקומפוזיציה כאן הזכירה לי ילדה הצופה במסך, בעיניים אנושיות ופנים מונפשות. החזיר המאיים שהיה הבושה והאשמה והזיכרון הבין-דורי שאינו ניתן לתיווך, הוא כעת חזרזירון חמוד אך מייצג שאפשר להתחבר אליו. הילדה מצאה את הדרך הפרטית שלה להתחבר אל הבל-יתואר, הבמאית שציירה אותה פילסה לה נתיב לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, ובכך העניקה מתנה לכל צופה – מצ׳טה לפלס שביל אישי.

אתוודה, יש כאן גם את הסיבה בגינה חששתי להתמודד עם הכתיבה על הסרט במשך יותר משנה. הרגשתי שראיתי יצירת מופת אבל לנתח פריים אחר פריים, וזה היה האינסטינקט שמומש לעיל רק חלקית, לא יעביר את החוויה כולה. מסתבר שאני לא היחיד ובראיון ל״הארץ״ עם נירית אנדרמן, קנטור מספרת על תגובות הקהל: ״כשאנשים באים אלי לפעמים עם דמעות בעיניים (אחרי הקרנות) ולא מצליחים לדבר ואומרים לי 'אני לא יודע מה חוויתי עכשיו אבל עברתי איזה משהו' — אני מרגישה שהסרט מצליח להעביר משהו מזה, שהצלחתי לא להפוך אותו למשהו יותר מדי מילולי, ושנשאר בו משהו מהאופי המתעתע של התת מודע שלנו״. זה מה שכה מרגש עד רעד פיזי, שמרעיד את מעמקי הקיום, בצפייה ב״מכתב לחזיר״. הדיסוננס לפיו קנטור נוגעת בעזרת סרטה בתחושה מעקצצת של חוויה כל-כך אישית ועמוקה, עד כי מצד אחד היא נמהלת ברצון לשתף ומצד אחר תוקף הרציונל לפיו אף אדם אחר לא יכול באמת להבין, בין אם ננסה או לא. נדמה לי שהסרט מצליח לעשות את כל הדברים הסותרים האלה ועדיין להישאר מסתורי כמו רגש מוכר לכל אך נטול שם.

עוד קצרים

בדרך כלל אני מקפיד לצפות בכל ההיצע בכל שלוש הקטגוריות, אבל השנה אין אונליין ואת ההקרנות בקולנועי ארצות הברית פספסתי עקב השהות בישראל. חלק מהסרטים בכל זאת זמינים אבל חשבתי שיהיה יותר נכון להתמקד באחד מכל קטגוריה, אם אני לא יכול לתת את התמונה המלאה. נעזרתי גם בהימורים של אור ועופר וגם בעוד תחזיות שמצאתי ברשת, כדי לנחש היכן הפייבוריטים או הסיכויים להפתעה.

אנימציה – אמנם לא ראיתי את כל החמישייה, אבל נשמע ש״מכתב לחזיר״ הוא אחד המובילים. מזנב בו או כבר עקף אותו ״War Is Over! Inspired by the Music of John & Yoko״ (שאינו זמין לצפייה), פרויקט אנימציה של שון לנון בהשראת הוריו המפורסמים, כך שאם יזכה אפשר יהיה לדבר על נפוטיזם ולא בהכרח על אנטישמיות. עוד מועמד שזכה לאהדה, ולהימור של עופר, הוא ״Ninety-Five Senses״ (לינק לצפייה) מאת ג'רושה וג'ארד הס ובקולו של טים בלייק נלסון. הוא מקריין אדם המבוגר בהרבה מן השחקן ומתחיל למנות את נפלאות החושים, כל אחד מהם קשור אצלו להמון זכרונות וכולם מרכיבים לאט לאט את תמונת המצב העגומה בה הוא נמצא. זאת בעוד בתחילה נדמה כי מדובר בסרט קליל וחפץ חיים, מה שלכאורה זוכה לעוד רובד. לא אפרט בדיוק במה מדובר כי נדמה לי שזה אמור להיות טוויסט, אבל עליי זה ממש לא עבד ונותר שטחי למדי. האנימציה עצמה קצת ילדותית ומעט יצירתית, ממש כמו הסרט עצמו.

