פסטיבל סרטי הסטודנטיות והסטודנטים 2023: הזוכים, "התאומות האילמות" וכמה סרטים קצרים

במוצאי שבת ננעל בסינמטק תל אביב פסטיבל סרטי הסטודנטיות והסטודנטים השנתי, עליו כתבנו השנה עד כה רק לפני הפסטיבל. טרם דיווחנו במהלך הפסטיבל אף כי יצא לי לנכוח בו בכל אחד מימיו, אם כי השנה זה היה לפרק זמן קצר בכל יום. בין היתר על מנת לצפות בסרטים שאורון כבר ניתח היטב את המהות שלהם בפוסט המקדים – "קלאב זירו" (שיוקרן החודש גם בפסטיבל ירושלים, בלי נוכחות הבמאית אבל עם יותר קהל) ו"שמיים אדומים". שני סרטים שאהבתי למדי וערכו את בכורתם הישראלית בפסטיבל, זמן לא רב אחרי הבכורה הבינלאומית בתחרות הרשמית של קאן וברלין. בפוסט זה אכתוב על סרט נוסף שערך בכורה ישראלית בפסטיבל, אם כי הוא המתין שנה שלמה להקרנה בארץ אחרי שהוקרן בפסטיבל קאן 2022. קודם לכן, רשימת הזוכים המלאה ולאחר מכן גם מספר טקסטים קצרצרים על כמה מן הסרטים הקצרים שהוקרנו בפסטיבל. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט הזוכה בתחרות הבינלאומית.

רשימת הזוכים

סיבא (Siba). צילום: יהלי מעוז

התחרות הישראלית
הסרט הטוב ביותר: "סיבא". תסריט ובימוי: דונה חוא (בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה)
תסריט:"הצילו! אני רוצה למות". תסריט ובימוי: דנה וייל (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)
צילום: "הילד". צילום: בן פלד, תסריט ובימוי: יהב וינר (מכללת מנשר לאומנות)
עריכה: "דודה דינה". עריכה: זוהר סלע, תסריט ובימוי: בנימין אסתיכנג'י (מכללת מנשר לאומנות)
משחק:"ניפגש בסוף הבלוק". שחקנים: אבי סרוסי ועומר פרלמן שטריקס, תסריט ובימוי: דניאל גת (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)
ציון לשבח: "מירה". תסריט ובימוי: אלמה בן זאב (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)
חביב הקהל: "הצילו! אני רוצה למות". תסריט ובימוי: דנה וייל (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)

בחירת פורום המבקרים הישראלי:
סרט: "ניפגש בסוף הבלוק". בימוי: דניאל גת (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)
ציונים לשבח פורום המבקרים:  "מנאר". תסריט ובימוי: רחל אלברט (המכללה האקדמית ספיר)
"מותו של לוויתן". תסריט ובימוי: עידו ויסמן (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)

התחרות הבינלאומית
הסרט: "עולמות בוערים בין הצללים" (Worlds Burning Amid the Shadows). תסריט ובימוי: איסמאל גרסייה (המוסד פוליטכני הקולומביאני חיימה איסיזה קאדביד, קולומביה)
הבמאי/ת המבטיח/ה: "5/3/0". תסריט ובימוי: דנילו סטנימירוביץ' (הפקולטה למדיה ותקשורת, בלגרד, סרביה)
תסריט: "משאבי אנוש" (Human Resources). תסריט ובימוי: טרינידרד פלאס קוסאד, טיטואן טילייה ואיזק וונזק (בית הספר למקצועות הקולנוע והאנימציה, צרפת)
צילום: "חלומות בהקיץ על חופשה ספרדית" (Daydreaming So Vividly About Our Spanish Holidays). צילום: מנואל ג. רומרו, תסריט ובימוי: כריסטיאן אווילס (בית הספר הקטלוני הגבוהה לקולנוע ואודיו־ויזואליה, ספרד)
עריכה: "תחנת תיאטרלנה" (Teatralna Station). עורכים: אלינה פנאסנקו, פיליפ סוטניצ'נקו, תסריט ובימוי: אלינה פנאסנקו (האוניברסיטה הלאומית קייב, י.ק קרפנקו־קרי לתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, אוקראינה)
ציון לשבח: "מותו של לוויתן". תסריט: עידו ויסמן, אלכס חוסיד, בימוי: עידו ויסמן (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל־אביב, ישראל)
חביב הקהל: "מנאר". תסריט ובימוי: רחל אלברט (המכללה האקדמית ספיר)

