פסטיבל ונציה 2023: ״הרוזן״, Comandante, Ferrari, The Oceans Are the Real Continents

סרט פתיחה דובר אנגלית אין השנה בפסטיבל, אבל בכל זאת סרט הפתיחה הופק בשיתוף עם פרמאונט פלוס, והוא מתגלה כסרט שגאה להיות איטלקי עם השפעה הוליוודית ניכרת. העלילה מתרחשת בשנת 1940 ומתבססת על סיפור אמתי אודות צוללת אחת, אבל הוא מרגיש לפרקים כמו אפוס. הבמאי אדוארדו דה אנג'ליס מנסה להכניס לסיפור גוון פיוטי אישי מחד, לצד בניית אלגוריה בין הסיפור הספציפי למשהו על-זמני לגבי הרוח האנושית.

זה ניכר כבר בפתיחה, בה על המסך מופיע ציטוט של חייל רוסי שאוקראינים הצילו מטביעה ב-2023, (משמע כנראה אחרי צילומי הסרט). אבל הפער בין ביטוי האישי של הדמויות והיוצר לבין הראייה הכלל-אנושית הוא לא הסתירה הגדולה והמעניינת ביותר העומדת בבסיס הסרט. הסתירה העיקרית היא ש״קומנדנטה״ מצד אחד מסקר את הפאשיזם, מלחמת העולם השנייה ומלחמות בכלל, ובאותה נשימה מאדיר את הגיבור שלו בתור ימאי קשוח, נחוש, ערכי וכזה שההסבר שלו למעשי הגבורה שהוא מבצע הוא ״כי אני איטלקי״. חלק מן המעשים הללו הם חתירה מודעת כנגד הקו הרשמי של המדינה בשנת 1940.

הגיבור הוא קפטן סלבטורה טודארו, המגולם בצורה מרשימה בידי פיירפנרנצ׳סקו פאבינו. הוא קצין בחייל הים האיטלקי הפשיסטי, אבל כזה הרואה את עצמו כאיש-ים לא פחות מכך. הוא מלהיב את חיילו בקשיחות ולא מסביר את מעשיו, אך מתברר כי יש בהם היגיון המשלב אומץ לצאת לקרב באורח מסוכן וסוג של הוגנות, המתבטא בהחלטה להציל אנשי ספינה בלגית שהצוללת שלו הטביעה.

בדומה ל״הצוללת״ של וולפגנג פטרסון, החלק הארי של הסרט מתרחש בצוללת עליה סלבטורה מפקד. מוטב היה כי הסרט היה מגביל את עצמו עוד יותר בתחום זה, שכן הניסיון לבניית דמות ופיוט סימבולי דרך עיסוק ביחסיו עם אשתו, לצד היבטים נוספים בתחילת הסרט שחוזרים לפרקים כפלאשבקים, מעט מאולץ. לעומת זאת, קטעים בהם הקרבות מגיעים, כאשר הצוות מצפה לכך או במהלך רגעי שלווה, הם אפקטיביים ומרשימים בהרבה. הם גם מוליכים ללב של הסרט – מפגש איטלקי-בלגי שכולל אתיקה סבוכה ובחירות מורכבות, אבל גם סצנה קומית על בישול שמגיע משום מקום, כמו מתקפת פתע של האויב.

זה מספיק על מנת להפוך את הסרט למהנה, למרות שלתחושתי הוא לא פתר לחלוטין את הפער בין השאיפה להומיניזם להערצה פטריוטית לגיבור שלו, שבכל זאת לחם בצד שההיסטוריה זוכרת לא לחיוב. לא משנה עם הוא מתחיל את הסרט באמירה על כך שהפשיזם כואב (הניסוח שלי עדין) ואומר כמה פעמים שהאיטלקים לא אכזריים כמו הנאצים.

