פסטיבל חיפה 2023: "המנצחים", "חידת שושני", "הקדירה", "הילד החדש"

ימי חול המועד מכניסים את פסטיבל חיפה לסוג של שיא, שגרה, או שגרה של שיאים אם תרצו. זו גם הנקודה בה התחרויות הישראליות מתחילות, כשהשנה לצערי לא הצלחתי לתפוס את תחרות הקצרים, אבל לסרטים מהתחרויות העלילתית והתיעודית אתייחס בדיווח זה, בתקווה שנוסיף לדווח מהתחרויות האלו בהמשך. כמו כן, בסיקור הזה יופיעו עוד שני סרטים מהמסגרות הבינלאומיות, אחד מהם מהמדוברים בפסטיבל, והשני שצריך להיות.

"המנצחים"

נתחיל מהטוב ויש לא מעט טוב: בשנה של "העיר הזאת", הקולנוע המוזיקלי הישראלי נוכח מתמיד. "המנצחים" בהובלת הבמאי אלירן פלד הוא מיוזיקל מושקע, עתיר בנאמברים. זו הפקה הבוראת מחדש ישראל פיקטיבית בעלת מראה ספציפי, שנעזר במלאכותיות שלו בצמצום לצורך הסיפור ובעיקר בניית תחושת הנוסטלגיה של ישראל שאף פעם לא ממש הייתה – בין אם זאת תל אביב הנראית בסרט קצת כמו עיירה צרפתית, או קיבוץ נצר סרני שנראה כמו אזור ירוק המנותק מהעולם. העלילה מתרחשת סביב מלחמת ששת הימים (או המיתוס שלה), החששות לפני המלחמה, חגיגות הניצחון לצד אובדן של אחרים, ישראל המגדירה את עצמה מחדש כאומה מנצחת וסכנות האופוריה. יש בסרט ביקורת כלפי מהות הניצחון והתבשמות מניצחון, אבל גם כבוד לשכול כך שדומני כי הסרט השואף לבדר יצליח לא להעליב יותר מדי, למרות שבחלקיו הטובים יותר יש עוקץ אפקטיבי.

הפחות טוב עד הבעייתי: מיוזיקל צריך רמת ביצוע גבוהה מאוד בכל ההיבטים, ו"המנצחים" סובל מחוסר אחידות בכמה תחומים. יש כמה ליהוקים שלא עובדים כולל בתפקידים מרכזיים, הדיאלוגים כוללים ניסיונות תמוהים להצחיק ואזכורים תרבותיים מפוזרים מדי בעיניי. מה גם שלהזכיר את ק.צטניק כדוגמא לכישרון כתיבה זה משהו שצורם לי גם באופן אירוני.
חוסר האחידות בשירים הוא בעיה יותר גדולה אך זה מן הסתם עניין של טעם, אם לשפוט לפי הזכייה של הסרט בפרס אופיר על מוזיקה, שניתנה לו כנראה בזכות השירים שכתבו רן שם טוב, בן זיידמן ודניאל מרקוביץ. כך שיש כאלו שאהבו יותר ממני. בסרט שמתכתב ישירות עם הסרטים של ז'אק דמי ומישל לאגרן, בהם הסנטדרטים גבוהים וכל שיר צריך לפגוע, השירים המקוריים ב"המנצחים" הם יותר ברמה של אחד משלוש. יש כמה נאמברים מבריקים, כמה סבירים וכמה שלא עובדים במקום להרים את הסרט.

אבל נסיים שוב בטוב, כי הסרט מסתיים בסיקוונס שהוא לדעתי המצטיין שבו – עם שיר לא מקורי, אבל עם עשייה מדויקת שנותנת סוג של אגרוף קטן בבטן בסיום, ומתכתבת בדרכה עם התרבות הישראלית של התקופה ועם המורשת של הקולנוע הישראלי, סוג של שינוי מבט כמו "שיר לשלום" בסוף "הלהקה", עם מחאה נוקבת יותר ומבט גם על חוסר היכולת להכיל אותה. 

