״עוברות את הגבול״, סקירה

רק לפני שבוע התלוננתי קלות על קומדיה אמריקאית קיצית שמבטיחה להיות פרועה ובפועל בקושי מקיימת. ברוח שם הסרט ההוא, בחרתי לא לקשת קשה (איזה ביטוי מאונגלז) ותליתי עיניים ותקוות בבא בתור, שנראה מבטיח אף יותר כבר בשלב השם. ״עוברות את הגבול״ (Joy Ride), מקרה נדיר וראוי לציון של שם אנגלי גנרי ושם עברי דו-משמעי נהדר, התחבב עליי עוד משלב הטריילר. אגב, השם המקורי דו-משמעי אף הוא: גם מרמז על תוכן פרוע וגם כנראה מרפרר ל״חוג שמחת המזל״, סרט אמריקאי-אסייאתי ידוע. הציפייה שהוא עורר הייתה לשילוב בין סרטי טיול פרועים וגסים, כאלה שכבר התרגלנו לראות גם נשים מככבות בהם ולא רק את סת׳ רוגן ודומיו, לבין הגל האסיאתי בקולנוע האמריקאי העצמאי. שלא במפתיע, בעמדת המפיקים אפשר למצוא מצד אחד את רוגן בכבודו ובעצמו לצד שותפו הקבוע אוון גולדברג, ומן העבר השני כמה מיוצרי ״עשיר בהפתעה״, מן הבולטים והמצליחים שבסרטי הגל הנ״ל. עבורי השילוב הזה הצליח בדיוק כמצופה – מזמן לא צחקתי ככה בסרט אמריקאי שמתקרא קומדיה, או נהניתי כך מהצגת דמויות של אסיאתיות-אמריקאיות.

הסיפור מתחיל עם ידידות בין שתי ילדות. הוריה של אודרי אימצו אותה מסין, ושמחים לגלות שאל שכונתם בסיאטל עוברת משפחת מהגרים חדשה עם בתם לולו, בגילה של אודרי. שתי הילדות, בעלות המראה השונה משאר ילדי השכונה, מתחברות במהירות במגרש המשחקים ומונטאז׳ הפתיחה מוקדש לידידות הנרקמת ביניהן. בבגרותן, אודרי (אשלי פארק) היא עורכת דין במגזר העסקי, מצליחה ושאפתנית כמיטב הקלישאות על בת מאומצת / אסיאתיים-אמריקאים. לעומתה, לולו (שרי קולה), לא נכנעה לקלישאה הזו, על אף היותה בת מהגרים, מתגוררת בחינם אצל אודרי ועוסקת ביצירת אמנות סקס-פוזיטיבית. כאשר אודרי שואפת לנצל הזדמנות ולסגור עסקה חשובה בבייג׳ין, היא מבקשת מלולו להתלוות אליה כמתורגמנית. הרי מעולם לא ביקרה במולדתה והוריה דיברו איתה אנגלית תמיד, מה שהופך אותה ל״לבנה״ בעיניי חברתה האסייאתית-אמריקאית, אבל למועמדת מתאימה לנסיעת העסקים מטעם העבודה שלה.

אל צמד החברות מתלוות עוד שתיים, אחת מכל כיוון. אודרי מזמינה את חברתה מהקולג׳ שהפכה בינתיים לשחקנית טלנובלות בסין, קאט (סטפני שו). לולו מפתיעה כאשר בשדה התעופה היא מודיעה שגם דד-איי (סברינה וו), בן-בת הדוד שלה. הנזילות המגדרית היא האלמנט הכי נורמלי אצל דד-איי, לעומת מבוכה חברתית עצומה או אובססיה למוזיקת קיי-פופ. הוסיפו לכך את העובדה שלולו וקאט לא מסתדרות ביניהן ורבות על תשומת הלב של אודרי, שבכלל מרוכזת בענייני עסקים ולא מעוניינת שהטיול יהפוך לבילוי מתמשך סביב השגת גברים. בזמן שלולו מנסה לשכנע את אודרי לחפש אחר האם הביולוגית שלה, אם הן כבר בסין, הקצרים בתקשורת והברדק המתהווה בתוך הקבוצה משבשים את התוכניות במספר דרכים ומובילות את הגיבורות ברחבי סין בפרט ואסיה בכלל.