El Conde
הרוזן

אפרופו פאשיזם, אחד מן הסרטים הכי מצופים השנה עבורי הוא סרטו החדש של פבלו לאריין, שהקוראים לא יצטרכו להמתין לו עוד הרבה – הוא צפוי להעלות בנטפליקס עוד כשבועיים. דומה כי הסרט מחבר כמה תחומי עניין של הבמאי הצ׳יליאני: עיסוק בעבר הקרוב של צ׳ילה, בדגש על דיקטטורת פינושה, ויחס לא שגרתי לפריסת הנרטיב בכלל ולביוגרפיה קולנועית בפרט. לכן, אין זה פלא כי הוא ביים סרט ביוגרפי על אוגוסטו פינושה, כזה החושף עליו פרטים חדשים: הוא זייף את מותו ולמעשה עדיין חי באי מול חופי צ׳ילה. כמו כן, הוא ערפד שנולד בצרפת של המאה ה-18.

הכינוי ״הרוזן״ משמש בסרט הן ביחס לדיקטטור ששלט במדינה והן לדרקולה, והסרט משתמש במטאפורה של שתיית הדם גם בהקשר ליחסים בין מעמדיים, יחסי שלטון ואזרחים/נתינים, והיחסים בין ההגומוניה האירופאית ודרום אמריקה. הוא עושה זאת בעזרת צילום בשחור-לבן של הצלם האמריקאי הבכיר אד לחמן, צילום המאמץ לפרקים אלמנטים החוזרים למקורות הגותיים של ייצוג ערפדים ואימה בקולנוע. לאריין חוגג את הכניסה לטריטוריה של אימה עם שימוש בקטעי גוֹר שלא ממש מנסים להפחיד או לעורר דחייה, והתוצאה מרהיבה.

הפרולוג מציג את תולדות חיי פינושה, ואף כי הוא מדבר בספרדית וצרפתית במהלך היצירה, הפתיחה שלו מובאת בעיקר בקריינות באנגלית. יש לך סיבה, ומבלי לחשוף את כל ההפתעות הרבות, השימוש בווייס-אובר לאורך הסרט הוא יצירתי ומוסיף הרבה לתמונה. עיקר הסרט עוסק במשבר המטריד את צאצאי פינושה: מצד אחד, עושה רושם שהוא הפסיק לשתות דם, מה שיכול להוביל למותו; מאידך, יש סדרה של רציחות הכוללת תלישת לבבות בסירה בסנטיאגו, ובני המשפחה של פינושה, היודעים את הסוד למרות שאינם ערפדים בעצמם, מבינים במי לחשוד.

המשפחה כוללת את אשתו, לוסיה, וחמישה ילדים שרגילים לחיי שפע וחוששים לעתידם הכלכלי. עושה רושם כי הרוזן לפתע דואג להם ולראשונה מספר להם על ניירות שיתנו להם גישה לעושר שצבר במהלך השנים. על מנת לעשות סדר בניירות, המשפחה מגייסת עזרה של נזירה שהסכימה לשמור על חשאיות בתמורה לשימוש בידע שלה בראיית חשבון. זוהי דמות מפתח בסרט, כמו גם דמות של המשרת הנאמן של הרוזן, מי ששירת אותו גם בפשעים נגד האנושות וזכה לקבל את הכבוד של הפיכה לערפד.

בדומה לסרטו הקודם של לאריין, ״אמה״, הקצב של הסרט נראה לא מאוזן לפרקים, אבל הכל מתברר במערכה האחרונה שהיא פשוט חגיגה. במהלכה, כל הרמזים מתחברים והמטאפורה, הקומדיה והאימה משתלבים לטון אחיד שכולל גם סיקוונס שיש בו סוג של ביטוי חושני לאושר או רוחניות, אם כי גם את הסיקוונס הזה ניתן לקרוא בכמה דרכים. זהו סרט שחבל שרוב האנשים לא יחוו על המסך הגדול, אך דומני שזה גם סרט שירוויח הרבה בצפייה נוספת. כזו שתחשוף את מלאכת המחשבת של התסריט ותגרום גם לחלקים שנראים מעט כבדים באמצע היצירה להרגיש כמו תעופה משוחררת.