"חידת שושני"

סרטו של מיכאל גרינשפן נראה לעיתים כעוסק בסיפור אגדי מדי, או סמלי מדי, על מנת להיות מציאותי, אך דומה כי ״מר שושני״ אכן היה אדם אמיתי – יהודי משכיל בעל זיכרון מושלם שבקיא בתנ״ך ובתורה שבעל פה לפרטי פרטים, כפי שהוא רושם שהוא בקיא בכל נושא, כולל מדע, פילוסופיה ואיסלאם. עמנאול ליונס ואלי ויזל היו בין תלמידיו – הראשון משוחח עליו בסרט בקטעי ארכיון, את השני הבמאי מנסה להשיג. לא אחשוף את מידת ההצלחה, או את המידע שהם ועשרות תלמידים אחרים מעניקים, שלפעמים משלים ולפעמים סותר. שושני הוא עובדה מוצקת וגם סוג של תעלומה.

כבדרך אגב, סמוך לראשית הסרט, מוצג ציור בו נראה שושני ליד קפקא ובורחס. בורחס מרגיש לי כמו סופר שהסרט הזה היה יכול להיות עיבוד לאחד מכתביו: גרינשפן נמצא במסע מורכב ברחבי העולם, מלקט רמזים לשמו האמיתי של הגיבור ולמצאו. על פניו הוא נמצא בדרך ארוכה המשתלטת על חייו למרות שהוא מבין מראש כי הוא פשוט שואל את השאלות הלא נכונות. השאלה מי האיש היא פחות חשובה מאשר מהות ההשפעה שלו על אחרים, מה הוא בעצם אמר או ניסה לומר, והאם יש לו רלוונטיות לחיינו.
אחרי עשר שנים של עשייה ושעה וחצי של סרט, הבמאי מצליח לספק סוג של תשובה, חלקית מאוד במודע, לשאלות הללו ולכן דומה כי הסרט היה שווה את המאמץ: עבור היוצר, עבור חלק מהמרואיינים שלו וגם עבור הקהל, אף כי לא תמיד הסרט סוחף באותה מידת אינטנסיביות. 

למעשה גרינשפן ניצב בסרט בפני אתגר בלתי אפשרי: לא מכיוון שהוא מנסה לחשוף סודות של אדם שדאג לשמור על סודותיו, אלא בגלל שהמושא שלו הוא אדם חכם מאוד. בלתי אפשרי לייצר סרט שיישקף את עומק המחשבה שלו, בטח לא סרט נגיש. בדרכו, ״חידת שושני״ מצליח לייצר מותחן תיעודי שלבו פילוסופיה של היהדות או בכלל. לא הצלחה נטולת חריקות, אבל הצלחה.

"הקדירה"
The Taste of Things / La Passion de Dodin Bouffant

הקדירה

הפער בין ערוץ האוכל לקולנוע סינפילי-זוכה-פרסים מעולם לא היה קטן יותר מהשנה. בפסטיבל ונציה אגדת הקולנוע התיעודי פרדריק וייזמן הציג סרט באורך ארבע שעות על מסעדה בעלת שלושה כוכבי מישלן, אבל דומה כי הוא נמצא בצלו של "הקדירה", שזיכה את הבמאי הויטנאמי טראן אן האנג בפרס הבימוי בפסטיבל קאן.
זהו סוג של סרט עלילתי על המקבילה של המאה ה-19 לשלושה כוכבי מישלן: אחזותו של גורו אוכל בשם דודן (פייר גנגייר) ״נפוליאון של האוכל״, כך הוא מכונה – מבקר מזון ובעל חזון בבישול, אבל מי שמבשלת באחוזתו וגם מדריכה במקום נערות היא הטבחית הוותיקה שלו אנג׳יני (ז'ולייט בינוש). הקשר ביניהם גם כולל גוון מיני ורומנטי, אם כי היא גאה במיוחד בשותפות הקולונירית.

