״רסטין״ (Rustin), סקירת נטפליקס

אם יש משהו שנטפליקס אוהבים יותר מאשר שימוש ברחפנים בסרט תיעודי, זו האפשרות לזכות בפרסי אוסקר. "רסטין" (Rustin), שעלה לשירות בסוף השבוע שעבר, הוא אחד מן הניסיונות היותר מובהקים שלהם לעשות בדיוק את זה גם השנה, אפילו אם יש להם עוד כמה אופציות שחלקן בדיעבד מבטיחות יותר. "רסטין" זועק תנו לי אוסקר החל מעצם העיסוק בביוגרפיה של אדם חשוב ולא מספיק מוכר, דרך הכנסת סוגיות פוליטיות רבות לעלילה (רובן כבר שם באופן טבעי), ועד לשיר סיום של לני קרביץ שמתפקד כניסיון לעורר השראה ואולי לזכות גם בקטגורית השיר המקורי. הוסיפו לכך את חברת ההפקות של ברק ומישל אובמה, השותפה כאן לראשונה בסרט עלילתי. סרט המואתת לצופה שהוא חשוב ושכדאי לקחת אותו ברצינות – הן כהשראה פוליטית, הן כאופציה לפרסים. ציני לחשוב כי הדבר השני הוא חשוב יותר, אבל רבות מן ההחלטות האמונתיות בסרט רומזות שזה המצב. זה לא בהכרח רע, אבל זה גם קצת מגביל.

האיש שעומד במרכז הסרט ונתן לו את שמו הוא ביארד רסטין, פעיל פוליטי למטרות שונות, רבות מהן היו שנויות במחלוקת במהלך חייו. רסטין שנולד בשנת 1912 היה אפריקאי-אמריקאי, הומוסקסואל ופציפיסט, והיה הפעיל בתחומים שונים הקשורים לכל אחד מן ההיבטים הללו בזהות שלו, באופן שלעתים התנגש. היו לו חיים מרתקים ומאבקים קשים במשך מספר עשורים, אבל הסרט מתמקד בעיקר בכמה חודשים סביב האירוע המפורסם ביותר שהוא יזם: המצעד הגדול לוושינגטון, אירוע שאיחד את ארגוני המחאה של האפריקאים-אמריקאים, וזה שבמהלכו מרטין לותר קינג נשא את נאום "יש לי חלום". בערך הוויקיפדיה בעברית אודות המצעד, רסטין כלל לא מוזכר (בניגוד לערך באנגלית). זה נובע גם מכך שהיה שנוי במחלוקת בזמן אמת עקב המטרות האחרות למענן לחם, והנטייה המינית אותה לא הסתיר, מה שהוביל להתנגשויות עם החוק וגם עם ראשי המחאה האחרים. הם העדיפו שהוא יהיה כמה שיותר ברקע, למען המטרה הכוללת.

את הסיפור לסרט כתב ג'וליאן ברייס, שכתב עד כה בעיקר לטלוויזיה, ובכתיבת התסריט הוא חבר אל דסטין לאנס בלאק, תסרטיאי בעל מומחיות בסרטים ביוגרפיים עם אופציה לאוסקר, כמו "מילק" (שזיכה אותו בפרס) ו"ג'יי אדגר". מי שביים את היצירה הוא ג'ורג' סי. וולף, במאי שזכה להכרה בעיקר בתיאטרון, אולם הוא כבר ביים עבור נטפליקס את "הבלוז של מא רייני" שזכה בשני פרסי אוסקר בקטגורית טכניות. למרות שזוכרים אותו בעיקר בגלל שצ'דוויק בוזמן הפסיד את פרס השחקן הראשי על תפקידו בסרט זה. מי שזוכר את אותו סרט, יודע כי מלבד בוזמן ו-ויולה דיוויס היה בו גם קאסט מוצלח של שחקני משנה, שניים מהם ממשיכים גם לסרט זה. האחד הוא גלין טורמן הנפלא שמגלם היטב את א. פיליפ רנדולף, מי שהיה החזית הגלויה של ארגון המצעד ומי שלא מקבל הרבה סצנות בסרט, אבל הוא נוכחות בולטת ונחושה בכל אחת מהן. השני הוא קולמן דומינגו, שמקבל שדרוג לתפקיד ראשי נדיר יחסית לקריירה שלו, תפקיד בו הוא יכול לנעוץ את שיניו ולהראות את הכישרון שלו.

שיניים הם גם דבר מהותי למראה של דומינגו/רסטין בסרט, שכן עיצוב השיניים של הדמות, כאשר רובן חסרות, הוא עוד אופציה לפרסים בטקס האוסקר, הפעם בקטגוריית האיפור. אבל דומינגו הוא בסופו של דבר לב הסרט והוא מבצע תפקיד טוב מאוד: הוא כרזימטי ומוערר רתיעה בו זמנית, באופן שמעביר היטב את הנחישות של האדם שיודע שהחברה בזה לחלקים רבים באישיות שלו, ולכן הוא מנסה להצניעם. זו בהחלט הופעה שראויה להיות בשיחה על פרסי משחק באוסקר ובכלל. שאר השחקנים בסרט עושים גם הם עבודה טובה, אלא אם כן הם כריס רוק בתפקיד המתנגד העיקרי לרסטין בקרב הנהגת המחאה: רוק הוא פשוט לא שחקן דרמטי מוצלח, למרות שבסרט הזה ההופעה שלו מעודנת יחסית.

וולף הוא במאי שעבודה עם שחקנים היא כנראה הצד החזק יותר שלו, לפחות בכל הקשור לסרטי הקולנוע שלו עד כה. הוא מנסה לטעון את הסרט גם בקומפוזיציות מעניינות ובונה מהירות בעריכה וצילום, אבל התחושה היא שהוא לא ממש יודע מה לעשות בצורה אחידה. אם כי הבעיה העיקרית של הסרט היא התסריט, שנוטה להיות דידקטי מדי ולא מצליח להוסיף ניואנסים לדמויות, פרט לדמות הראשית. הוא גם מתפזר לפעמים לעלילות משנה שלא ממש עובדות, כמו רומן של רסטין עם גבר נשוי שעומד להיות כומר, או טענה על היעדר נשים בקרב הדוברים בעצרת שנראית קשובה יותר לרגישויות של 2023 מאשר ל-1963.

למרות כל זאת, הסיפור במרכז הוא כזה שמומלץ להכיר. פשוט הסרט שמלווה אותו לא מצליח לסחוף או להתעלות לרמה שהיא יותר מצפיית סטרימינג סבירה, כזו שמעבירה את הזמן. רסטין האמתי מוערר השראה, דומינגו מרשים בהופעה שלו, אבל הסרט עצמו לא מצליח לייצר התלהבות נוספת. מועמדות או שתיים לאוסקר הן עדיין דבר אפשרי, אבל דומה כי זכייה בפרס, או יצירת רושם מתמשך לעתיד סביב הדמות ההיסטורית הזו, לא תבוא מן הסרט הזה.