פסטיבל ירושלים 2023: "לה צ'ימרה", "איך לעשות סקס", "אמא גלוריה", "המשלחת"

היום המלא הראשון של הפסטיבל הוא גם היום בו צפיתי במה שהוא בעייני הסרט הגדול הראשון של הפסטיבל ושל השנה בקולנוע. עכשיו, צריך להיזהר עם הצהרות כאלו ואני יודע שיש על הסרט גם דעות מתונות יותר, או אפילו הרבה יותר, מאז הבכורה העולמית בפסטיבל קאן. אבל נחמד להיזכר שגם בתקופה בה תעשיית הקולנוע ברחבי העולם במשבר שהוא אולי חסר תקדים, עדיין יש אופציות באמנות הקולנוע לעשות דברים חדשים ואפקטיביים. לכן, אפתח את הדיווח השני שלי עם הסרט הרלוונטי. אחר כך אכתוב על עוד כמה, ביניהם הסרט שפתח את התחרות הישראלית העלילתית. זה היה יום עמוס בסרטים שלפחות לפי הניסיון שלי הוקרנו כולם בפני אולמות מלאים.

לה צ'ימרה
La Chimera

ייתכן והבעיה היחידה שיש לי עם סרטה החדש של אליצ'ה רורוואכר הוא התעתיק שנבחר לשם העברי שלו, שצריך להיות "הכימרה". אבל מעבר לכך, הסרט מבסס את הבמאית כקול ייחודי בקולנוע של ימינו, קול השומר על שפה אישית בכל הסרטים וגם מתפתח מיצירה ליצירה. סרטה החדש חוזר על מוטיבים מסרטיה הקודמים, מחבר אותם ליחס הכללי שלה לקולנוע ולאמנות, וכולל שפע של המצאות חזותיות שדומה שרק היא יכולה לייצר. אבל זה גם סרט מצחיק מאוד בדרכו, סוג של סרט ארכיאולוגיה רומנטי מרובה דמויות משנה נהדרות, הפתעות ונרטיב שנראה מפוזר אך דואג לסגור היטב כל התפתחות ומוטיב בדרך שהיא לפרקים מפתיעה אך בדיעבד תמיד מתבקשת.

רורוואכר עוסקת בכל סרטיה ביחסים בין איטליה המודרנית לעבר של הארץ. גם בקשר למסורת וגם בקשר לדרך חיים של קהילה, כולל הקהילות שקדמו לזהות האחידה של "האומה האיטלקית". הסרטים שלה נטועים תמיד במה שנראה כמו ערבוב תמידי של זמנים: הזמן בו העלילה מתרחשת בפועל, העבר שהותיר מורשת ושיש כלפיו ערגה וגם סכנות ולעתים אף ניצול, וגם המימד העל-זמני, המיתולוגי. כיאה לכך, הסרט החדש מתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים (פחות או יותר), אבל ניתן לחשוב גם על קשר לתקופה בה הוא נוצר ונצפה, וכן לעבר של האטרוסקים, תושבי טוסקנה שקדמו לאימפריה הרומית. עיסוק בארכיאולוגיה הוא דבר מתבקש עבור רורוואכר וטבעי שהיא תשלב בסרטה ערגה גם לתקופה שקדמה להיסטוריה המוכרת של איטליה, אם כי הסרט משלב גם מיתולוגיה רומית וגם את איטליה העכשווית יותר.

עלילת הסרט עוקבת אחר ארתור (ג'וש אוקונור) אנגלי דובר איטלקית סבירה שבראשית הסרט משתחרר מכלא באיטליה, ומגיב די בזעם למי שמנסה ליצור איתו קשר. כולל זרים ברכבת או חברים מעברו. הוא חוזר למקום מגוריו שנראה כמו חצי-צריף בשולי חומה של עיר בטוסקנה, מקום אשר אין בו ממש תנאי מחייה אפשריים. משם הוא מבקר את בני האדם עמם היה בקשר קודם לכן. הוא פוקד את ביתה של פלורה, האמא של ארוסתו, בינימינה. הארוסה עצמה נעדרת כבר זמן רב, אך פלורה, בגילומה של איזבלה רוסליני, מאמינה שתשוב ותהיה חלק ממשפחתה שכוללת עוד לא מעט נשים שבאות לביקור.
מי שחיה לצד פלורה בבית הדי-ישן ומתפרק היא דמות הקרויה איטליה, המגולמת בידי קלרה דוארטה בהופעה נהדרת. באופן רשמי, פלורה מלמדת את איטליה פיתוח קול, אבל היא לא באמת מאמינה בכישרון המוזיקלי שלה ומשתמשת בה בתור משרתת. זה לא הסוד היחיד במערכת היחסים הזו. פרט לבית המשפחה של ארוסתו, ארתור הוא גם בן בית בקרב קבוצה של "חבריו", שהם למעשה השותפים שלו למקצוע. המקצוע הוא גניבת עתיקות ומכירתן לסוחר אמנות מסתורי, כאשר המקור העיקרי לתעסוקה הוא קברים אטרוסקיים. שכן, האטרוסקים נהגו לקבור את המתים עם חפצים למען הנשמות שלהם.

