״דיסקו בוי״, סקירה

סרטו הארוך הראשון של הבמאי האיטלקי ג'אקומו אברוצזה, "דיסקו בוי" (Disco Boy), הוקרן לראשונה בישראל בפסטיבל ירושלים, אחרי בכורה עולמית בפסטיבל ברלין. כעת הוא יוצא להקרנות מסחריות והאמת שטבעי יותר למצוא סרטים מסוגו במסגרת ההקרנות הראשונה. לא שהוא מאתגר במיוחד לצפייה, אבל הוא כן מאתגר להגדרה. אף כי הוא נוגע בהרבה (מאוד) נושאים פוליטיים, דומני כי האווירה היא החלק המרכזי בו וכוחו של הסרט הוא שהאווירה הזו עשויה מרכיבים סותרים, סתירה המייצרת עניין.

האתגר להגדרת הסרט חובר לאתגר בכתיבה עליו, שכן קשה לכתוב יותר מדי על העלילה שלו מבלי לגלוש לספוילרים, חלקם נוגעים לאירועים המתרחשים סמוך לפתיחה. למעשה, גם לכתוב מי הדמויות הראשיות בשלבים השונים של הסרט יכול להרוס חלק מההפתעה. מכיוון שאני סבור כי העניין בסרט הוא האווירה, כאמור, קל לי שלא לחשוף פרטים רבים מהעלילה. למעשה, יש לו מעט תפניות ואירועים דרמטיים מאוד בהתרחשות, בסרט שעובר בין כמה אזורים גאוגרפיים שונים בתכלית. העיקר בסרט הוא הזרימה בין החלקים השונים שלו, זרימה שמגשרת על הפער בין היבשות ומשהו בה גם מגשר בין אויבים, מייצר בניהם קשר ושותפות גורל מבלי שיש להם מודעות לכך. יחד עם זאת, זה לא סרט רוחני בבסיסו: זה סרט שמציב רוחניות כאופציה נואשת, כדבר אחרון שיכול להעניק תקווה בעולם של פוליטיקה אכזרית.

הבמאי של הסרט אמנם איטלקי, אבל זהו סרט על מפגש בין תרבויות וארצות. הוא נפתח בניסיון להגר מבלארוס לאיחוד האירופאי, תוך ניצול פרצה אפשרית שלא מבטלת את הסיכונים רבים. עבור אלכס (פרנץ רוגובסקי, שחקן שמפלס את דרכו בהדרגה להיות אחד מן המוערכים באירופה) השער להגירה הוא דרך המטרפות ללגיון הזרים הצרפתי – כמה שנים של שירות ולחימה ולאחר מכן חיים בצרפת. אפשר להגיד כי המשך הסרט מתרחש בשתי הזירות הללו. הראשונה היא צרפת, סוג של ארץ מובטחת שמתגלה מן הסתם ככזו שכוללת קשיים ולא רק חלב ודבש. הזירה השנייה, בה הגיבור צריך להיות קודם, היא המלחמה. שירות שכולל מבצע ספציפי לשחרור חטופים בניגריה, אבל גם מלחמה כמצב מנטלי בעולם המקופח. עולם בו לגיון הזרים בני לאומים שונים נלחם בסכסוך של לאומים אחרים באפריקה, שהמקור שלו הוא גם פנימי וגם מושפע מכוחות כלכליים שדוחפים את האדם הפשוט להילחם.

מול המלחמה ניצבת כותרת הסרט, כמו מגדירה את גיבורו באמצעות גורם אחר, כמעט מנוגד: מסיבות וריקודים, דרך בה הגוף מאבד שליטה בלי לפגוע באחרים. יש יותר מדמות אחת בסרט שיכולה להיות מחוברת ליסוד הזה. למעשה, ניתן לחבר אותו גם לחיילים אחרים שלא מוצגים בסרט, שכן הסרט מוצא סוג של זירות בהן יכול להיות מפגש בין תרבויות. לא מפגש שמוביל בהכרח לקשר או לשלום, אבל לסוג כלשהו של הבנה בקיומו של האחר. במקרה של הסרט הזה, מדובר באנשים שהגיעו מסכסוכים פוליטיים ומתרבויות מאוד שונות, כאשר נקודת המפגש היא התרבות המערבית הדומיננטית יותר. הדיסקו הוא האופציה לשחרור והתקווה לחיים אחרים, אך גם הוא קשור בתרבות המדכאת.

חלקים מסרטו של אברוצזה מרגישים כמו ריקוד. כאלו שמציגים ריקוד בפועל אבל גם כאלו המציגים התרחשות אחרת לחלוטין, אפילו קרב. יש בכך משהו שמזכיר את אחד מהסרטים הכי ידועים שנעשו על לגיון הזרים, "עבודה טובה" (Beau Travail) של קלייר דני. אברוצזה לא הולך למקומות קיצונים כמו הבמאית הצרפתייה בכל הקשור לקצב, מיעוט בעלילה או התרחשיות מופשטות, אבל הוא בהחלט מושפע ממנה. אפשר לומר שהוא מקשר בין הסגנון שלה למשהו שקרוב יותר לזרם המרכזי של הקולנוע.

"דיסקו בוי", גם בעודו מעדיף את האווירה על פני העלילה, לא מתעכב על הדימויים יותר מדי ומספק גם כמה רגעים של מתח ופעולה, כולל סצנת קרב שעשויה בצורה מרשימה ויחסית יוצאת דופן. היא מבוימת בצורה שמבטאת את הסכנה והאכזריות של הלחימה מצד צדדים שונים ועובר צדדים שונים, אך מבלי שהדבר הופך לקשה מדי לצפייה. אולי פרט לצופה הישראלי שסרט זה יהדהד לו את המציאות כאן אבל בצורה שונה. ההדהוד הזה אינו מקרי, חרף העבודה כי הסרט נעשה לפני השלב הנוכחי בעימות הנצחי שלנו. הסרט הזה מדבר על מלחמה כדבר שקושר אזרחים שרוצים מפלט בצדדים שונים של העולם. הוא עוסק בתרבויות הספציפיות דרך אירועים קטנים, מה שלא מאפשר היכרות מקיפה עם הסביבה בבלארוס או ניגריה, אבל כן נותן רמז שמה שנראה בסרט הוא אותנטי.

היתרון המרכזי היחסי של הסרט הוא אורכו. באורך שעה וחצי בלבד, הוא עובר מהר יחסית ליצירה משופעת בנושאים כבדים, והוא מספק סצנות טובות שהבמאי נותן להן זמן להתפתח על מנת שיעוררו מחשבה וגם יהיו מרתקות לצפייה. מאידך, דומה כי הסרט לא ממש מפתח או מעמיק בנושאים אשר עולים בו והוא חולף קצת מהר מדי. לכן לא לגמרי צללתי לתוכו, למרות שיש כמה מקומות שהייתי קרוב לכך. הוא עדיין לא יצירה שלמה מספיק על מנת להיות אחד מהסרטים הכי טובים של השנה, אבל הוא כן מסמן את הבמאי שלו ככישרון בולט. למי שמחפש בקולנוע סרטים מקוריים, עצם ההפצה שלו היא אירוע משמח, גם אם לא כל הצופים יתחברו לאווירה שהסרט מייצר.