״בחלל שנותר״ ו״אויב״: סקירה כפולה לסרטי מד"ב בסטרימינג (וקצת על "מכתב לחזיר")

ז'אנר המדע בדיוני שואף לא רק לברוא עולמות, אלא גם ובעיקר לעסוק בסוגיות פילוסופיות מורכבות לגבי המוסר שבמדע ובקידמה, ולרוב גם לגבי הטבע האנושי: הנטייה לאלימות או לטוב לב ושאלת הנבדלות מצורות אחרות של חיים ו/או תודעה. בלא מעט מקרים, זה בא על חשבון בניית עולם שסוחף רגשית או מעמיד במרכז מערכות יחסים בין-אישיות. אחד מן הדברים שאני מתחרט שלא ציינתי בסקירה שלי על "חולית: חלק שני" הוא שהסרט די קר מבחינה רגשית. אני לא רואה בכך חסרון, שכן הסרט לא מנסה לרגש יותר מדי וגם כאשר הוא מציג מערכות יחסים, הן כלי לדילמה מוסרית. זה לא דבר נדיר בז'אנר.
יחד עם זאת, יש בתחום גם יצירות שמעמידות במרכז את האלמנט הרגשי ולפעמים אפילו מערכות יחסים רומנטיות. למשל "היא" של ספייק ג'ונז, סרט המדע הבדיוני האהוב עלי מן העשור הקודם (לא להאמין שחלף יותר מעשור מאז יצא לקולנוע). אפשר גם לציין יצירות נוספות, כמו שני העיבודים הקולנועיים לספרו של סטניסלב לם "סולאריס", שהדגישו את מערכת היחסים אף יותר מן המקור הספרותי. עם כל הכבוד לגרסה של סטיבן סודרברג, הגרסה הסובייטית של אנדריי טרקובסקי משנות השבעים נותרה המועמדות לתואר הסרט הכי טוב אי פעם בז'אנר.

כל הפתיחה הזו באה לומר כי ניסיונות לסרטי מדע בדיוני שמנסים להגדיר גם טיב של מערכת יחסים, בדגש על רומנטית, זה דבר שאני מעריך מעצם היוזמה. שלאחרונה שני סרטים שיצאו לשירותי הסטרימינג מנסים לבצע בדיוק את זה: דרמת מערכת יחסים בתוך סרט מדע בדיוני, שיש בו גם שפע של רעיונות מורכבים ברמה שונה לגבי טבע האדם והחיים בכלל. לצערי, אף אחד מן הסרטים הוא לא הצלחה מוחלטת, אם כי אחד מהם זוכה ליותר שיח מהשני והוא גם זה שבסופו של דבר טוב יותר, לצד פגמיו. אתחיל את הסקירה הכפולה איתו, גם מפני שהוא הטרי יותר וזה שנמצא בשירות הזרמת התוכן הנצפה יותר.

בחלל שנותר
Spaceman

נתחיל עם מה שהוא כנראה הסרט הראשון השנה ששואף להפוך לתופעה בנטפליקס וגם לזכות בתהודה ביקורתית, אחרי הקרנת בכורה בפסטיבל ברלין. הסרט מבוסס עת הספר ״Spaceman of Bohemia״ שפרסם בשנת 2017 הסופר ירוסלב קלפר, יליד צ'כיה שחי בארה"ב. הספר זכה מהר מאוד לא רק להערכה ביקורתית, אלא גם לרכישת הזכויות לעיבוד קולנועי שצולם ברובו כבר בשנת 2021, אבל נתקל בבעיות בעריכה ובהקרנות המבחן הראשונות, שהובילו לצילומי השלמה ממש לא מזמן. אות שלא בהכרח מבשר טובות. הבמאי הוא יוהאן רנק שעבד בעיקר בטלוויזיה אבל ביים את המיני-סדרה "צ'רנוביל". מי שעיבד את התסריט הוא קולבי דיי שלהבנתי טרם עבד על פרויקט בסדר גודל כזה. לפני המצלמה יש שורה די גדולה של שחקנים מוערכים: קארי מאליגן, פול דאנו (בקולו בלבד), איזבלה רוסליני, לינה אולין וקולין נייאר תומכים בשחקן הראשי אדם סנדלר, שאני לא הולך להרחיב שוב על מעמדו כשחקן ועל הקשר שלו עם נטפליקס.

