״נשארים לחג״, סקירה

אחת מהאמירות שהכי מרגיזות אצלי אצל קולגות, לרבות כאלו שאני מעריך וממתין לכל ביקורת חדשה שלהם, היא "לא סרט לכל אחד". זה הרי משפט שאפשר להגיד על כל סרט וסרט. החוכמה בטקסט ביקורתי היא לנסות לכוון את הקהל שהסרט הוא כן עבורו, וגם להזהיר את האחרים. מנגד אני נוטה לומר, בעיקר לעצמי, כי מי שינסה לעשות סרט שיתאים לכל אחד יעשה סרט שיהיה הסרט האהוב על אף אחד, שכן הוא יהיה כרוך ביותר מדי פשרות. אבל באמנות, כמו בכתיבה על אמנות, אין אמת מוחלטת ותמיד יש חריגים.

"נשארים לחג" (The Holdovers), סרטו החדש של אלכסנדר פיין, הוא אולי הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו בתור סרט שפונה למכנה משותף רחב והוא בכל זאת סרט טוב מאוד עד נהדר, שהרוויח בצדק כל מועמדות לאוסקר שקיבל. האם כולם יאהבו את הסרט? מן הסתם לא ואני גם יכול לחשוב על קבוצה של שוחרי קולנוע איכות שהסרט הוא לא בשבילם, או לפחות יעורר רתיעה. אבל עבור מי שאוהבים סרטים "לכל אחד", "נשארים לחג" הוא סוג של דוגמא לכך כי בידור יכול להיות נגיש, אבל גם חכם ומורכב. מחושב היטב ומדויק על לרמה של ספר הדרכה של איך כתובים תסריט או איך מביימים סרט, אבל גם בעל ערך מוסף. לא סרט מושלם, ואני אגיע גם לכמה דברים מינוריים שהפריעו לי בו, אבל סרט שמדגים כיצד השלם עולה על סך חלקיו.

חלק מהיחס החיובי לסרט ומהתחושה כי הוא משב רוח רענן בנוף הקולנוע העכשווי נובעים מכך שהקולנוע האמריקאי כמעט ולא מפיק כיום סרטי דרמה המיועדים קודם כל לקהל מבוגר. במקרה של "נשארים לחג" הכוונה היא פחות לתכנים מיניים או אלימים בהכרח, אלא לדילמות ונושאים המעסיקים קהל מבוגר ו/או משכיל יותר, גם בתיאור של הדמויות הבוגרות בסרט וגם בתור סרט התבגרות. דרך שלוש דמויות, הסרט מצליח לתאר סוג של משבר של חיים שפוספסו של דמות מבוגרת, חיים בשולי חברה של דמות אחרת, וסיפור התבגרות של דמות שלישית – וכל אחד מן הסיפורים מסופר במספיק תשומת לב שראויה לדמות ראשית. הסרט עצמו קשור לשתי תקופות קודמות בהן קולנוע מסוג זה היה נפוץ בדרכים שונות.

האחת היא שנות התשעים, בהן פיין החל את הקריירה בתור במאי של "קולנוע עצמאי" (שלרוב כן נעשה תוך שיתוף פעולה כלשהו עם הוליווד) שיכול להיות פרוע יותר. סרטיו המוקדמים של הבמאי התאפיינו במידה מסוימת של וולגריות והפניית דגש לשולי החברה וביקורת על הזרם המרכזי, כמו יוצרים נוספים שצמחו באותה תקופה וחלקם הם עדיין מהבמאים המובילים של הקולנוע האמריקאי היום. התקופה השנייה היא התקופה בה הסרטים המורכבים לקהל בוגר לא כונו בהכרח "קולנוע עצמאי", אלא נעשו גם באולפנים ההוליוודים הגדולים ביותר – הקולנוע של שנות השבעים.

עלילת "נשארים לחג" מתרחשת בימים האחרונים של שנת 1970 ומסתיימת בתחילת שנת 1971, אבל הוא במודע מנסה להיראות כאילו הוא גם צולם באותה תקופה. באופן שחלק מקהל אולי יפספס, אף כי הסרט צולם במצלמה דיגיטלית, בתהליך העריכה העניקו לסרט מראה מגורען המדמה צילום בפילם, ואף הוסיפו כתמים המדמים את הסימנים להחלפת גלגל שנעלמו עם ההקרנה הדיגיטלית. זהו בסופו של דבר רובד שולי, שכן הדרך העיקרית בה הסרט מתכתב עם הקולנוע של שנות השבעים הוא בעיצוב העולם והדמויות, שיש בו משהו שדומה לסרטים שיצרו באותה תקופה ארתור פן (שצפייה בסרט שלו שהתיישן בצורה שנויה במחלוקת היא חלק מהעלילה), בוב רפאלסון ובעיקר האל אשבי. האחרון הוא יוצר שכל סרט שלו בשנות השבעים היה בז'אנר אחר, אבל משהו בדרך בה הוא ביים וערך הרגיש אחיד בכל ז'אנר וכל סרט שלו מהתקופה הפך לקלאסיקה. פיין הוא אחד מהממשיכים של אשבי בקולנוע העכשווי ונדמה לי כי המחמאה הכי יפה שניתן לתת לסרטו הנוכחי היא שהוא קרוב ברוחו לסרטי אשבי. אם כי הדמיון הרב ביותר נובע מעיצוב הדמויות בתסריט, אותו כתב דיוויד המינגסון ולא פיין עצמו, אף כי הבמאי הוא ידוע וזוכה פרסים גם בתור תסריטאי.