ארתור אמנם לא בין המקום, אבל הוא ניחן בכישרון מיוחד העוזר לו למצוא את הקברים ורורוואכר מוצאת דרך קולנועית יפהפייה על מנת להראות את הרגע בו הוא מאתר מקום בו יכול להימצא קבר מתאים לחילול. יש לציין כי מי שנראה תחילה כבחירה חזותית המבקשת להקנות לסרט גוון מקורי, מתגלה כבנייה של מוטיב דרך אמצעים שונים המראים את אותו עיוות של העולם, עד לרגע השיא בו הדימוי הזה נוצר לכאורה באופן טבעי יותר. זה מגיע בתום מערכה אחרונה בה הסרט מגיע למה שיכול היה להיות סיום טוב והולם, כמה וכמה פעמים, אלא שהיוצרת מוסיפה על כל נקודה עוד רובד ועוד סיום טוב יותר. עוד סגירת מעגל, עוד הדהוד לחיפושים קדומים של הדמות, ובסופו של דבר שלמות המאחדת את כל הרבדים ואת כל מה שגיבור מחפש בתוך האדמה, בעולם המתים ובעולם החיים, דרך חפצים ובני אדם.

הסרט עוסק בשדידה ומציאת חפצי אמנות למען כסף, אך למרות שארתור הוא חלק מקבוצת הגנבים, למעשה המניע שלו הוא לא מציאת החפצים עצמם ולא הכסף. הוא מאמין בארכיאולוגיה כאמנות, כשם שהוא מאמין באהבה שנותרו לו לאישה אותה חיפש כל חייו. אישה אותה הוא ממשיך לחפש ואת האיחוד עימה גם כשהיא לא בנמצא. אבל היא ממשיכה ללוות אותו, כפי שהשמש תמיד עוקבת אחריהם. ניתן גם להקביל בין היחס לאמנות הישנה ליחס של הסרט לאמנויות אחרות, כולל ליצירה קולנועית שכוללת סוגים שונים של קולנוע וגם לאמנות פופולרית כמו שיר-עם המלווה לפתע את הסרט ומסביר על קבוצת הגנבים. מוזיקה מסוגים אחרים משולבת באופן יצירתי בחלקים אחרים בסרט. אני מקווה ומאמין כי בשלב מאוחר יותר עוד נשוב לדון בסרט הזה ואולי ננתח אותו בצורה מעמיקה יותר, אבל זוהי יצירה  שצריך לחוות יותר מאשר צריך להבין.

*גם אלבה רורוואכר, אחותה של הבמאית ושחקנית קבועה בסרטיה, נוכחות בסרט הזה. לוקח קצת זמן עד שפוגשים את דמותה, אך זה שווה את ההמתנה.

הקרנות נוספות:
חמישי 20.07.23 | 14:00 | מוזיאון הסובלנות
שבת 22.07.23 | 10:00 | סינמטק 3

איך לעשות סקס
How to Have Sex

הסקירה שלי על הסרט הקודם היא אולי דוגמא קלאסית ליצירת הייפ מוגזם, דבר שיכול להזיק לסרטים. ייתכן וזה המצב לגבי סרט הביכורים של מולי מנינג-ווקר, שיצא מפסטיבל קאן האחרון עטור בשבחים ובפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת "מבט מסויים", מה שייתכן וייצר מערך ציפיות לא בהכרח נכון לגביו. עבורי, זה לא סרט שמציג משהו חדשני וייתכן שזה לא קלאסיקה חדשה, אבל זה בהחלט סרט שמתאר היטב את העולם בו הוא פועל וגם מספר סיפור נוגע ללב באותו עולם. סיפור עם קבוצה של דמויות אמינות ומהלך רגשי של התבגרות שלא נוגע רק בנושא הטעון והחדשותי בו הסרט נוגע.

