״חיים שלמים״, סקירה

"לא צריך הרבה על מנת להבין כי הבעיות של שלושה אנשים קטנים לא מסתכמות ליותר מערימת שעועית בעולם המטורף הזה"

אני חש כי אנו חיים בתקופה לא פשוטה, בלשון המעטה. המצב הפוליטי בעולם ובארץ הוא קרקע למלא חששות לגבי ההווה והעתיד, ולפעמים אני מרגיש שזו לא העת לכתוב על אמנות ובידור, ולא הזמן להדגיש סרטים העוסקים בנושאים זוטרים לכאורה. אבל בשתי הצפיות שלי בסרטה של סלין סונג, "חיים שלמים" (Past Lives), הרגשתי כי דווקא ההפך הוא הנכון. כי אין דבר יותר גלובלי וחשוב מצרות של שלושה אנשים קטנים, אפילו שלושה אנשים שלא מצויים במצוקה מיוחדת כאשר פוגשים אותם לראשונה בסצנה הפותחת: שלושתם מבלים בבר בניו יורק בשעות הקטנות של הלילה; זוג בשולחן אחר תוהה לגבי הקשר בניהם, מכיוון ששניים מהם נראים אסייתים והשלישי, שנמצא קצת מחוץ לשיחה, לא. אין בסרט עוד דמויות מפתח פרט לשלוש הללו, שאפשר להגיד שמצויים בסוג של משולש רומנטי, אבל כזה שאין בו הרבה תפניות וסודות. אבל הדילמות שלהם, דווקא בגלל חוסר החשיבות שלה וגם בגלל שאין יותר מדי ספקות לגבי המקומות אליהם הסיפור יכול להתפתח, מרגישה קצת כמו תמצות של משהו במהות האנושית – בדרך כלשהי, בלתי ניתנת להסברה, אין דבר חשוב יותר.

ואני יודע שזו טעות לדבר על הסרט במונחים כאלו. כל כותרת שמכריזה על הסרט כ"סרט הגדול הראשון של השנה" גורמת לו יותר נזק מתועלת, כפי שאורון תיאר בפוסט ההמלצות שלנו לפסטיבל ירושלים. זה יותר "הסרט הקטן העשוי היטב של השנה" מבחינת כיול הציפיות המקדימות. מי שמחפש בו שפה קולנועית חדשנית לא ימצא כזו. הקצב לא פיוטי וכפי שאמרתי, זה לא סרט בשביל מי שמחפש הפתעות. התגובה "התרגשתי ממש רק בדקות האחרונות" היא לא נדירה ובמידה מסוימת גם משהו שהסרט כיוון אליו. הסרט גורר השוואות לשורה של סרטים מן הקולנוע העצמאי, אבל יחסית לקולנוע העצמאי (של ריצ'ארד לינקלייטר למשל), השפה שלו מאוד הוליוודית פרט לכך שהעלילה צנועה יחסית במימדים. העריכה מהירה ודומיננטית לאורך כל הסרט, המטאפורות מודגשות ולא תמיד טבעיות, באופן שהוא אולי טיפוסי לבמאית שלפני הסרט הזה הייתה מחזאית. יודעים מה? התובנות של הסרט אינן הדבר הכי מקורי בעולם ולא צריך לעבוד קשה על מנת לאתר אותן.
אני יכול להמשיך. אלא שדבר מכל זה אינו תלונה על הסרט מבחינתי ודבר לא משנה את התחושה שלי שכמעט כל דבר בסרט הזה מבוצע ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד. בנוסף, הסרט כן מייצר בצורה מחושבת סצנות גדולות מהחיים – סצנות גדולות מן החיים של קולנוע קטן, של מפגש בין אנשים לא מיוחדים בלי מצוקה מיוחדת, פרט למצוקות הלב. ואין דבר אנושי יותר.

כמה שאני לא מנסה להסביר בהיגיון למה הסרט הזה אינו מיוחד, משהו בגרעין המיוחד שלו משתלט עליי ונוגע בי. משהו שלא בא רק מן הרגש, אלא גם מן השכל, כיאה לסרט שדן במתח בין הליכה עם הרגש להליכה על היגיון, בפער בין הרומנטיקה לפרקטיקה. זהו נושא מרכזי ביצירה. לא סתם פתחתי את הטקסט עם ציטוט מתוך "קזבלנקה", אחד מן הסרטים הכי גדולים אי פעם בלי כל הסתייגות. איני יודע אם סונג חשבה על "קזבלנקה" בזמן העבודה על הסרט שלה, אין ביניהם הרבה דברים משותפים, פרט למה שנראה לי כדיון על רומנטיקה. "קזבלנקה" נחשב כאחד מן הסרטים הרומנטיים הגדולים בכל הזמנים, אבל הוא כזה גם בגלל שהוא מציג אהבה אבודה מראש ובסופו של דבר תפיסת עולם שבאה לידי ביטוי בציטוט עמו פתחתי: עם כל הכבוד למשיכה עזה ואהבה שנראית עזה מן החיים, הפרקטיקה גוברת. שם זו פרקטיקה של מלחמה, ב"חיים שלמים" זו פרקיטקה פחות גורלית. דברים שקשורים לשאיפות מקצועיות ואמונתיות, ההיבט הכלכלי-בירוקרטי שהוא לפעמים חלק מן הסיבות לחתונה, תזכורת לאלפי השנים בהם חתונות רבות היו מסיבות פרקטיות.

