״את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי״, סקירת נטפליקס

בשנת 2015 חברת ההפקה של אדם סנדלר "האפי מדיסון" (קרויה על שם שני להיטים קומיים מוקדמים בהם כיכב) חתמה על חוזה הפצה עם נטפליקס. הייתה זו תקופה בה סרטים שהופצו ישירות לסטרימינג בידי החברה, בניגוד להפצה בקולנוע, היה דבר חדש שגרר חשד וגינוי בתעשייה. לא הסטנדרט כפי שהוא כיום. הדבר הוביל מהר מאוד להפיכת התואר "סרט של אדם סנדלר בנטפליקס" לשם הקוד ל"סרט גרוע". הסרט הראשון במסגרת העסקה היה "השישה המגוחכים" (The Ridiculous 6), שם ששיחק ליד המבקרים שקטלו את סרטי הדיל בין סנדלר ונטפליקס. אבל זו התגלתה כהגזמה – רק ארבעת הסרטים הראשונים בהפקת סנדלר עבור נטפליקס היו מגוחכים. באותו זמן הוא גם שיחק ב"סיפורי מאירוביץ'" שהוא סרט ממש טוב בנטפליקס, אבל זה לא תחת החוזה המדובר.

מעט לאחר מכן, העלה סנדלר מעט את רמת ההשקעה כתסריטאי-כוכב עם "תעלומת רצח" שלדעתי הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא ללא ספק צפי. יש לו כמות גדולה של מעריצים והוא לא משהו שאנשים צופים בו בתור עונש, כפי שקרה עם הסרטים הראשונים. ויסלחו לי חובבי "סנדי וקסלר". בכל אופן, הימים הללו חלפו. "השיחוק" מהשנה שעברה בהחלט הצדיק את שמו וחשף שוב לא רק את הכישרון של סנדלר כשחקן שיכול לעדן את כמות השטויות אך לא לכבות אותה אותה לגמרי, אלא גם את היכולת שלו כמפיק גם בסרטים בהם הוא לא מעורב בכתיבה.

ייתכן שזה התפקיד העיקרי שלו ב"את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי" (You Are SO Not Invited to My Bat Mitzvah), הסרט החדש בנטפליקס ובהפקתו. סרט של ״האפי מדיסון״, אבל כזה שסנדלר לא מעורב בכתיבה שלו והתפקיד שלו בסרט הוא של דמות משנה. היא אמנם בולטת ויש לה את הסצנות שלה, אבל הוא אפילו לא גונב ההצגה הכי בולט. הכוכבת היא הבת שלו, סאני סנדלר, שגם אחותה הגדולה סיידי סנדלר מופיעה בסרט, בתור אחותה. וגם ג'קי סנדלר, אמא של השתיים במציאות, מופיעה בסרט. אבל לא בתפקיד האישה של הדמות שאדם סנדלר עצמו מגלם.

בנקודה זו יש לעצור את רצף המילים שעלול לגרום לבינה מלאכותית לחשוב שאני כותב פוסט על תיקון נעליים, על מנת לדבר על הנשים שייתכן והיה ראוי להתחיל עימן את הסקירה, כלומר היוצרות של הסרט. "את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי" מבוסס על ספר משנת 2005 מאת פיונה רוזנבלום והוא עובד לתסריט שמותאם לשנת 2023 בידי אליסון פק, כאשר מי שביימה היא סאמי כהן. אני לא הולך להעמיד פנים שאני בקיא ביצירה של הנשים הללו, אך די ברור שההשראה שלהן לכתיבה לא הייתה סרטים על אדם שעושה קולות ילדותיים, מצליח בצורה מפתיעה בענפי ספורט שונים, ולבסוף נחשף כבעל לב גדול.