הסרט עוקב אחר שלוש נערות בריטיות, רגע אחרי מבחני סוף התיכון, בחופשה באי בים התיכון, לא משנה אם בקפריסין או יוון. המטרה היא לא מגע כלשהו עם התרבות המקומית, אלא מעבר בין בריכה, שתייה ומסיבות, כולל הציפייה לעשות סקס כמאמר הכותרת. רק שתיים מהשלוש כבר התנסו בפעולה: אם הלסבית, וסקי הסטרייטית. הסטרייטית הנוספת היא טארה, עדיין בתולה (וזה בסדר בגיל הזה) ורוצה לשנות הסטטוס בתחום (גם בסדר). קבוצה של בנים בחדר הסמוך אולי תשנה עבורה את המצב, אף כי הם מעט מבוגרים יותר. ביניהם בולט צעיר המכונה בדג'ר, שמעוניין בטארה וייתכן והוא לא היחיד.

כפי שניתן לתאר, המצב מסתבך. בין היתר כי חלק מן המסיבות המאורגנות במקום כוללות משחקים בהם המנחים דורשים מהצעירים לבצע תחרויות שיש בהם גוון המדמה מצבים מיניים. כולל אחת שהיא בפועל סוג של הטרדה מינית פומבית, הנחווית בתור "רגע שיא בחיים". על פניו, שחרור מיני הוא מה שהצעירים הללו רוצים. אבל לא תמיד הדברים הם פשוטים.

חציו הראשון של הסרט הוא תיאור אמין ומלא חיים של מסיבה שלא הייתי רוצה לקחת בה חלק. החצי השני הוא תיאור הסיבוכים הרגשיים סביב הנזקים האפשריים של המסיבה, דרך פגיעות שהן בתחום האפור ועד התחום הלא-מאוד אפור. אבל זה לא רק סרט על פגיעה, זה סרט על הגיל, על חברות ועל התבגרות, גם סביב הדברים הכואבים הפוקדים חלק מן הדמויות. לא תמיד הסרט מרגש ולא בטוח שהוא תמיד מנסה, אבל כאשר הוא מצליח לרגש, הוא פוגע היטב. כמו סכין מושחזת.

הקרנות נוספות:
ראשון | 16.07.23 | 21:45 | סינמטק 3
חמישי | 20.07.23 | 23:55 | סינמטק 3
שבת | 22.07.23 | 16:45 | סינמטק 1

אמא גלוריה
Ama Gloria

הבמאית מארי אמשוקלי (שותפה לבימוי "פארטי גירל") עוסקת בסרטה בנושא מהותי ולא מדובר מספיק בחברה בימינו: הקשר האינטימי הנרקם בין מטפלת ומטופלת. במקרה הזה, אומנת וילדה קטנה, יתומה מאם, אשר אביה לא פנוי על מנת לראות אותה לאורך רוב היום. גלוריה מן הכותרת חיה שנים רבות בצרפת כמטפלת של קלואי בת השש, שיודעת שזו לא אמא שלה אבל דומה כי זכר האם האמתית כמעט והתפוגג. ברגע אחד, הקשר בין השתיים עובר שינוי: בגלל טרגדיה נוספת, גלוריה נאלצת לעזוב את צרפת ולשוב למולדתה בקאבו-ורדה (כף ורדה).

השיבה של גלוריה נובעת בין היתר מהצורך לטפל בשני ילדיה הביולוגיים: ננדה שעומדת להפוך בעצמה לאם בגיל צעיר, וסזאר שלא ממש זוכר את גלוריה ומתקשה לקבל אותה כאם. גלוריה מבקשת מאביה של קלואי לאפשר לה לראות אותה פעם נוספת במהלך חופשת הקיץ. האב אכן שולח את קלואי הקטנה למדינת האיים, לבדה, לתקופה של מספר שבועות. כך, קלואי הרגילה לחיים אמידים מוצאת את עצמה חייה בבית צנוע ממה שהיא מורגלת, בסביבה הדוברת פורטוגזית ולא צרפתית. היא גם חולקת את המקום לא רק עם גלוריה האהובה, אלא גם עם שני אנשים נוספים המתחרים על תשומת הלב ועם אופציה של תינוק.

"אמא גלוריה" הוא סרט שמתנהל בקצב מדוד ומדויק. רוב הזמן, לא הרבה קורה בו, אך המצב הרגשי נותר בהיר. הוא לא הולך תמיד לכיוון של מסחטת דמעות אך הוא מבקר בטריטוריה הזו, כפי שהוא בונה רגעים של מתח וחשש ממשי לגורל הדמויות בדרמה הקטנה הזו. כמו כן, הבמאית מצליחה להצדיק את השילוב של קטעי אנימציה קצרים בסרט, מה שלא כל סרט שמשלב אנימציה עושה בימינו.