אבל יותר מעלילה, הסרט הזה הוא סוג של פורנו בשביל פודיז. נראה כי את פרס התסריט בקאן אף אחד לא היה מעניק לסרט הזה, אבל אולי זה יתרון עבור מי שנהנים לראות סיקוונסים ארוכים של בישול והגשה. טארן אן האנג בהחלט משקיע לא מעט בדרך האוכל בצורה דינמית: הסרט עמוס מאוד בתנועות מצלמה ארוכות הנעות על פני חלל גדול, ועבודת הצילום מרתקת גם בגלל השילוב בין תאורה טבעית בעזרת נרות, לבין שימוש בתאורה חיצונית.
אבל כן יש בסרט עלילה והיא די בעייתית לפרקים בעיניי, בעיקר בכל הקשור לדיאלוגים, שחלקם על סף המביך. יש כמה רגעים דרמטיים מוצלחים בחצי השני של הסרט, אבל הבמאי בסופו של דבר בוחר בכמה פתרונות דביקים מדי ולפחות עבורי, לפרקים ארוכים היה קשה להיות מרותק למסך. אולם אני לא קהל היעד ועבורו, הסרט כפי הנראה בהחלט עובד, גם אם כדאי להתייחס מעט בחשדנות לדברי השבח ולפרס בפסטיבל קאן.

"הילד החדש"
The New Boy

סרטו של הבמאי האוסטרלי ממוצא אבורג'יני וורוויק תורנטון הוא מתמודד ראוי על תואר הסרט הכי יפהפה מבחינה חזותית בפסטיבל: הודות לצילום במרחבים האוסטרלים, אבל גם בזכות הקומפוזיציות המדויקות של הבמאי. בדומה לסרטיו הקודמים, "שמשון ודלילה" ו"ארץ מתוקה", החדש ממשיך לעסוק בעבר של הילידים בארצו גם דרך אסטתיקה ואיקונוגרפיה של המערב, בדגש על מערבון ומוטיבים נוצריים. בסרט זה, העיסוק בנצרות מול רוחניות מקומית מגיע לשיא שהוא גם מאבק וגם שילוב. זהו סרט בעל קצב איטי המשולב בריאליזם מאגי, בו הרוחני ועל טבעי תופס דומיננטיות, מה שהופך אותו למאתגר עבור הקהל גם בגלל שיש בו רבדים רבים הנתונים לפרשנות.

הסרט נפתח בילד אבורג'יני קטן הנאבק במתיישבים ונראה שיש לו כוחות לא מבוטלים, אך בסופו של דבר הוא נלכד ונשלח לבית יתומים המנוהל בידי נזירות (אחת מהן היא קייט בלאנשט) שבעצמן שומרות סוד. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה אך מדובר ברקע, ורוב הזמן הקהילה של שתי נזירות, העובד שלהן והיתומים, מתנהלת בעולם מבודד בו הם מביאים ציוויליזצה חקלאית למרחבים, אך אלו עדיין כוללים סכנות. הילד האבורג'יני זוכה לכינוי "הילד החדש", ולמרות העדר שפה משותפת, הוא מצליח להשתלב חלקית בחברה הזו, בגלל שהילדים מבינים שיש לו כוח ולא פחות מזה, חמלה. הסרט גם חושף מהר מאוד שיש לו גם כוחות מאגיים, אבל הטבע המדויק שלהם לא נחשף במלואו. אולם היכולת שלו מעלות שאלה לגביו: הוא ספק ברכה למקום וספק אויב, אולי שטן, אולי גלגול מחדש של ישו, אשר פסל חדש שלו מגיע למקום ומעורר את הסקרנות של הילד החדש.

הסרט הוא סוג של הכלאה בין ג'ון פורד לקארל תיאודור דרייר: סרט איטי על בנייה של תרבות חדשה באזור מרוחק עם רוחניות מורכבות הכוללת כמה לבטים פנימיים של הדמויות. לא תמיד ברור מה הסרט מנסה לעשות בכל רגע, אבל זה נובע מכך שהן הילד החדש והן יתר הדמויות מביעות מנעד רגשי בנוגע ליחסי בין אדם לאדם, וחלק מן הדמויות בעלות השקפה שונה ודינמית לגבי יחסים בין אדם ואל, אדם וטבע וסוגים שונים של אמונה. ייתכן וחלק מן הדימויים נותרים מעט סתומים אבל אחרים מעוררי השראה דרך היופי ודרך הלכידה הן של אמונה במופלא והן של הכאב בדרך שבה תרבות אחת מוחקת, או מעוותת, תרבות אחרת.