״העיר הזאת״, סקירה

אחרי כעשור על במות קטנות, וקצת פחות קטנות, פריוקט מימון המונים וכמה הקרנות טרום בכורה – "העיר הזאת" מגיע להקרנות בבתי הקולנוע. זהו פרויקט של להקת "ויקטור ג'קסון" שהחל מקטעים מבודדים והפך כאמור למחזה פרינג', שמהר מאוד הפך לקאלט: אופרת היפ-הופ באווירת פילם נואר שלא מעט אנשים ראו מספר פעמים על הבמות. המעבר של המחזה, שהושפע רבות מסרטים, לקולנוע – הוא טבעי. אבל גם כולל כמה אתגרים. על הבמה ניתן לעלות יצירה עם תפאורה מיניליסטית וקאסט מצומצם, בקולנוע יש צפייה לבניית עולם רחב יותר. כמו כן, האתגר הוא פנייה לקהלי יעד שונים: גם מעריצי ההצגה וקהילת חובבי ההיפ-הופ בארץ, אבל אולי גם קהלים נוספים שאולי ירתעו מעצם אזכור הסגנון המוזיקלי.

אומר זאת כבר בפתיחה: "העיר הזאת" פונה היטב לרוב המעריצים של ההצגה והמוזיקה, אבל הוא בהחלט לא רק חגיגה למעריצים בלבד. הצגת הקאלט יכולה להפוך בהחלט גם לסרט קאלט, אבל יש בו פוטנציאל להביא גם קהל אחר. זהו משב רוח די רענן בנוף הקולנוע הישראלי, סוג של סרט קיץ שללא ספק קורץ לתרבות המקומית במספר דרכים. גם אם העיצוב שלו מנסה באופן מוצהר לגרום לגוש דן להיראות כמו מקום הלקוח מארה"ב, או ליתר דיוק מגרסה בדויה ואפלה של כרך אפל בקולנוע. הסרט הוא מחווה לסרט האפל, אבל הוא לא לא ממש אפל. הוא מצחיק מאוד ועובר חובבי המוזיקה הוא גם מקפיץ מאוד, עבור מי שטעמו אחר הוא לא יהיה מרגיז מאוד או בכלל. זוהי אופרת היפ-הופ לחובבי היפ-הופ, אבל גם שער פוטנציאלי לז'אנר למי שהוא לא חובב גדול שלו.

היוצר העיקרי של הסרט הוא עמית אולמן, או פדרו גראס בשם הבמה שלו, שביים את הסרט ומככב בו אחרי שכתב את התסריט, על סמך ההצגה שכתב עם חבריו להרכב "ויקטור ג'קסון". אלו הם ג׳ימבו ג׳יי (שם הבמה של עומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור). כמו בהצגה, הם גם משתתפים בסרט. אולמן מגלם את הבלש ג'ו, ג'ו חלפון ליתר דיוק, בלש פרטי שנראה די כושל. אולי בגלל שהוא חוקר באמצעות משחקי מילים ושדות סמנטיים שזו לא דרך קונבנציונלית עבור בלש.

כמו בסרטי נואר רבים, הוא פוגש בראשית באישה העונה לשם שרה בנט (מוריה אקונס). היא למדה איתו בתיכון ומבקשת עזרה במציאת אחותה שנעלמה, אבל הוא מראש יודע שהיה משקרת ולא יצא מזה שום טוב. בכל זאת הוא חוקר, ביחד עם העוזר שלו (ג'ימבו ג'יי), למרות שהחוקר מטעם המשטרה, שלומי מקמרפי (אלון נוימן) לא מרוצה מזה. איציק פצצתי מנגן ברקע ומופיע בלי קשר לעלילה, אבל אנשים אחרים קשורים עלילה וצצים על המסך. בהם עידן אלתרמן ועוד שפע של דמויות מסצנה ההיפ-הופ, מפלד דרך רביד פלוטניק ועד טונה (רשימה חלקית). וזה עוד מבלי ההזכרתי את הנוכחות של הנבל הגדול של הסיפור, שאת שמו אני לא חושף כי אני עדיין מפחד שהוא יפגע בי או באיזה פינת נוי בעיר הזאת. או בעיר אחרת.

בפראפרזה על המתרחש בסרט, ניתן לומר כי לפחות 85% מן התכונות שלו חיוביות. אמנם מדי פעם ניכר שתקציב גדול מדי לא היה כאן וההגיון של הסרט הוא הגיון פנימי ולא ייצוג ריאליסטי, אבל היצירה שלמה בתוך עצמה ומצליחה להצדיק את השימוש במוזיקה, או לפחות בספוקן-וורד, לכל אורכה. העיר בה מתרחש הסרט היא כל-כרך ואף-כרך בו זמנית, עיר שנראית כמו עיצוב אקספרסיוניסטי אישי, מקום מפחיד, והפיכה של ישראל למקום שנראה קצת פחות כמו ישראל. הודות לבחירת זוויות הצילום, העיצוב של המנהלת האמנותית ניצן ציפרוט נראה מגניב.

כמו כן, הסרט הוא למעשה מחווה לשני ז'אנרים קולנועיים המאפשרים השתללות מטבעם: הסרט המוזיקלי והפילם נואר. ההיתוך הזה גורם לצילום של מישה פלטינסקי להיות חגיגה של זוויות לא שגרתיות ולעריכה של איל סיבי להיות מהירה כמו קצב החלפת המילים. לפרקים, זה סרט שעושה הרבה עם מעט. כשהוא לא יכול לעשות זאת, הוא נעזר במודעות עצמית התואמת את התסריט שמלא בלעג לכל דבר שאנשים לקוחים ברצינות.

הסרט הוא עמל של אהבה למספר דברים: היפ-הופ, פילם נואר, וייתכן שיותר מכל לשפה העברית. הבלש חוקר את המציאות דרך השפה והסרט עשיר בפירוק של השפה המדוברת למרכיביה כדרך לקדם את העלילה והאווירה. מכיוון שהדבר נעשה בצורה שנונה ומשויפת, זה עובד. עובד גם ברמה שיכולה לאפשר ניתוח פוסט-מודרני של היצירה, אבל בעיקר עובר ברמה של ההומור. פסקול הסרט/מחזה/אופרת ההיפ-הופ מלא בשורות מדויקות ואפקטיביות, כולל כמה אופציות ללהיטים עם חשיפה לקהל יותר גדול בעקבות הסרט. ייתכן שיהיו אלה "שפתותייך חוט שני" שכולל מחווה למוזיקה הישראלית לדורותיה, או "יחיד מול רבים" החביב עלי במיוחד.

"העיר הזאת" הוא סרט המשלב הרבה דברים שצריכים להיות יותר בקולנוע הישראלי: סרטי ז'אנר, סרטים המבוססים על הצלחה מתחום אחר, סרטים עם שפה קולנועית ייחודית, וסרטים הפונים לקהל צעיר כקהל חכם ומשכיל, מבלי להתנשא על מי שלא יבין כל מחווה או בדיחה. זה אולי לא סרט מושלם, אבל אין בו דבר שאיני אוהב.