Ferrari
פרארי

מייקל מאן הוא אחד מבמאי דרמות הפעולה המוערכים ביותר בארה"ב. אם כי באופן אישי חשתי בעשורים האחרונים, אחרי "הנוסע", שהוא לא הצליח לשחזר את שיאיו. הוא גם האט מעט את קצב הבימוי, אבל נשאר מעורב בפרויקטים אחרים, כמו "פורד נגד פרארי" שהוא היה אחד מן המפיקים שלו. למרות שמו של הסרט ההוא, דמותו של אנצו פרארי הייתה דמות משנית מאוד. כעת, מאן חוזר עם סוג של פריקוול בו פרארי נמצא במוקד, בסוג הביוגרפיות שהופך נפוץ יותר בעת האחרונה ובצדק: התמקדות רק בתקופה של מספר שבועות בחיי הגיבור.

הסרט מתרחש בשנת 1957. אנצו פרארי (אדם דרייבר, המגלם ולא בפעם הראשונה דמות שהולמת את שמו) הוא כבר אגדה בחייו והגיבור המקומי בעיר מודנה בה הוא חי. הוא התפרסם לראשונה כנהג, אבל גילה כשרון רב עוד יותר כמנהל פיתוח מכוניות בחברות הגדולות. אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הקים את החברה על שמו, שבמהלך שנות החמישים כבר הפכה לאייקון איטלקי ולחברה זוכת תארים בכל סוגי מירוצי המכוניות. רק שלבנות מכוניות מירוץ זה עסק יוקרתי שגורר הפסדים, וכמות מכוניות היוקרה שיצרה החברה לא ייצר כמות גדולה של הכנסות, מה שהעמיד אותה בסכנה ממשית של פשיטת רגל.

כמו כן, כמי שעוסק בספורט שבאותן שנים כלל סכנת מוות גדולה מאוד, אנצו פרארי חי עם רוחות הרפאים של חברים שנהרגו במכוניות אותן הוא בנה, וגם עם המוות בגיל צעיר של בנו ממחלה. הנישואין שלו עם אשתו לינדה (פנלופה קרוז) לא ממש התאוששו מאז מבחינת חמימות, אבל שרדו כחלק מן הברית העסקית של השניים, כאשר היא חדה יותר בעסקים. היא גם יודעת שהוא מרבה לבגוד בה, היא רק לא מבינה שהבגידות הן עם אישה אחת בשם לינה (שיילין וודלי), שגם ילדה לו בן שנותר בחיים.

על מנת להציל את החברה שאיבדה גם את שיא ההקפה במסלול במודנה, פרארי צריך לזכות במירוץ יוקרתי הנערך לאורך איטליה. לשם כך, מאמן אנצו נבחרת של נהגים, שני הבכירים בניהם מגולמים בידי פטריק דמפסי וג'ק אוקונל, אך מי שמכניס רוח רעננה לקבוצה הוא נהג חדש בעל רקע באצולה ובת-זוג מפורסמת, שמגולם בידי גבריאל ליאון. כולם מדברים באנגלית בלי לנסות להדגיש יותר מדי את המבטא האיטלקי, מה שאומר שדרייבר במצב רוח רציני יותר מאשר היה ב"בית גוצ'י", האייקון האיטלקי הקודם אותו גילם. דרייבר כהרגלו טוב מאוד ויש סצנה אחת בה חילופי המבטים שלו עם קרוז מייצרים ניצוצות של ממש. באופן כללי, הדרמה בסרט יעילה למדי, גם אם יש בה משהו מעט מכני ולפרקים אף מיושן.

באופן טיפוסי למאן, הסרט משתפר בקטעים שנוטים יותר לכיוון האקשן. אין הרבה כאלו, אך מאן בונה טוב גם סיקוונס בה מכונית אחת נוסעת לבדה ואנשים עוקבים אחרי הזמן שלה במהלך טקס בכנסייה, כאשר המירוץ הגדול אליו מוביל הסרט כולל סיקוונס שלדעתי מצדיק את הבנייה. אף כי הסרט הוא הפקה עצמאית, מה שאיפשר לאדם דרייבר להגיע לבכורה בוונציה למרות שביתת השחקנים, כוחו הוא התחושה שהוא סרט הוליוודי של "פעם" – כזה המיועד לקהל בוגר ומספק חוויה סוחפת, גם אם לא מעמיקה במיוחד. לא סביר שהסרט יצא מן התחרות עם פרסים, אבל הוא סוג של חזרה לכושר עבור מאן.