בעיבוד מן הספר לסרט ,הכותרת התקצרה על מנת לא להסגיר כי המוצא של איש החלל הוא מבוהמיה שבצ'כיה (ומשם לקובעי שמות הסרטים של נטפליקס בישראל נותר רק להמציא משהו). למרות זאת, בסרט עצמו איש החלל נותר צ'כי למרות שהסרט דובר אנגלית, השחקן הראשי הוא אמריקאי והזהות של יתר הקאסט נעה בין מגוון של זהויות אירופאיות. מה שכן עובר בכותרת היא שמדובר בגיבור שלא רק נמצא בחלל, אלא גם מעוצב ומוגדר בידי המקצוע שלו. סנדלר מגלם את יאקוב פרוחצקה, קוסמונאוט (או אסטרונאוט, הסרט לא מתרחש בתקופה בסובייטית) שלא רק מצוי לבדו בחלל והמשיכה שלו לשם היא משיכה לחקור למען עתיד המין האנושי והבנת הדרך בה היקום בפועל, אלא גם חלק מן הנטייה שלו לבודד את עצמו ולא לשתף גם את הקרובים לו ביותר בעולמו הפנימי.

הסיבה למשימה הנוכחית שלו היא חקר של ערפילית סגולה ומסתורית שהופיעה בשמיים ליד כוכב הלכת צדק. הוא נשלח מטעם צ'כיה לחקור את התופעה עבור כל המין האנושי, אך גם על מנת להגיע לשם לפני המשלחת הקוריאנית שכוללת, באופן הגיוני, יותר מאדם אחד. יש לו קשר רציף עם בקרת השליטה בכדור הארץ, רוב הזמן עם איש קשר בשם פיטר (נאייר) שעובד ביותר מדי משמרות רצופות. מדי פעם, יאקוב מופיע בטלוויזיה ועונה לשאלות מרחבי העולם או משוחח דרך מכשיר מיוחד עם אשתו לנקה (מאליגן), שמצויה בהריון מתקדם. במצב זה, לנקה מחליטה להשאיר לו הודעה על פרידה כי היא לא מסוגלת יותר להתמודד עם כך שהוא לא נמצא לצדה רוב הזמן ובמיוחד בתקופה בה היא צריכה אותו. מנהלת סוכנות החלל (רוסליני) מחליטה למנוע את העברת ההודעה ולנסות לשכנע את לנקה לשנות את דעתה, אבל יאקוב מבין שמשהו לא בסדר ודי חושד במה שקרה כשמנסים להגן על מצבו הנפשי.

מה שמערער עוד יותר את מצבו היא הופעה של ישות נוספת במעבורת החלל שלו: יצור דמוי עכביש שהוא ספק הדמיון של יאקוב, אבל מרגיש די מוחשי וגם מדבר בקולו של פול דאנו. יתרה מכך, דומה כי ליצור הזה יש יכולת לא רק לקרוא את המחשבות של יאקוב, אלא גם להציג לו אותן מולו בצורה חזותית ולשאול אותו לגבי טיב הקשר שלו עם מספר בני אדם. למשל על היחסים עם אביו שהיא חקלאי וגם מלשין למשטר בתקופה הקומוניסטית, אבל בעיקר על הזוגיות של יאקוב ולנקה. אחרי שהקשר מתחמם, יאקוב מעניק ליצור את השם "האנוש", בעוד זה ממשיך להתייחס לגיבור בשם "אדם כחוש". זה לא בדיוק תיאור פיזי שהולם את סנדלר, שלא לגמרי מרגיש טבעי בתפקיד יאקוב, אבל כן מצוי במצב רוח רגוע גם ביחס לתפקידים הדרמטיים שלו – וזה הולם את הדמות.