מקורות ההשראה העיקרי הוא סרטי התבגרות אמריקאיים מסוגים שונים, בדגש על סרטי "תיכון", אם כי הבת-מצווה בכותרת מרמזת על תת-ז'אנר הפחות נפוץ אבל דומה – סרטי חתיבת ביניים. הסרט הוא בהחלט חלק מקבוצה לא קטנה של סרטים איכותיים בסוגה במאה ה-21, פוסט "ילדות רעות" שעדכן את הסנדרטים של ג'ון יוז וקבע רף לא רק להצגת הקבוצות החברתיות השונות, אלא לכתיבה מורכבת של דמויות ודינמיקה חברתית. "את מה זה לא הולכת לגרום לי לכתוב את השם המדויק של הסרט בכל פעם" מושפע לא רק מן הסרטים המסחריים בתחום. יש ב-DNA שלו גם קצת "ליידי בירד" ולא מעט "כיתה ח'" (כלומר הסרט של בו ברנם, וכאן הגיבורה בכיתה ז'), לצד ההשפעה הספרותית של "אלוהים אתה שומע, זאת אני מרגרט". לתוך התמהיל הזה, משפחת סנדלר מוסיפה את הרכיבים של כשרון משחק והיעדר פחד מקרינג', בתוספת התבלין הכי חשוב שהופך את הסרט לייחודי ומומלץ, למרות שלדעתי הוא לא ממש מגיע לרמה של הסרטים האחרים שהוזכרו בפסקה הזו: יהדות אמריקאית.

"בת מצווה", כך בקיצור, הוא סרט יהודי לא פחות מכך שהוא סרט התבגרות. הבת-מצווה היא לא רק התירוץ למסיבה בסרט הזה, חיי הקהילה היהודית הם הלב של העלילה. דרך בית הכנסת, בית הספר היהודי, ושיעורי הכנה לעלייה לתורה שמעבירה הרבנית, כאשר רבנית היא דבר לא נדיר בקהילה היהודית-אמריקאית-ליברלית, משמע רפורמית או קונסרבטיבית. בשני הזרמים אין בעיה עם אישה רב, כלומר רבה (זה היה גם המצב בקהילה בה אני עליתי לתורה בישראל). בקהילה זו, טקס בת המצווה נחגג בגיל 13 המשותף גם לבנים.

הסרט מציג גם את התמודדות של הקהילה עם משברים כמו היעדר אמונה של הדור הצעיר נוכח המציאות ונישואי תערובת, שלפחות בקהילה הזו לא מובילים להתבוללות, אלא לגיורים והצטרפות לתוך הקהילה ובניית זהות חדשה: יהודית-לטינית או יהודית-אסייתית, וזה רק במקרים בהם המוצא בולט. מכיוון שמדובר בביטוי לרב-תרבותיות אמריקאית, אני מוכן מראש לכך שחלק מן הצופים הישראלים של הסרט יטענו שהמאמץ לשלב זהויות אתניות שונות נראה מאולץ, והכל עדות נוספת לטרלול הפרוגרסיבי או צורך ללהק לפי זהות אתנית בימינו. הבעיה היא שעבורי זה מרגיש די טבעי וקשור למציאות, וגם דומה כי אף דמות בסרט לא מתייחסת לכך, אולי כי זה אכן תואם את המציאות. אבל אני מכיר בכך שזה מה שיכריע את הויכוח. רק אציין כי הסרט לחלוטין לא עוסק בנושא מעבר לאזכור שמות המשפחה של הדמויות ולליהוק שמציע את ההסבר שנתתי, ובטח שלא היה חושב שצריך להדגיש פסקה ארוכה לנושא עוד לפני שכתבתי מה העלילה.

שם הסרט די מסגיר את העלילה שלו. סטייסי פרידמן, או סימה בשמה היהודי (סאני סנדלר), היא תלמידת כיתה ז' שכבר עסוקה בתכנון בת המצווה המשוקעת והייחודית שבו היא תהפוך לאישה, חלק מן היסודות משותפים לכל קהילה. התקליטן יהיה די.ג'י שמולי (עידו מוסרי, הנציג הישראלי בקבוצת השחקנים שאדם סנדלר משבץ לפעמים בסרטים בהפקתו), והעלייה לתורה תהיה תחת פיקוחה של רבי רבקה, שמנסה להראות עדכניות לצד קשיחות (שרה שרמן, שמגלמת את התפקיד של רבי צעירה וקשובה עם אנרגיות של קייט מקינטון). לצידה החזן ג'רי (דן בולה), שדומה כי הבין שחזנות זה הכי קרוב לכוכב רוק שהוא יהיה עם הכישרון שלו.
עד כאן זהו טקס של כל בר/בת מצווה בעולם של הסרט, אבל על מנת להיות ייחודית, סטייסי גם מצאה נושא סביבו האולם יעוצב. לב הטקס יהיה האנשים שהכי חשובים לה: אחותה הגדולה רוני (סיידי סנדלר), ובעיקר החברות שלה, בראשות החברה הכי טובה, לידיה (סמנתה לוריין). היא תדאג שגם הנערות המקובלות יותר יקנאו ואולי גם החתיך בן ה-13 של השכבה, אנדי גולדפרב (דילן הופמן) ישים לב אל הגיבורה. מי שקרא טוב, מצא גם את הסיבה להתפתחות העלילתית שמובילה לכותרת הסרט והופכת את שתי החברות הכי טובות לשתי נערות צעירות בנתק, על סף האויבות.