תיעודי – על פי התחזיות, הקרב הוא בין ״The ABCs of Book Banning״ לבין ״The Last Repair Shop״, עליו אור ועופר הימרו. אני מצטרף אליהם והייתי רוצה להדגיש אותו על פני חברו, מה שכמובן אומר שהשני יזכה אז סליחה מראש. בישראל הוא זמין לצפייה דרך דיסני+ או פשוט ביוטיוב, ומדובר בהפקה משותפת ללוס אנג׳לס טיימס ופוקס סרצ׳לייט, בבימוי בן פראודפוט וכריס באוורס. הוקסמתי מן הפתיחה המספרת על המקום על שמו קרוי הסרט, הסדנה האחרונה הפעילה בלוס אנג׳לס בה מתוקנים כלי נגינה המשמשים ילדים. ספציפית, כלים מוזיקליים שמקצים בתי ספר לצעירים שידם אינה משגת, כך שמדובר בשילוב בין מיזם קהילתי ופרויקט רווחה מתוקצב. הילדים נטולי האמצעים מספרים על חיבתם למוזיקה, מונטאז׳ים של טיפול מסור בכלים העדינים מלווה במוזיקה יפה, והלב מתרחב. עד שמגיעים לסיפורים האישיים של העובדים, שתופסים בעצם את רוב זמן המסך. כאילו לגמרי במקרה, מתקן כלי המיתר מספר על זהותו המינית ואיך התגבר על רדיפה, מתקנת כלי המתכת היא מהגרת ואם יחידנית ממקסיקו, וכן הלאה עד שואת הארמנים(!). פתאום הסרט עובר מסנטימנטליות לסכריניות כל-אמריקאית, וזה עוד לפני שהמוזיקה מתגברת עד חנק, וכבר לא ממש רציתי או יכולתי להתעניין במתרחש. בסיום יש חזרה לרגיעה ולטון המאוזן יותר, אבל החוויה הכללית אינה הרמונית. עם זאת, אמריקאים מגיבים בדיוק לסרטים כאלה אז אני מבין את ההימור עליו, וכנראה סתם ציני מדי בשבילו.

לייב אקשן – הפייבוריט הברור כאן הוא ״הסיפור המופלא של הנרי שוגר״, הסרט עם הבמאי המפורסם מבין המתחרים, ווס אנדרסון. יהיה די משונה אם האוסקר הראשון בו יזכה נסיך ההיפסטרים יהיה על סרט קצר, שהוא חלק מפרויקט שלם לנטפליקס, אבל לשם נושבת הרוח. על פי הניחושים המושכלים, את הפסלון עלולים לחטוף לו ״The After״ או ״Red, White and Blue״ ועל האחרון אתעכב לרגע (ואציע לצפות בו). אור הרהיב עוז והימר עליו, לדבריו בגלל הנושא החשוב של הפלות, אבל בעיניי הסרט משחק עם הציפיות ממנו ולכן ראוי לזכייה. סרטה של נזרין צ׳ודהורי נפתח עם תמונה של מלצרית (בריטני סנואו) המביטה כלא-מאמינה בבדיקת הריון. היא שבה אל הדיינר בו היא מתפרנסת בדוחק, שם מחכים לה לקוחות שישמחו להפליק בישבנה וגם שני ילדים: בת צעירה וילדון קטון. הפלות אסורות במדינת ארקנסו ולכן בלילה, בדירה שלא משאירה מקום לספק לגבי מצבה הכלכלי של המשפחה, מחשבת הגיבורה כמה יעלה מסע של מספר שעות נהיגה למדינה השכנה. המשך הסרט הוא המסע, שיש בו הפתעונת אחת, אבל במערכה השלישית מתרחש טוויסט שכמעט והפיל אותי מהכסא. בדקות הנותרות פשוט מלמלתי ״אוי ואבוי״ עד הקרדיטים וקצת אחריהם, ובעיקר התרגזתי והתביישתי בציניות של עצמי.
כמאמין בזכות האישה על גופה, אולי נראה לי מובן מדי מאליו שהפלות צריכות להיות חוקיות ונגישות לא משנה מה, ולכן מצד אחד קל לי מדי לצדד בסרטים מסוג זה ומאידך התחושה ש״את הסרט הזה כבר ראינו״. מה גם שהוא באמת לא מאוד מרשים בעשייתו, רק בסדר גמור. אבל המהלך התסריטאי שמבצעת הבמאית הרבה יותר מורכב ממה שהיה לי נדמה, ולעניות דעתי יותיר גם את המתנגדים להפלות בכאב גדול. אולי אפילו בהסכמה שיש מקרים שבהם מאוד ברור מה נכון לעשות, ומכך ניתן להסיק שלא משנות מה הנסיבות, הפלה היא זכות בסיסית ולא עניינו של איש.