האנוש הוא צאצא לציביליזציה שונה לחלוטין והוא מבין את היקום בצורה שונה. יש לו גם יותר ידע, אבל על פניו היחס שלו לרגשות ומבנים חברתיים שונה בכל מובן מכל מה שמוכר לנו. השאלות שלו על פניו אמורות להיות תמונת מראה פרובוקטיבית לא רק עבור הרגע האישי של הגיבור, אלא גם עבור כל הדרך בה בני אדם מגדירים את היחס שלהם ליקום ולזולת. אך ככל שהסרט מתקדם, השאלות של האנוש הופכת להיות אנושיות יותר. באופן ציני ניתן לייחס את זה לכך שזה מה שהתסריט צריך, אבל אפשר אולי גם לראות כי האנוש מושפע מן הסביבה האנושית ואולי לומד, במודע או שלא, לתקשר כמו בן אדם ולהבין את מערכות היחסים כמו בני אדם. או לפחות להסביר לקהל פעם אחר פעם שיאקוב בורח מן הרגשות שלו ומקרבה לבת הזוג שלו. החזרה על כך היא אחת מן החולשות של הסרט, אבל היא מתאזנת בכך שלסרט יש הרבה מה לומר גם על נושאים אחרים, או לפחות דרך להציע פתח לדיון עליהם. בנוסף, היא בסופו של דבר הופכת את האנוש מייצוג למחשבה אלטרנטיבית לאנושות ולפסיכולוג מתחיל.

העניין הוא, שאין לו די זמן לעשות את זה. הסרט מאוד מושפע חזותית הן מ"סולאריס" גרסת טרקובסקי והן מ"2001: אודיסאה בחלל", אבל באורך של פחות משעתיים הוא נאלץ לוותר על האלמנט הסגנוני הבולט והחשוב בשתי היצירות הללו: קצב מדוד, הנשאר זמן רב על הדימויים באופן שמאפשר למראה עצמו להעביר את הדילמה הרגשית, לא לדיאלוג שעושה זאת במילים ספורות. הזירוז ניכר גם בתסריט שחוזר אל כמה רגעים מרכזיים בזוגיות, אבל לא מצליח ליצור מראית עין של קשר מורכב ואותנטי בין סנדלר למאליגן, ייתכן ופרט לסצנה או שתיים של ריב. אם הדמות שלו כמתבודד עוד עובדת, הדמות שלה נותרת שטוחה וקלישאתית. אפילו אחת מן השחקניות הכי טובות שפועלות כיום לא הצליחה לעורר את דמות הזו לחיים, אף שבעבר הצליחה לעשות זאת גם לדמויות שלא היו מפותחות דין בתסריט. זה לא שאין רגעים מוצלחים בין שני השחקנים, אבל זה מתרחש חלק קטן מן הזמן ואחרי שלוקח לסרט פרק זמן די ארוך ללכוד את תשומת הלב של הצופה.

אולם, בהחלט יש מה להעריך באופן בו הסרט מנסה לייצג את הקשר בעיקר דרך קטעי זיכרון. בגלל שהאנוש מראה ליאקוב את הזיכרונות, הסרט דן בטבעו של הזיכרון ובהיותו חלק מן התודעה, כך שהתודעה של יאקוב יכולה "לזכור" גם אירועים בהם לא היה נוכח, כי הוא חושב כיצד נהג בהם האדם האחר. זהו פן שקיים בתודעה האנושית ובזיכרון ויפה שהסרט מתייחס אליה ומנסה למצוא פתרון לא רק לשילובה בנראטיב, אלא גם להצגה חזותית של הנזילות שלה. הפתרון הזה מתבסס על עדשת עין הדג המעוותת של שולי התמונה וזו בחירה מובנת, אך הסרט לא עושה עמה מספיק דברים מעניינים. לרוע מזלו הוא עומד בהשוואה מול שימוש מוצלח יותר בעדשה דומה בסרט עכשווי, "מסכנים שכאלה". כמו כן, המסך הביתי הוא לא בדיוק אופטימלי לצילום מסוג זה ובכלל לסרט שמנסה להיות גם שובה עין מבחינה חזותית.