עוד תופעה של גיל 13: זה השלב בו ההורים מתחילים לא להבין את הצאצאים. ואף כי הם לא מקבלים הרבה זמן מסך, ההורים בסרט מעבירים היטב את את הרצון לעזור והן את חוסר המושג לגבי הסיבה שלא רואים עוד את החברה הטובה בבית. ההורים של סטייסי מגולמים בידי אדם סנדלר ואידינה מנזל, כוכבת ברודווי גדולה והקול של אלזה מ״לשבור את הקרח״. אך ייתכן שבגלל המראה היהודי שלה, התפקידים הכי גדולים שלה לפני המצלמה הם בתור אשתו של סנדלר (כמו ב"יהלום לא מלוטש") או בתור אדל דאזים מטקס האוסקר 2014. ההורים של לידיה מגולמים בידי ג'קי סנדלר ולואיס גוזמן, שמגיע רק בחצי השני של הסרט. אבל מכיוון שהוא נשאר לקצת יותר מסצנה אחת לא התלונן.

יש לציין כי הסרט מלוהק היטב, וכמעט בלי נפילות לא רק בשמות המפורסמים. שתי הבנות למשפחת סנדלר טבעיות מול המצלמה אחרי הופעות אורח בסרטים של אבא מגיל שנתיים, אבל גם שומרות על קסם טבעי של הופעה לא-מקצועית, קצת בדומה להופעה של האחיות מלהקת "חיים" ב"ליקריץ פיצה" (הלהקה נוכחות בסרט זה בפסקול ובפוסטרים על קירות חדרי הגיבורה), אם כי לא באותה רמת הצטיינות. הגדולה של הסרט היא בליהוק שאר הילדים/נערים בכיתה, רבים מהם מקבלים הזדמנות לא רק להיות פנים שמתאימות לקהילה ולמגוון, אלא גם ממש לשחק. הסרט מסמן וי על ייצוג אמין ומעניין של כל ההיבטים של סרט התבגרות, אך בתיאור האכזריות של המערכת החברתית בגיל צעיר, הוא הכי קרוב להצטיין ובכמה דרכים שונות.

זו הנקודה בה אצנן רק מעט את ההתלהבות מן הסרט. כי הוא עושה את הדברים בצורה טובה, אבל לרוב עוצר רגע לפני ההצטיינות. רגעי הקרינג' בסרט, בעיקר בכל הקשור להתפרקות החברות, היו עבורי קצת יותר מדי או לפחות לא מאוזנים מספיק. הומור הקרינג' הוא גם כלי בסרט ומה שהוא על פניו המקרה הכי קיצוני בתחום זה (בלי להרוס, אציין שזה קשור למחזור החודשי) הוא סצנה טובה מאוד. במקרים אחרים, אני פשוט זוכר סרטים שעשו את זה קצת טוב יותר, כאשר הסרט כאילו לא מחליט אם הוא רוצה להיות מעודן או פרוע לגבי כמה אלמנטים ביהדות. אחרי "יהודי טוב" או "שבעה בייבי" הסרט הזה מרגיש פחות חדשני ונשכני בתחום.

לבסוף, "את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", אם לכתוב את השם הזה פעם אחרונה, עדיין מבצע פחות או יותר את כל מה שהוא מנסה בצורה טובה עד טובה מאוד. וגם אם חלק מן ההומור שבו לא עבד עבורי או הרגיש לי משוחזר, הסרט מצליח לרגש, להותיר טעם של עוד ואפילו להלהיב לפרקים. עד לדרגה בה אני אפילו מוכן לסלוח על כך שהאחות המעט יותר מבוגרת, רוני, וחברתה זארה (זארה קוטמפרור), צופות בסרטי אימה על גבי מסך של טלפון נייד. זו דוגמא איומה לתת לאחות קטנה ופשע המחייב ענישה בכל קהילה הגונה, יהודית או אחרת.