The Oceans Are the Real Continents
האוקיינוסים הם היבשות האמתיות

אחרי שסקרתי שלושה סרטים מן התחרות הרשמית, אסיים עם סרט שהסיפור שלו מאחד את שתי המסגרות העצמאיות של הפסטיבל: במסגרת שבוע המבקרים צפיתי ב-2019 בסרטו הקצר של טומאסו סנטאמברוג'ו, ששמו כשם הסרט הנוכחי – פיתוח לסרט ארוך של הסרט הקצר, שמוצג במסגרת "ימי ונציה", היא שבוע הבמאים של הפסטיבל. ועד כמה שאני זוכר את הסרט הקצר, המעבר לסרט ארוך עושה חסד עם היצירה, שלכאורה מתמקדת בהווי בעיר קובנית הנראית מוזנחת, ולא בעלילה. בסרט הארוך, נראה תחילה כי סנטאמברוג'ו מתאר שגרה ולא התפתחות. אך בדומה למורה שלו, לב דיאז, הבמאי האיטלקי שנקשר למציאות בקובה מניח בהדרגה ובקצב איטי רמזים למה שהופך בהדרגה לעלילה מרגשת, שיש בה גם מבט על השגרה וגם התפתחות שמשלבת תקווה וכאב.

העיר סן אנטוניו דה לוס באנוס נראית בסרט כמקום בו תחזוקה וטיפוח ניכרים רק במבנים הספורים השייכים לרשויות חיצוניות. יש בעיר מספר מבנים נטושים, אולם קשה להבדיל ביניהם ובין הבניינים בהם אנשים עדיין גרים, או בין הכבישים שדומה כי יש סדקים בכל אחד מהם. הסרט מציג את העיר דרך שלושה דורות: אישה מבוגרת הנראית בעיקר במלאכת נקיון, בעודה מאזינה לשידורי רדיו פטריוטיים או למילים שכתב לה אהובה מסוף שנות השמונים. מדי פעם היא באה לתחנת הרכבת, למרות שהוא לא הולך לרדת מן הרכבת שספק אם עדיין מגיעה למסילה המעוטרת בעשבים גבוהים; מן הצד השני של החיים, הסרט מראה גם שני ילדים בני תשע המתחילים להתאמן בבייסבול, ספורט לאומי בקובה וכרטיס מעבר אפשרי לארה"ב.

הסיפור הקצת יותר מרכזי הוא של אלכס ואדית (כל הדמויות בסרט קרויות על שם השחקנים), זוג צעיר ומאוהב זה בזו ובאמנות, בין בילוי בבית הקולנוע ההרוס ליצירת תיאטרון. היא עובדת על מופע מריונטות, הוא עושה סדנה בתחום לילדים. הם לא מנותקים מן העולם ואדית מצפה למשל שבני גילה יזהו בקלות מחווה חזותית ל-"שמונה וחצי" של פליני. העניין הנוסף הוא שלאדית יש גם אפשרות לעשות את מה שרוצים לעשות רבים מבני המקום – לקבל אישור לעזוב את המדינה.

״האוקיינוסים הם היבשות האמתיות״ מציע קולנוע איטי מחושב, הכולל כמה שוטים שוברי לב ובנייה חכמה לקראת סיום שמאחד את כל המוטיבים, מאפשר צפייה ארוכה בתיאטרון הבובות ומותיר טעם של עוד. למי שמודאג מאזכור השם לב דיאז: בניגוד ליצירות הארוכות מאוד של הבמאי הפיליפיני, הסרט הזה הוא רק באורך שעתיים והבמאי שלו למד גם אצל ורנר הרצוג, לאיזון השפעות. הקצב האיטי כן הופך את זה לסרט שהוא קצת למיטבי לכת, אבל לבעלי סבלנות הוא גם סרט נגיש ומתגמל.