ההצלחה החלקית של הסרט בעיצוב התודעה באה לידי ביטוי גם ברתיעה של יאקוב מן המראה הפיזי של האנוש, שהוא סוג של ייצוג למה שבני אדם רואים כדוחה או מעורר חוסר נחת ומתגלה בסופו של דבר כעדין, או לפחות כתומך. הדבר קשור בסרט גם לזיכרונות הילדות של יאקוב מחוות חזירים שניהל אביו, סביבה שיש בה משהו שמעורר רתיעה. הגיבור חש רתיעה מעברו גם בגלל הפוליטיקה של אביו וגם בגלל חוויה נוספת מן הילדות שמוזכרת כטראומה מבלי שהסרט יורד לעומקה. הנוכחות של החזיר לצד הדחייה הראשונית מהאנוש הובילה אותי לאסוציאציה מקרית לסרט מן התקופה האחרונה שהצליח היטב ללכוד מצב נזיל של תודעה ולהראות כיצד ניתן לשלב בזיכרון ובפחדים גם חווית של אחרים – "מכתב לחזיר" הנהדר של טל קנטור. סרט האנימציה הקצר, שמועמד בימים אלו לפרס האוסקר והזוכה בפרס מפעל חיים ל"מתי כבר נרחיב בסריטה על הסרט הנהדר הזה". ובכן, כעת שהוא זמין לצפייה ב-VOD של יס והוט, זה זמן טוב וזה עמוד לקרות גם בפוסט שיעלה בקרוב, אך בינתיים אדבר עליו בהקשר של הסרט הנוכחי.

"מכתב לחזיר" אינו סרט מדע בדיוני, אבל דרך סיפור וחוויה אישית הוא עוסק בשאלת גבולות האנושיות וטשטוש הגבולות בין האדם לחיה, או ביטול ההנחה הכוזבת כי מותר האדם מן הבהמה. לאורך סרטה של קנטור, דברים שנחשבים מאיימים מתגלים כמצילי חיים וההתנהגות האנושית היא האכזרית. גם האכזריות הזו מובנת וכוללת גם רגעים של גאולה ובחינה נוספת של דימויים, שכוללים מוטיבים שהם לכאורה סותרים, ועיצוב התודעה על ידי אירוע בו מי שחווה את החלק המסיים את הסרט, או את כל הסרט, מעולם לא חוותה. סגנון הסרט משלב בין סוגים שונים של ציור וצילום, באופן המתכתב עם הדרך בה אלמנטים ספורים מן המציאות מעצבים את חוויה שהיא בעיקרה בתודעה, מבלי שנגדיר האם החוויה הזו היא חלום, זיכרון, הזיה או קריאה סובייקטיבית של ההתרחשות. גם "החלל שנותר" ניסה לטעון כי לפעמים החוויות שלנו נחקקות במצב הלא מוגדר הזה, אבל בגלל גודש נושאים וצורך בעלילה, או בגלל סיבות אחרות, הוא לא מצא את הטכניקה או את התעוזה ללכת עד הסוף עם גישה כלשהי לעיצוב החוויה/הזיכרון/התודעה.

אויב
Foe

ייתכן וסרט זה הוא התשובה של "אמזון פריים" לסוגיית העץ שנופל ביער בו אין איש ולשאלה אם הוא אכן משמיע הקול. העץ הזה שוחרר לצפייה בסטרימינג בשלהי השנה שחלפה, בלי להשמיע קול, על אף שהוא כולל את סירשה רונן ופול מסקל, מה שהופך את הדממה למעט מוזרה. ייתכן והבמאי גארת' דיוויס מכיר את התחושה, שכן גם סרטו הקודם "מריה מגדלנה" הצליח לצאת לעולם כמעט מבלי שאיש ישים לב. אפשר לזכור לו את "סארו – הדרך הביתה" כסרט שפתח בפניו את הדלתות, עד לשלב בו הוא ביים את הסרט הנוכחי. כמו ״בחלל שנותר״ גם הוא עיבוד לספר מדע בדיוני מן התקופה האחרונה, כאשר במקרה של הסרט הזה, הסופר איאן רייד השתתף בעיבוד לתסריט ובשלב כלשהו הציפיות היו גדולות. לכאורה, הסרט אף הוקרן בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק ואני נתקלתי בו לראשונה בתור סקרינר בתור מצביע לגלובוס הזהב, אם כי כזה שהגיע יחד עם עוד כמה סרטים אחרים ובלי קידום של ממש. מזה כמה שבועות או חודשים הוא כבר זמין באמזון פריים וייתכן שעוד מישהו צפה בו, במקרה או בכוונה.