על הסרט חתומות שלוש נשים עם זיקה אסיאתית: שלושתן יחד על הסיפור, שתיים על התסריט ואחת על הבימוי. הקודקוד היא אדל לים, שעברה לראשונה לבימוי אחרי לא מעט תסריטאות (״עשיר בהפתעה״, ״ריה והדרקון האחרון״), והנוספות הן טרסה שאו (״נורה מקווינס״) וצ'רי צ'בפראברונרונג (״איש משפחה״). כולן מכירות מפרויקטים משותפים וכנראה חלק מקליקה אסייאתית-אמריקאית, על אף שהן באות מרקעים שונים. עד כמה שהספקתי לתחקר, או כפי שאפשר לזהות כבר בשמות המשפחה. לים היא מלזית, אם זה חשוב, אבל הבדיחות בסרט מאגדות לפעמים את כל אסיה תחת קורת גג אחת ולעתים מלגלגות על אי היכולת (בעיקר של לבנים) להבדיל בין מעצמות ענק ביבשת. הומור עצמי שכזה הוא הממלכה האחרונה בה עדיין מותר לספר בדיחות גזעניות, בקולנוע האמריקאי לפחות, וזו אחת הדרכים של הסרט לנצל הגדרות חברתיות לטובתו. או במקרה של הקהל – לספוג סוגי הומור שהוצאו מחוץ לגבולות התקינות הפוליטית.

המקור העיקרי לבדיחות בסרט הוא עיסוק במין ובמיניות, אבל בשום שלב לא הרגשתי שוני מעיסוק דומה בקומדיות המובלות בידי קאסט גברי. לא שזה חדשני, עשור וקצת אחרי ״מסיבת רווקות״, ובכל מקרה לא מדובר בסנטימנט מסוג ״כל מה שגברים יכולים גם אנחנו״. האופי המיני ולעתים הגועלי של הסרט נובע מעולמן של הדמויות וכמובן מהרצון של כל קומדיה להצחיק, לזעזע, או לעורר רגש כלשהו בקהל. אודרי היא על תקן אשת הקריירה המזניחה את חשקיה, לולו מינית במוצהר לא רק דרך האמנות שלה ומחסלת בושה סביבתית, קאט מאורסת לחתיך נוצרי המבקש לשמור עצמו לחתונה, ודד-איי מפחד-ת מהנושא. ארבע גישות או דרכי פעולה שמפעילות את הדמויות וגורמות לכל מיני התנגשויות, חלקן מסיטות את העלילה ממסלולה, וכולן נבחנות לאורך הסרט ובמיוחד בסיקוונס אחד אינטנסיבי. רגע ממושך שהוציא את הקהל עימו צפיתי בסרט משלוותו, אחרי לא מעט צחוקים בקול רם לאורך הצפייה. או שאני משליך יותר מדי מהחוויה שלי, תמיד אופציה.

״עוברות את הגבול״ מצחיק בקול רם ומכל הלב, לא בדיוק הסופרלטיב השגור ביותר בימינו לגבי קומדיות כפי שציינתי לעיל. גם לא התחושה שיש לו אחד, לב הכוונה. עבורי זה קרה משום שהדמויות היו אמינות אך מטורללות, הסיטואציות מוכרות אך מוקצנות, והאפקט הדרגתי. שום דבר מהפכני אלא ביצוע נכון של מוסכמות הומוריסטיות לצד בדיקת הגבולות שלהן מכל הצדדים, כמאמר הכותרת העברית. כולל סימון וי על אלמנטים קומיים שהם משום מה חובה בקומדיות אמריקאיות פרועות כבר כמה עשורים, החל מסיקוונס הסמים ועד הופעתן של חיות משק, אבל מוסיף תבלינים משלו. חצי מהקרדיט כאן מגיע לשחקניות, ועליהן שווה להתעכב.

את וו הגיוני שלא מכירים, זה פחות או יותר התפקיד הראשון שלה בקולנוע, והיא מחולל המבוכה אבל גם מקור התום וטוב-הלב של הסרט. את קולה אני קצת מתבייש לומר שלא גיליתי עד כה, ולא רק כי העניקה לעצמה שם במה שדומה למשקה מפורסם. זה כי לא ראיתי את הסדרות בהשתתפותה, דוגמת ״צרות טובות״, וכי ב״אדומה אש״ היא רק דיבבה (את אחת הדודות של הגיבורה). כאן היא מספקת הופעה מצוינת, הג׳וקר בחפיסת קלפים משוגעת, ותפקיד לרוב כפוי טובה של ״החברה הטובה והמפדחת״. אבל רגע, אנחנו רק בתחילת הפודיום.

השווצה קלה, או משהו דומה – את אשלי פארק התמזל מזלי לראות על הבמה, כאשר גילמה את גרטשן ווינרס בגרסת המחזמר של ״ילדות רעות״. בתחילה תהיתי לגבי הפיכת הדמות היהודייה היחידה בסרט המקורי לאסייאתית במחזמר, אבל יש קווי דמיון וגרטשן פשוט נועדה להיות פארק ולהיפך. כך זה היה בתחילת דרכו של המיוזיקל, אבל כיום פארק כבר כוכבת גם על המסכים: מ״אמילי בפריז״ דרך ״עצבים״ ועד ״בנות לנצח״. להחזיק סרט קולנוע יחסית מתוקצב על כתפיה, למרות עזרת חברותיה לקאסט, זו משימה שהיא טרם התמודדה עימה – עד ההצלחה הנוכחית. פארק משכילה להפוך את אודרי מדמות שנשמעת קצת מעצבנת ולגמרי לא סגורה על עצמה, כך על הנייר, לגיבורה מעניינת ואמביציוזית מחד שמסתירה חוסר ביטחון קיומי וחווה משבר זהות מאידך. רק לדמיין את קונסטנס וו ודומותיה בתפקיד הזה ולהודות למחלקת הליהוק.

