״המזח״, סקירה

בעוד אנו מסקרים באתר את תחרות פרסי אופיר לשנת 2023, הקולנוע הישראלי שמוקרן מסחרית במקביל מציג סרטים שכלל לא נרשמו. לצד "העיר הזאת" והלהיט "ההילולה", בסמוך להכרזה על המועמדים לאופיר עלה לאקרנים סרטו של ליאור חפץ, "המזח". שלושת הסרטים הללו לא נרשמו לתחרות השנה ובגלל התקנון המוזר של האופיר, הם כן יהיו יכולים להתחרות בשנה הבאה עם יבחרו בכך. אך סיכויי הזכייה שלהם בפרס הסרט הטוב ביותר יהיו נמוכים, מכיוון שבכל מקרה לא יוכלו לייצג את ישראל באוסקר. מבין שלושת הסרטים, דומני כי "המזח" הוא זה שיהיה בעל הסיכויים הכי טובים לקבל מועמדויות בפרסי אופיר (גם אם לא בקטגוריה הראשית), אולם עושה רושם שהוא ינסה לקבל את תשומת הלב מצד חברי האקדמיה דווקא בטקס השני אותו האקדמיה מארגנת, זה של פרסי הטלוויזיה.

"המזח" יוצא לאקרנים בגרסה הקולנועית שלו, אבל מיני-סדרה המורכבת מאותם החומרים תעלה בהמשך, במועד הסימבולי של 50 שנה בדיוק למלחמת יום כיפור, אירוע שהיצירה מתארת את אחד מן הקרבות הכי מפורסמים בו. לקולנוע הסרט מגיע במה שנראה כמו הליך קצת מזורז: קמפיין שיווק שהחל כשבוע לפני היציאה למסכים, טריילר שיוצא שלושה ימים לפני היציאה המסחרית. ייתכן וההחלטה לחשוף קודם כל את הסרט התקבלה בשלב מאוחר ובנפרד מגרסת הסדרה. דומה כי אני מבין את ההתבלטות, שכן בצפייה בגרסה הקולנועית, שהיא מן הסתם קצרה יותר, יש לא מעט מקומות בהם נראה כי פיתוח הדמויות לא שלם. שלא לדבר על מה שנראה כמו תפקידים שלמים שאולי יקבלו משמעות רק בגרסה הארוכה יותר. מאידך, למסך הגדול ולצפייה ביצירה ברצף בהחלט יש יתרון בבנייה של תחושת לחץ ובאפקטיביות של סצנות הקרב, כמה מהן מרשימות לא רק ביחס לסרט ישראלי. משמע, לא הכל בסרט עובד – אבל כאשר הוא עובד, הוא עובד גם בזכות הפורמט של סרט קולנוע.

הסרט מקדים מעט את אירועי היובל למלחמת יום כיפור כי הוא יוצא לקולנוע באוגוסט ולא באוקטובר, אבל הוא יצא לאקרנים בסוף השבוע בציון תאריך עגול אחר: עשור לפרסום הבלוג "האופציה של הדוקטור" מאת נחום ורבין, בלוג שיצא מאוחר יותר גם כספר והיווה את הבסיס לתסריט שכתב חפץ. כתוצאה מכך, הסיפור על מוצב "המזח" במלחמה מובא מנקודת מבטו של ורבין, שבמלחמה היה רופא צעיר במילואים. הוא הגיע בערב יום כיפור למוצב המזח, המוצב הדרומי ביותר בקו ברלב על גדות תעלת סואץ, ונועד לשהות במקום זמן קצר. ורבין של הסרט, בגילומו של מיכאל אלוני, מתפקד כמו הזר שמגיע לעיירה במערבון. הוא ציני כלפי הסיטואציה ויתר הדמויות טרם פתיחת המלחמה, ולא ממש שותף להווי המקומי. אבל הוא מתפקד כמי שברגע הטיפול מבצע את עבודתו היטב ותומך בחיילים, כאשר המבע הקולנועי מעניק לו כמה שוטים ההופכים את דמותו לגיבור גדול מן החיים. גם במקרים בהם מבחינת העלילה הוא פועל באופן שיכול להיתפס כאנטי-הירואי.