לא מדובר בסרט טוב. "בחלל שנותר", עם כל ההסתייגויות הרבות שלי, עולה עליו בהרבה. יחד עם זאת, הוא בהחלט כולל כמה רעיונות מעניינים ופה ושם גם סצנות טובות, או שברירים של פוטנציאל שקיים ברעיון המרכזי שבו. רעיון פשוט אך מרתק לגבי בחינת העתיד ובעיקר לגבי בנייה מחדש של סרט על משבר במערכת היחסים.

הסרט מתרחש בעתיד בו כדור הארץ הפך לכמעט בלתי ראוי למגורים. הערים הגדולות סובלות מעודף אוכלוסייה ויישובים קטנים יותר פונו. אם כי לא כולם, שכן דומה שהן (רונאן) וג'וניור (מסקל) חיים לבדם בבית חוויה מבודד ונהנים לא לראות עוד אנשים סביבם, פרט לעבודה של הן כמלצרית. האנושות מצויה בשלבי הקמת התיישבות בחלל וג'וניור הוגרל להיות בכוח החלוץ לצורך כך, כפי שמבשר לזוג בתחילת הסרט שליח בשם טרנס (אהרון פייר). נאמר גם כי הסוכנות ששולחת אותו לחלל תדאג לשלומה של הן, ואף תשלח לבית סוג של העתיק רובוטי של ג'וניור על מנת שלא תהיה בודדה. כמו כן לא נמסר מועד השיגור המיועד לחלל, אלא רק שצריך להתכונן לאופציה.

הדבר מספיק על מנת לערער את הזוגיות, אם כי דברי הווייס-אובר של הן עוד בפתיחה מלמדים כי הבעיות היו שם כבר קודם. האפשרות של עזיבת המקום, עתיד האנושות ותחליף לגבר מייצרות שלל מתחים שמובילים לפרקים לריבים, להתפרקות נפשית של ג'וניור ולרגעי ניתוק, אבל גם להחייאה מחדש של הרומנטיקה והתשוקה לפעמים. הסרט מסמל זאת בין היתר על ידי כמות גדולה יותר של סצנות סקס ממה שמצופה כיום מסרט עם שמות גדולים.

כפי שקל לראות את הפוטנציאל, קל גם לראות את הבעיות. בראש ובראשונה, איכות הכתיבה שאולי מתאימה לספר אבל לא לקולנוע. זה בולט במיוחד בבנאליות של הקריינות של הן, שמלווה את הסרט מדי פעם, ובעיקר בדיאלוגים שהם יותר סימון של נקודות מפנה וסוגיות שיש להעלות מאשר שיחה אמינה. הדבר מפיל אפילו שחקנים מוצלחים וזו כנראה התפקיד של מסקל שהכי פחות אהבתי. גם רונן ידעה ימים טובים יותר, אם כי אפילו בסרט זה יש כמה סצנות בהן היא הצליחה לרגש אותי.

חלק מכך טמון במשהו שנדמה שהסרט מנסה לבנות כספוילר או טוויסט, אבל לדעתי הוא עובד טוב יותר כדרמה כאשר מבינים את המצב משלב מוקדם. ייתכן והסרט היה טוב יותר לו היה חושף את הקהל לכך מראש, אם כי החסרונות בתסריט כל כך גדולים וכמות הלוקיישנים כל כך מצומצמת שספק אם זה עובד. בכל מקרה, אולי יום אחד מישהו יעשה לזה רימייק שיוותר על הקריינות ועל הרצון להפתיע את הקהל, ויתרכז במערכת היחסים לצד המחשבה על תחליף אפשרי – ויעשה סרט טוב. בינתיים הוספתי את הסרט הזה לסקירה רק על מנת שתהיה עדות כלשהי גם כאן באתר שהסרט הזה אכן קיים ונפל לתוך קטגוריית הסרטים הלא-זכירים שאפשר למצוא ביער שירותי הסטרימינג.