הבחירה של הפסטיבל לשים את הסרט הזה בתחרות הבינלאומית היא לא מובנת מאליה, שכן דומה כי הסרט הוא לא בהכרח מן הסוג שזוכה בפרסים או הופך לחביב המבקרים באופן מוחלט. לעומת זאת, ככל שחושבים עליו הוא יצירה מגובשת ומבוצעת היטב ויש היגיון בבחירה של הפסטיבל להדגיש אותה עבור הקהל. גם אם באופן אישי הייתי מדרג אותה כפחות מיוחד משני הסרטים הקודמים עליהם כתבתי, גם הם חלק מן התחרות הבינלאומית.

הקרנות נוספות:
שבת | 15.07.23 | 21:00 | מוזיאון הסובלנות
חמישי | 20.07.23 | 11:45 | לב סמדר

המשלחת

המגע עם הסרט עמו פתחתי מנע ממני לתת לסרט הישראלי את הכבוד לפתוח את הדיווח הזה. אבל אתן לו את הכבוד לסיים את הדיווח אחרי שלושה סרטים מן התחרות הבינלאומית, שאמורה להקביל לזו הישראלית. יש הרבה דברים שאני מעריך ומכבד בסרטו של אסף סבן, דרמת התבגרות המתרחשת במהלך משלחת של בית ספר תיכון לפולין, סיטואציה המוכרת לישראלים ואולי רק לישראלים.

ראשית, אני מעריך את מה שנראה לי כגישה ביקורתית ומקבלת של המסעות כאחד. ייתכן וחלק מן הצופים היו מעדיפים גישה סאטירית חדה יותר או ביקורת על עצם שליחת התלמידים הצעירים למסע שיש בו מימד לאומני ויש בו אפשרות לטראומה נפשית, וייתכן וחלק מן הצופים היו רוצים לראות הבנה של הדרך בה המסע יכול לחזק את הקשר לעבר ולעזור לא רק להנציח, אלא גם לשפר את האופי. סבן חיבר בין שתי הגישות ודומני כי הוא הצליח להצדיק גם את המקומות בהם המסע נראה כפארסה חסרת רגישות וגם את המקומות בהם למסע יש ערך עבור המשתתפים וגם עבור ניצול השואה המלווה אותם.

אותו ניצול, המגולם בידי עזרא דגן, הוא גם סבו של גיבור הסרט, פריש (יובל בבלי) – נער לא מקובל במיוחד שדרך דמות הסב זוכה בעוד תשומת לב. בפועל, פריש מתקשר בעיקר עם שני חבריו: ניצ (נעמי הררי) ידידה שהוא אולי רוצה ממנה יותר מידידות, ועידו (לייב לב לוין), שנותר חבר של פריש למרות שהוא פופולרי מעט יותר ויש לו גם בת זוג אליה הוא כנראה חוזר אחרי פרידה. את הקאסט משלימים עוד קבוצה לא קטנה של מתבגרים שדומה כי הם מלוהקים כראוי, וכן אלמה דישי שעוברת היטב בתור מורה שלא בדיוק מתפקדת בצורה אידיאלית, במסע שעבורה הוא לא פשוט קודם כל מבחינה לוגיסטית.

הדינמיקה בין שלושת החברים עוברת שינויים במהלך הסרט ואחראית לסצנות הכי טובות בו, המשלבות מבוכה, חשיפת רגשות ולבטים של גיל ההתבגרות. ברקע, התפאורה של פולין שהיא גם מוות מן העבר וגם מקום בו צעירים חיים בהווה. שלושת התפקידים הראשיים לדעתי מלוהקים ומבוצעים היטב והדבר תורם לדברים שהערכתי בסרט, שאני מאוד מכבד כמעט את כל מה שהוא מנסה לעשות. הבעיה היא, שכמו בסרטו הקודם של סבן (״בית בגליל״), נותרתי עם התחושה כי אני מאוד בעד כל מה שהסרט ניסה לעשות, וכאמור הצליח לעשות במספר לא קטן של סצנות, אבל אני מתוסכל מסצנות אחרות. כאלו בהן הכתיבה הייתה טובה, כאשר קולנוע מסוג כזה צריך כתיבה מבריקה.

היו גם מקומות בסרט בהם הכתיבה לא הייתה מספיק טובה ודומני כי הסרט סובל מעט מעודף עלילה, כולל שני קווי עלילה שמסתמכים על חוסר היגיון – אחד לחלוטין לא עבד עבורי והשני היה לא אמין ולא תמיד אפקטיבי. אולם, הבנתי את הצורך להכניס אותו אל תוך מארג הסרט. חבל לי על ההיבטים הללו, כי לסרט יש בהחלט מספר מעלות, אולם לנושא המרתק וליכולת של הבמאי היה פוטנציאל לסרט טוב אף יותר.

הקרנה נוספת:
ראשון | 23.07.23 | 10:30 | סינמטק 1