נחזור לסצנת הפתיחה על מנת להסביר בקצרה על העלילה, שכוללת כאמור שלוש דמויות מרכזיות וגם שלושה צירי זמן, עם קפיצות של 12 שנה בין חלק לחלק. 12 הוא גם פחות או יותר הגיל של הגיבורים בחלק הראשון של הסרט, אשר מתרחש בדרום קוריאה בסביבות שנת 2000. שני הגיבורים מצויים בראשית גיל ההתבגרות והידידות התחרותית ביניהם כשני תלמידים מצטיינים מגלמת גם מימד רומנטי. למרות שאמהות של השניים מארגנות דייט, הילדים/נערים יודעים שהקשר לא יכול להימשך. זאת משום שהילד יישאר ללמוד בקוריאה, והילדה עוברת עם משפחתה לקנדה.
כעבור 12 שנים, היא כבר מחזאית צעירה המזדהה רק בשם האמריקאי נורה (מגולמת מכאן והלאה בידי גרטה לי), שמנסה להצליח ככותבת בניו-יורק. שינוי השם הקשה על חבר הילדות, הא-סונג (טאו יו), למצוא אותה ברשתות חברתיות. היא זו שמצליחה למצוא אותו כמעט באקראי, והשניים מתחילים לשוחח באמצעות הסקייפ המוגבל של 2012. אך לאף אחד משניהם אין יכולת של ממש לנדוד לארץ בה השני חי.
זה קורה רק כעבור 12 שנה נוספות, מה שהופך את הסרט הזה לסוג של עתידני: במהלך 2024, הא-סונג יוצא סוף סוף לנופש בניו יורק והשניים נפגשים פנים מול פנים ומבלים ביחד חלק ניכר מהחופשה שלו. בערבים, נורה חוזרת לדירה אותה היא חולקת עם בעלה, ארת'ור (ג'ון מגארו), סופר יהודי וגם הצלע השלישית במשולש עמו פתחנו.

היחס של הסרט לרומנטיקה נמצא גם בהבדל בין השם המקורי שלו לשם העברי, והדרך בה הם באים לידי ביטוי בסרט. השם העברי מופיע בסרט כחלק ממחזה שנורה כותבת, אודות מהות ההגירה ועל-כך שכל נסיעה היא סוג של הגירה וסוג של החלטה. אבל יש מסעות שמשנים דברים גדולים יותר ויש מסעות שמשנים חיים שלמים. אלמלא המשפחה שלה הייתה מהגרת לקנדה בילדותה, היו לה חיים אחרים בתור הילדה שהא-סונג הכיר. לכאורה הם נפגשו מחדש פעמיים, אבל אבדו חיים שלמים של הילדה הקוריאנית שגדלה כאישה קוריאנית-אמריקאית. השם המקורי, שאין לי ממש הסבר למה לא פשוט תורגם לעברית כ"חיים קודמים", עוסק במילה בקוריאנית לגבי הקשר בין שני אנשים שהוא אינו מקרי. על פי המונח הזה, ״אין-יאן״, אם שני אנשים נוגעים זה בזו במקרה ברחוב, הם כנראה הכירו בחיים קודמים; אם הם מתחתנים, ניסיון של 8,000 חיים קודמים הוביל למפגש הזה. זוהי תפיסה רומנטית של אהבה, אולם כאשר נורה מסבירה את המונח בסרט היא פותרת אותו כאמצעי חיזור ולא כמשהו שהיא מאמינה בו. הסרט משחק על המתח שבין היעדר האמונה לתחושה כי כן קיים חיבור מיוחד בחיים, וכי ייתכן ויש חיבור כזה בינה לבין הא-סונג.

