״הגול הבא מנצח״, סקירה

מצד אחד, קל להמליץ על "הגול הבא מנצח" (Next Goal Wins) סרטו של טאיקה וואיטיטי שמבוסס על סרט תיעודי באותו בשם שביימו מרק בארט וסטיב ג'יימסון. הסרט מציג סיפור אנושי מחמם לב, משלב בין דרמה לרגעים של הומור הטיפוסי של הבמאי, שאהבת אדם נוכחת בכל פרויקט שלו, דרך נרטיב קלאסי של התגברות על אתגרים למען המטרה ותוך הבנה של הדמויות שבעצם העיקר הוא היחסים הבין-אנושיים. הסרט הוא בהחלט זמן מהנה בקולנוע, אולי בעיקר לחובבי כדורגל או תרבות של איים קטנים, כל עוד אין ציפייה לתיאור מדויק או מלהיב במיוחד של הספורט.

מאידך, מתסכל לחשוב על "הגול הבא מנצח" או להמליץ עליו בפה מלא. הסיפור הזה יכול היה לייצר סרט טוב בהרבה והאנשים שיצרו אותו הוכיחו בעבר כי הם מסוגלים לעשות זאת. וואיטיטי כתב את התסריט עם איאן מוריס ובעבר הם כתבו דברים ממש מצחיקים ומשויפים. מייקל פאסבינדר בתפקיד הראשי הוא שחקן ענק, ויש עוד פרצופים מוכרים ושחקנים פחות מוכרים שגונבים את ההצגה בתפקידי משנה. איכשהו, יצא סרט שמחמם את הלב ומעורר צחוק מדי פעם, אבל לא מבריק לרגע או מותיר רושם מתמשך. יש בו כמה קווי העלילה או מוטיבים חוזרים שמעוררים חוסר נחת לא בגלל המסר שלהם, אלא בגלל הבנאליות שבביצוע. בעולם אחר הסרט כיוון לאוסקרים, בפועל הוא יצא יותר מארבע שנים אחרי החלק הארי של הצילומים. התוצאה היא פרויקט שולי בקריירה העמוסה של וואיטיטי שבמהלך העבודה על הסרט עבד בעוד כארבע סדרות טלוויזיה בתפקידים שונים, ביים סרט של מארוול, ועוד כמה קליפים.

ראשית, הסיפור האמתי מעובד לתסריט תוך טשטוש חלק מן הפרטים לטובת מציאות הירואית יותר. סמואה האמריקאית היא טריטוריה מרוחקת של ארה"ב באוקיינוס השקט, בסמוך לסמואה העצמאית. תושבי המקום הם אזרחים אמריקאים עם ייצוג חלקי בבית הנבחרים, אוטונומיה תרבותית וייצוג בענפי ספורט. ב״תושבים״ הכוונה היא לבין 40,000 ל-50,000 איש, משמע סדר גודל של עיר קטנה. בשנת 2001 נבחרת הכדורגל של המדינה שיחקה במוקדמות גביע העולם נגד אוסטרליה והפסידה 31-0, תוצאה שבזמנו הייתה שיא עולם לתבוסה הגדולה ביותר. המשך הפיסקה הוא הסבר קצר לחובבי כדורגלי/נתונים שלא מופיעים בסרט: אוסטרליה ניצחה את טנוגה 22-0 במשחקה הקודם באותו טורניר; סמואה האמריקאית סבלה מכמה פציעות בסגל הנבחרת הבוגרת, הנבחרת הצעירה הייתה בטורניר שהתקיים בתוך המדינה כך שנערים בני 16 נקראו להרכב. בשנת 2015 הנבחרת עד גיל 23 של מיקרונזיה הפסידה 46-0 לנבחרת ונואטו (בטורניר בו המשחקי הכי צמוד שלה הוא הפסד 30-0).

למשחק הפסד השיא של סמואה האמריקאית היו שתי תוצאות: אוסטרליה החליטה להפסיק להתחרות בהתאחדות של אוקיאניה ומאז מתחרה בכדורגל באסיה; וסמואה האמריקאית ניסתה לשפר את הכדורגל המקומי. ב-2011 זה התבטא על ידי מינוי יוקרתי של תומאס רונגן, העתיר ניסיון הן ככדורגלן מקצועי והן כמאמן כדורגל, אם כי אחרי התחלה בהולנד הוא עבד בעיקר בארה"ב בשנים בהם הכדורגל במדינה לא היה מפותח כמו היום. אל סמואה האמריקאית הוא הגיע בתקופה בה ארה"ב כן החלה לבסס את מעמדה גם בענף הזה, פרט לכישלון הנבחרת עד גיל 20 להעפיל לגביע העולם, ניסיון עליו רונגן היה חתום. העבודה הבאה שלו הייתה בסמואה האמריקאית כסוג של חצי עונש, אבל כפי הקולנוע לימד אותנו, מ"ימים של תהילה" ועד היום, מעבר של מאמן לעבודה בזויה היא כלי לשיפור של הסביבה החדשה שלו כמו לשיפור עצמי.