התסריט מתרחש בפנימיה יוקרתית עד מאוד לבנים, בצפון מזרח ארה"ב. נקודת המוצא היא פשוטה: בעוד שרוב התלמידים עוזבים לחופשת חג המולד והשנה החדשה עם המשפחות שלהם, כמות קטנה של תלמידים לא יכולה להיפגש עם המשפחה וצריכה להישאר בחג בתחומי הפנימיה, בחברת מורה אחד שאחראי על שלומם ועמידתם בכללי המוסד, וגם הטבחית שצריכה להאכיל את הנפשות. המורה שנשאר הוא פול האנם (פול ג'יאמטי), בוגר של המוסד שלא זכה לקריירה אקדמית או פוליטית מרשימה כפי שמצופה מבוגרי המקום, אלא הקדיש את חייו להוראה ולטיפוח הדורות הבאים שישאו את השם בגאווה. הוא נאמן לעקרונות שלו ולא מוכן לעגל פינות למען בן של פוליטיקאי, או לתת לתלמידים ציון סביר אם הם לא עומדים בסנדרטים המאוד-גבוהים שלו. אין לו זוגיות או משפחה והסרט גם העניק לו מגבלות פיזיות שיוצרות קשיים חברתיים נוספים, כמו הזעת יתר ועין פגומה. זה שהוא נותר בחג זה משהו בין "כל שנה מישהו חייב לעשות את זה" לעונש, אם כי דומה שהוא מפסיד פחות מהמורים האחרים. לעומת זאת, דומה כי התלמידים הנשארים לחג היו מעדיפים כל מורה אחר בתור משגיח.

אחד מהתלמידים הללו הוא אנגוס (דומיניק ססה) הקרוב לסיום לימודיו וסבור כי הוא יסע לחופשה עם אמו ובן זוגה החדש. אבל האם נוטשת אותו והוא נשאר לבד, עם מורה שרואה את הפוטנציאל שלו אבל גם את בעיות המשמעת שמאיימות להשאיר אותו בלי מכתב קבלה למכללה איכותית ועתיד מבטיח. בגלל שהשנה היא 1970, העתיד שהוא לא חינוך אקדמאי יכול להיות גיוס לווייטנאם. זה מה שקרה לבנה של טבחית המוסד, מרי לאמב (דה-ויין ג'וי רנדולף). הבן זכה ללמוד במוסד בו היא עובדת, אבל לא זכה ללימודי המשך ונהרג במלחמה. בעוד הגברים בסרט הם לא בהכרח מהעשירים ביותר במוסד (ואפילו להיפך), משבר האישיות שלהם הוא סוג של צרות עולם ראשון. הנוכחות של מרי בסרט היא עדות מוחשית יותר לקיומים של משברים אחרים, בכלכלה ובמלחמה שקוטעת את החיים. באופן מופגן היא אפריקאית-אמריקאית כמעט יחידה באזור, והיא לא מסתתרת מאחורי דיבורים או מחשבות על האימפריה הרומית, בעודה נאבקת על הכאב שהוא קיום בתוך האימפריה של המאה ה-21.

בשלב מוקדם יחסית, התסריט יבודד רק את שלוש הדמויות הללו דרך אירוע לא אמין, וייתן להן לצאת יחד לסוג של מסע בתוך החג. מסע שיראה את קשיי הקיום כולל בצד הכלכלי גם לשני הגברים, ויוביל את כל הדמויות למקום אחר מבחינת ההבנה שלהן את עצמן והעולם, כולל יציאה מהאזור המבודד של הפנימיה לעיירה הסמוכה ולבוסטון, בה העולם האמתי של כל אחת מהדמויות נוכח במידה מוגברת. יחד עם זאת, זה לא מסוג הסרטים בו לכל דמות יש בהכרח סוף טוב טיפוסי, למרות שמיקום העלילה סביב חג המולד מכניס את הסרט לתוך ז'אנר שהוא יותר מחמם לב ובדרכו. לכן "נשארים לחג" הוא גם סרט חג טיפוסי, ובכלל, סרט יותר טיפוסי מכפי שמשתמע מקריאת חלק מהשבחים להם זכה.