כמובן לא עובר פרק זמן ארוך בטרם מתחילה המלחמה שמגיעה בהפתעה עבור הנוכחים במוצב. ד"ר ורבין נדרש לטפל בכמות הולכת וגדלה של פצועים ויש גם הרוגים. לאחר שהמצב מסביב מתחיל להתברר, עולה תמונה לפיה פינוי הפצועים, שיציל את חייהם, מתעכב וספק אם אי פעם יגיע. ד"ר ורבין סבור כי על מנת לבצע את עבודתו ולדאוג לחיי הפצועים ויתר הלוחמים במוצב, האופציה הנכונה היא לנהל משא ומתן על הכניעה לאויב המצרי. מבחינת יתר הלוחמים, האתוס מחייב לחימה עד הכדור האחרון וכניעה אינה אופציה גם כאשר אין כדורים.

מי שמייצג את המסר הזה הוא מפקד המוצב, שלמה (דניאל גד), שמוצג בסרט כיריב של ורבין. אבל לא מדובר ממש באנגוניסט: מדובר ביריבות על סמך תפיסות שונות הנבנות גם עקב המקצוע ובליבן סוגייה לא פתורה לגמרי על אתוס הלחימה בישראל: נכונות למות למען המטרה כמו במצדה, או קדושת החיים גם במחיר השפלה ונפילה בשבי. השאלה מהי גבורה עולה והיא רלוונטית לא רק במקרה של כניעה – האם נכונות למות היא אכן הקרבה ראוייה יותר מן המאבק לשמר את החיים שלך ושל אחרים?

זוהי דילמה דומה לזו שהופיעה בסרט "תמונת הנצחון" לא מכבר, וסוגיות השמירה על הנוכנות במוצב תוך סיכון חיי החיילים בלטה בקולנוע הישראלי גם ב"בופור" של יוסף סידר, סרט ש"המזח" שואב ממנו כמה דברים כגון בניית סצנות מלחמה בהן האויב כמעט ואינו נראה. בניגוד ל"בופור", "המזח" כן מראה מספר פעמים את האויב המצרי ואת הקורבנות שלו, אך עד למערכה האחרונה של הסרט זהו אויב נטול פנים והמלחמה היא סוג של כוח חיצוני שנפל על המוצב. התחושה היא כי האויב הגדול ביותר הוא כשל ההנהגה של צה"ל ושל המדינה להתכונן למלחמה או לייצר תכנית חילוץ.

קטעי המלחמה בסרט מבוצעים היטב: הם אמינים, כוללים דימויים לא קלים של פציעות, ניתן להבין מה מתרחש בהם, ועבודת הסאונד מדויקת ומאפשרת לקבל מידע לא פעם דרך שמיעה בלבד, באופן מעט יותר יעיל מן הצורה בה זה נעשה ב"גולדה", גם הוא סרט על מלחמת יום הכיפורים. יש אפילו סצנות דומות של למידה על אובדן דרך מכשירי הקשר. הדיון על הבעייתיות של מלחמה כמופע ראווה קולנועי מורכב בהקשר לכל סרט, ודומה כי בסרט זה סצנות המלחמה מרשימות אבל אין האדרה של הלחימה עצמה. הדגש הוא על הכאב ותחושת המצור. הסרט מעורר תחושת חוסר נחת גם דרך סצנות רבות של טיפול בפצועים, כמו גרסה ישראלית של "מ.א.ש" האלטמני רק בלי הומור המלווה את תחושת הלחץ.

המקומות בהם הסרט לוקה בחסר הם הדיאלוגים, שמרגישים לפרקים מלאכותיים מדי. בעיקר כאשר הם מנסים לתת לנו רקע על עולמן של דמויות המשנה, כולל דמויות של בני משפחה המצויים בעורף. גם סיפור המסגרת הפותח את הסרט, בו ורבין נחקר באשמת בגידה, לא עובד בצורה אפקטיבית כמו הסצנות במוצב. סביר להניח כי המיני-סדרה תשפר את המצב לגבי הליקויים הללו, אולם דומני כי לא בצורה מוחלטת. ובכל מקרה, הדבר מונע מ"המזח" להפוך מסרט שכולל כמה סצנות אפקטיביות לסרט שאני ממליץ עליו באופן מוחלט לכל צופה. בהתרשמות שלי מן הקהל עמו צפיתי בסרט, זוהי יצירה שנועדה בעיקר עבור הדור שחווה את המלחמה. בדומה ל"גולדה", הסרט מטפל גם בכאב שנשאר וגם בניסיון לתת מבט רחב יותר להחלטות שהתקבלו בזמן אמת.