פאסבינדר מגלם את רונגן כאיש רוגז, שנפתח אט אט כלפי התרבות הרגועה של המדינה הפולינזית אליה הגיעה. הוא לומד לכעוס פחות ואחרי כמה נקודת שבירה גם בונה נבחרת כדורגל שיכולה לעמוד ביעד: הופעה מכובדת והבעקת שער ראשון (כך בסרט. על פי הנתונים היבשים, נבחרת סמואה האמריקאית אמנם הייתה אחת מן החלשות בעולם אבל הבקיעה וגם השיגה פעם בהרבה שנים נקודות גם לפניו). הדמות העיקרית אליה הוא נקשר היא דמותה של ג'איה סאולונה (קאימאנה, בתפקידה הקולנועי הראשון), שמצויה במהלך הסרט בתהליך של התאמה מגדרית ונחשבת לאחת מן השחקנית הטרנסיות/א-בינאריות הראשונות בכדורגל המקצועני. כפי שהיא אומרת למאמן – בקרוב היא לא תוכל, טכנית, להיות חלק מנבחרת הגברים.
יש לציין כי מבחינת הסביבה המקומית ומבחינת ג'איה, המנוח הנכון הוא "פאפאפין", דמות מכובדת של מגדר שלישי שהוא חלק מן המסורת המקומית ודבר שמתקבל בכבוד מזה שנים. הסרט מסביר את זה בקצרה. שמעתי שיש ביקרות מסיומת על כך שרוב הזמן הייצוג בסרט דומה יותר לתפיסה של טרנסים במערב, אבל לי זה לא הפריע לקו העלילה הזה להיות אחד מן היותר מוצלחים. העיקר בו הוא לא ההגדרה המדויקת, אלא הנכונות של השחקנית להשתפר ושל המאמן לקבל את השונה וללמוד לחפש גם צדדים רכים בעצמו.

המקומות היותר בעייתים בסרט הם הצרות של רונגן בבית. יש לו מערכת יחסים טעונה עם אשתו לשעבר (אליזבת' מוס) שעברה לצאת עם בכיר בהתאחדות האמריקאית (ויל ארנט) וגם יחסים מורכבים עם הבת שלו, שמוצגת בסרט בעיקר דרך הודעות במשיבון. זהו חלק מן הסיפור האמתי ומה שאמור להיות הטון היותר דרמטי בסרט – אבל זה שטחי למדי. הסרט מושך לכיוון הקומי כאשר וואיטיטי עמצו מופיע בתפקיד של מנהיג דתי-רוחני, אבל ייתכן והטון שכמעט תמיד קיים במשחק שלו לא ממש מתאים לסוג ההומור של הסרט, שלפרקים הולך לאיבוד בין סגנונות.

ברמה אחרת, הסרט הלך לאיבוד במהלך ההפקה. רוב הצילומים נערכו בשנת 2019. את התפקיד שמגלם ארנט גילם במקור ארמי האמר. כאשר חלפו כמה שנים, כולל מגפה עולמית באמצע, ורק אחרי שהבמאי סיים את המחויביות שלו לפרויקטים יקרים יותר, האמר כבר ״בוטל״ והוחלט לצלם מחדש את הקטעים שלו עם ארנט. תחילה חשבתי שמדובר בסצנה בודדת בפתיחה, אבל הדמות הזו שבה לעוד כמה סצנות במערכה האחרונה. לתחושתי, עם מישהו כמו ארנט יכול להחליף מישהו כמו האמר, מדובר בשינוי טון די קיצוני לדמות ואולי גם לסרט כולו. בין הצילומים המקוריים לצילומי ההשלמה פאסבינדר לקח הפסקה של כמה שנים ממשחק, מה שהופך את הסרט הזה לסרט האחרון שהוא צילם לפני ההפסקה, אבל גם לאחד מן הסרטים הראשונים שהוא צילם אחריה. כך או כך, התוצאה ניכרת על המסך ובהחלט מבלבלת לפרקים.

אך כאמור, מבלבלת אין פירושו משעממת. קטעי הדרמה קצת חורקים וקטעי הכדורגל היו יכולים להיות מלהיבים יותר, ואין ספק כי זה אחד מן הסרטים הפחות טובים בקריירה של וואיטיטי, אבל כצפייה לא מחייבת הסרט עובד חרף פגמיו. לחובבי הכדורגל שלא נרמס בידי קבוצות ענק וכסף גדול, יש ערך בעצם הקיום של הסרט על הצד הזה של המשחק, אפילו בגיבוי מעט פרדוקסלי אך טבעי של הוליווד.