הסרט ממש לא בורח מקלישאות בעיניי, אלא סרט שמשתמש טוב בקלישאות ובכללי פיתוח התסריט בקולנוע המסחרי. הקונפליקטים בו לא מקוריים, השינויים העוברים על הדמויות בכל מערכה מבוצעים ממש על פי הספר. הרבדים הסמליים בתסריט גדושים למדי, הם פשוט פחות בוטים ממה שהורגלנו מהקולנוע וגם פחות בוטים מרוב סרטיו של פיין, להוציא כמה נקודות שהיו עבורי קצת גסות מדי, כמו השם מרי לאמב או ריבוי המגבלות של פול. "נשארים לחג" משחק לפי הספר, אבל הוא נעשה בידי במאי מנוסה שלא מנסה להתפרע בכוח כמו בחלק מסרטיו המוקדמים, אלא סומך על הדמויות והאינטראקציה האנושית שתוביל את הסיפור, תשבה את הקהל וגם לא תהיה מתקתקה מדי. אם כי כפי שכבר אמרתי, הסרט מכוון גם להיות מחמם לב ונגיש. הוא פשוט יודע לשלב אלמנטים נוספים לצד הקיטש, שעוזרים להחליק את זה בגרון. הדבר נעשה בין היתר על ידי שימוש חכם בעריכה בתוך הסיקוונסים, המראה החורפי של שנות השבעים שנקלט היטב בסיום, והמוזיקה שמעבירה את רוח התקופה גם כשהיא מקורית וגם כשהיא משלבת להיטים מזמן ההתרחשות.

כל אלו מבוצעים היטב, אבל המקום בו הסרט נוגע בגדולה הוא המפגש בין שלושת השחקנים הראשיים. כל אחד מהם משחק בסגנון שונה, אבל ביחד הם יוצרים מבנה הרמוני. ססה, בסרטו הראשון, הוא תגלית נהדרת ומבטא רוח נעורים וגם שבר פנימי מסיבות שנחשפות לקראת הסוף, דרך שורה של סצנות שבאף אחת מהן המשחק שלו אינו מוגזם. רנדולף מקבלת כמה סצנות של מונולוגים שמרגישים כמו קליפים לאוסקר והיא פוגעת בול בכל אחת מהן. אבל בשיא גדולתה היא שחקנית תומכת באחרים, באופן בו היא מצליחה להביע שילוב של אמפטיה לזולת וגם תסכול מכך שהכאב הלא בהכרח מדובר שלה הוא קשה מנשוא. על פניו, ג'יאמטי מגלם תפקיד שנכתב עבורו וכזה שמוכיח שוב שהוא אחד מהשחקנים הגדולים של העשורים האחרונים. העניין הוא שעבר הרבה מאוד זמן מאז שהוא ביצע בקולנוע תפקיד שראוי למידותיו ולכישוריו. אולי מאז "דרכים צדדיות" (Sideways), שיתוף הפעולה הקודם שלו עם פיין. ג'יאמטי הוא שחקן שנוטה להגזמה וזה לא בהכרח מתאים לכל תפקיד, ופיין יודע מדי לתת לו להתפרץ ומדי לעדן אותו באופן שנותן אנושיות לדמות.

"נשארים לחג" הוא לא סרט שמנסה להגדיר את הקולנוע מחדש, או להיות תופעה. יתווכחו עליו הרבה פחות מאשר על "הצצה ליחסים" או "מסכנים שכאלה", סרטים שדומה כי הם מנסים להיות שנויים במחלוקת אבל יש בהם סוג של תעוזה שלא מצאתי בסרטו הנוכחי של פיין. מאידך, כאשר פיין ניסה להעז יותר בחלק מסרטיו הקודמים הוא הלך לאיבוד יותר מדי וב"נשארים לחג" הוא מרגיש בבית, בניגוד להיעדר הבית של גיבורי הסרט. זה לא סרט "גדול" או מהפכני במיוחד ובסופו של דבר הוא חריג רק בפרט אחד: רמת הביצוע. מי שנרתעים מהזרם המרכזי של הקולנוע או מגלים ציניות כלפי תסריט שמונע בידי נקודת השינוי אולי יסבלו פה ושם, אבל גם עבורם הסרט מציע שפע של נקודות אור דרך סצנות לא קצרות שלכאורה מתמקדות במפגש עם דמויות משנה. בסופו של דבר זו עדיין הוליווד, אבל הוליווד בטעם של פעם – ובמיטבה.