השפה הקולנועית של הסרט תורמת לחיבור הזה. בעיקר בחלק השני, אבל במובנים רבים לכל אורך כל היצירה, העריכה מייצרת הקבלות בין השניים גם כשהם בחללים שונים ויבשות שונות. זה נעשה בצורה די ישירה: הוא שותה אלכוהול בסיאול, והיא מתעוררת לצד כוס יין ריקה בלונג איילנד, למשל. סונג כתבה תסריט ביכורים מדויק כמו מחזאית, אבל היא משתמשת כל הזמן בכלים שקיימים רק בקולנוע. דומה כי היא תיכננה כמעט כל קאט ביצירה, בצורה מחושבת שיכולה לעצבן. היא גם נהנית מן היכולת לצלם בלוקיישנים שונים, בעלילה שאין בה הרבה סיפור אך הוא נפרס על פני כמה ארצות ונופים. הצלם שבייר קירשנר מוצא בניו יורק, סיאול ובייג'ינג צילומים המתאימים לגלויה, ואז גם חשיפה של הצדדים הפחות זוהרים של הערים הללו, גם אם לא האפלים, במה שמעניק תחושה רומנטית גם לדרך בה הסרט נראה בכל פריים.

לצד זאת, הסרט דן במהות ההגירה למען עבודה ובמשמעות של רב-תרבותיות וקשר למקום ולתקופתנו, בה הגירה היא חלק מן העבודה וגם חלק מן האמנות. כפי שהסרט עצמו הוא חלק מגל של "קולנוע אסייתי-אמריקאי", וזו הגדרה לא טובה כי כמובן שקוריאני-אמריקאי זה דבר מאוד ספציפי. הדיוק של התסריט הוא מה שמבדיל אותו בעיניי מהסרטים של לינקלייטר, למרות ההשפעה הברורה. ב"חיים שלמים" אין ממש סצנות בהם רק מבלים עם הדמויות. יש תנודה רגשית בכל סצנה ומשמעות ישירה וסימבולית לדיאלוגים ולדימויים. מכיוון שזה מבוצע ברמה גבוהה, לי זה לרגע לא הרגיש יותר מדי מאולץ וגם כשזה עובד בצורה מעט פחות טבעית, הסרט מצליח להישאר בדרכו גם אמין וגם רומנטי.

לצד השפה שמייצרת רומנטיקה, יש בסרט גם יסוד שמקטין את ההליכה אחר האידאל הרומנטי ומאדיר את הפרקטיקה והמימוש העצמי כדבר עדיף. היסוד הזה הוא נורה, הדמות הראשית וזו שנראית הכי קרובה לבמאית עצמה, בטח מבחינת הביוגרפיה האישית. לאורך כל הסרט, וביחסים האינטימיים שלה עם שני הגברים, נורה היא באופן עקבי הפחות רומנטית. זה לא אומר שהיא לא היוזמת בקשר, לפרקים, אבל היא תמיד תהיה זו שתחשוב גם במצבים כאלו על נוחות אישית ועל עתידה המקצועי. היא מוכנה לספוג כאב של געגועים אם זה יאפשר לה להגיע בזמן לחזרה של עוד מחזה אוף-אוף ברודווי. היא גם זו שפחות מדברת על הרגשות שלה, מול שני מודלים של גבריות רגישה: אחד יהודי-אמריקאי ואחד קוריאני. יש משהו מאוד הגיוני בהתנהגות של כל הדמויות בסרט וכולם מגולמים היטב בידי השחקנים, אבל שיא הרציונל הוא בהתנהגות של נורה, דמות לא רומנטית בסרט רומנטי.

בגלל הנוכחות שלה, לפרקים נדמה כאילו הסרט לא מרגש ממש בצפייה הראשונה, לפחות עד חלקו האחרון. זהו מהלך מחושב, שכן הדרמה הנרקמת לאט ובאה לידי ביטוי רגשי בחצי השני של המערכה האחרונה, היא בעיקר דרמה פנימית של נורה. דרמה שקשורה לא רק לארצות המרכיבות את הזהות שלה ולגברים בחייה, שדומה כי כל אחד מהם מקבל את האחר. הדרמה קשורה להעדפה שלה את הפרקטי על פני הרוחני והרומנטי והשאלה של אפשרות לכך שיש דברים שהיא פספסה בחיים. מבחינות רבות, הרומנטיקה בסרט היא לא למערכות יחסים ממומשות, אלא לאבודות. השאלה מה היא תעשה בהמשך חייה פחות מעניינת אותה לעומת השאלה מה היא חושבת על 24 השנים שחלפו מאז עזבה את קוריאה, החיים הקודמים אותם היא חיה והחיים הקודמים/שלמים שהלכו לאיבוד. זה נוכח גם בלי קשר לאירועים שמתרחשים או לא מתרחשים בחלק המסיים אבל קיים לכל אורך הסרט. פשוט לוקח לזה זמן להתפוצץ. וסונג היא יוצרת חכמה מספיק על מנת לתת לחלק המסיים של הסרט קצב מעט שונה.