ועדיין, פארק שנייה בעיניי לסטפני שו. אם לא הייתה מועמדת לאוסקר לפני דקה על ״הכול בכל מקום בבת אחת״, הייתי מציע שתהיה מועמדת על הופעתה כאן. באמת. היא נדרשת להפגין המון רגשות אנושיים מאוד שונים, לפעמים במרווחי זמן אפסיים ותמיד בווליום מוגזם כמצופה מקומדיה. היא עושה זאת מבלי לאבד אמינות גם כשהמצב באמת מופרך ונותנת את כל כולה לתפקיד השלישי או אפילו הרביעי בגודלו בסרט. היכולת שלה לגרום לצופה לשנוא אותה או להתאהב בה בכל רגע נתון, כולל ברגעים עוקבים, שדרגה את הסרט כולו בעיניי. היא גם הצחיקה אותי נורא, אפילו כשהייתה ברקע של הדברים, אבל במיוחד כשהופנה אליה הזרקור. המעט שאנחנו יכולים לעשות כחברה הוא לכתוב נכון את שם המשפחה שלה, שו (כמו נעל) ולא ״הסו״, ובמקרה שלה צריך להודות גם לאלים כנראה.

בגזרת השחקנים הנוספים והופעות האורח יש פחות על מה לכתוב, לא רק משום שהכימיה בין הרביעייה המרכזית מדביקה היטב את כל הסרט ומטליאה אי אלו פערי תסריט. אזכיר את אנני מאמולו ודייויד דנמן בתור ההורים המאמצים של אודרי, למשל, שבאים והולכים מהר מדי. על הימצאו של רוני צ׳נג בסרטים כבר התלוננתי בתחילת השנה אחרי ״מייגן״, אם כי הפעם זה כאילו מוצדק כי הוא קומיקאי. רק כאילו, בעיניי הוא די מחריב את הסצנות המעטות שלו, בתור איש העסקים הסיני שאודרי אמורה לסגור עימו את עסקת הענק. תפקיד אורח שכן שימח אותי הוא כמעט ספוילר, בגלל השלב המאוחר בו הוא צץ בסרט, אז אתמקד בתפנית הטונאלית במקום. אחרי שהסרט סיים לגרום לנו לחבב ולהירתע מן הדמויות לסירוגין, ולהצחיק המון כולל הרגע הקיי-פופי שנחשף בטריילר רק בחלקו, מגיעה הדרמה. על גבול המלודרמה, אם להפריז. החלק הזה לא בדיוק שבה את ליבי אבל גם לא קילקל, רק הוסיף עוד תבלין וספק הוציא מעט את האוויר לפני שהסרט חוזר לעצמו בסיום.

הסיום, ואני מבטיח שאין כאן ספוילרים, הוא הדבר האחרון שרציתי לתהות לגביו. לא סוף הסרט עצמו, אלא הגעת הקרדיטים. כנהוג באחרונה, לפני הרולר הלבן על הרקע השחור יש גם כתוביות מעוצבות על רקעים צבעוניים, לצלילי שיר מקפיץ (סליחה על הזיקנה) ולמען הדגשת ראשי הצוותים והכוכבות. אם כי יכול היה להיות כתוב שם כל דבר שהוא ולא הייתי שם לב, משום שהייתי מרוכז מדי ברקע. הפן העיצובי הנבחר הוא ריצודים של אותיות ניאוניות, בשלל שפות אסייאתיות. כולל עברית שקפצה לי בעין לצד הסימנים המזרח-אסיאתיים, באחת משלושת הצירופים הבאים: אהרון רוגן, חנן מיכאל, יוסף (בלי שם משפחה). לראות עברית מרצדת אחרי שעה וחצי קצבית ודחוסה היה מוזר מספיק, לנסות להבין מי אלה אהרון רוגן, חנן מיכאל ויוסף – העסיק אותי כל אותו ערב. לא מצאתי תשובה, אבל המפיק סת׳ רוגן הוא החשוד העיקרי. לא רק בגלל ששם משפחתו מהבהב שם, הוא גם דובר העברית הוודאי בהפקה. לכן, עוד סיבה ללכת לצפות בסרט הזה, המוצלח לסוגו, היא כדי לסייע לי לפתור את התעלומה.