תחרות הסרט העצמאי הקצר
הסרט: "מים קרים". תסריט ובימוי: איתמר אלקלעי
בימוי: "מחצבה". תסריט ובימוי: הילה רויזנמן
אנימציה: ״מכתב לחזיר״. תסריט ובימוי: טל קנטור

תחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני
הפרויקט הטוב ביותר: "שירת היונה" (A Pigeon’s Song). תסריט ובימוי: אניו קארק (DocNomads)
ציונים לשבח:
״אקח את צלך״ (I will take your shadow). תסריט ובימוי: אילה שושנה גיא (HGB Leipzig)
״המשמרת השביעית״ (The Seventh Shift). תסריט ובימוי: נטליה אילצ׳וק

התחרות הבינלאומית למדיה דיגיטלית
"מרחב משותף" (Shared Square). יוצר: שי דיין (בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים).

התאומות האילמות
The Silent Twins

אחת מאורחות הכבוד היותר מסקרנות של הפסטיבל היא הבמאית הפולנייה אניישקה שמוצ'ינסקה, שהתפרסמה עם סרטה הראשון "פיתיון" (אור כתב עליו פעם באימת החודש תחת השם הפולני "קורקי דנסינגו״). מיוזיקל על בנות ים שעובדות במועדון לילה בפולין המודרנית, שזיכה אותה בפרס בסאנדנס והפך לסרט פולחן כולל גרסת קריטריון. פרט לסרט הזה, היא עובדת די הרבה בקולנוע ובטלוויזיה. סרטה הנוכחי הוא המעבר שלה לקולנוע דובר אנגלית והוא מבוסס על פרשה די מוכרת בבריטניה.

התאומות האילמות הן האחיות ג'ון וג'ניפר גיבונס, שנולדו למשפחה מברבדוס שבראשית שנות השבעים היגרה לוויילס בגלל העבודה של האב בצבא הבריטי. החל מגיל בית הספר היסודי, השתיים הפסיקו לדבר עם הסביבה. הן המשיכו לדבר בינן לבין עצמן אבל לא עם אף אחד אחר, או כאשר שמו לב שמישהו מקשיב, להוציא מקרים נדירים. למרות שלא דיברו, הן כתבו כל הזמן וחלמו על קריירה ספרותית שייתכן והיה לה סיכוי אלמלא אושפזו בבית חולים פסיכאטרי נודע לשמצה בבריטניה. ג'ון פרסמה ספר אחרי שהשתיים חסכו כסף על מנת לממן מהדורה מצומצמת, אך עד לאחרונה היה קשה מאוד להשיג אותו. שלא לדבר על כתביה של ג'ניפר וכתבים אחרים של ג'ון. לעומת זאת, על המקרה של האחיות נכתבו ספרים עיונים, אופרה, שירי רוק וגם נעשה אודותן סרט טלוויזיה בעבר.

דומה כי מה ששונה בגישה של שמוצ'ינסקה למקרה של האחיות הוא התבססות לא על המימד הסנצסיוני של הסיפור או על נקודת מבט חיצונית, אלא דגש לכתבים של האחיות עצמן. כתבים שלבמאית ולתסריטאית אנדראה סייגל הייתה גישה אליהם. אף כי התסריט המקורי הסתמך יותר על ספר התחקיר של העיתונאית מרג'ורי וואלאס (שהייתה פעילה למען שיפור תנאי החיים של האחיות), התוצאה הסופית כוללת יותר ויותר עיבודים ליצירות וליומנים של האחיות גיבונס. שימוש באנימצית סטופ-מושן נועד לתאר סיפורים שכתבו בהשארת בובת שיצרו, יצירת שירים המבוססים על המילים שהן כתבו כשירה או כקטעי יומן, ושימוש ביומנים כדי להעביר את הדרך בה הן חוו אירועי מפתח בחייהן, ואת הפער בין התפיסה שלהן את המציאות לתפיסה של החברה.

התוצאה מאפשרת לשמוצי'ינסקה למעשה לביים סוג של מיוזקל נוסף, אם כי כזה המבוסס על המציאות וכולל גם סצנות טיפוסיות יותר לסרטים המתארים את היחס של החברה למי שמוגדר כלא-שפוי. אף כי הקטעים השגרתיים יותר אינם רעים, ייחודו של הסרט וכוחו נובע מן המקומות בהם הוא פחות סרט על מקרה מפורסם או היחס לחריג, ויותר ביטוי אישי של עולמן הפנימי של אמניות מוכשרות אך בעייתיות. רגעים חזקים אחרים בסרט עוסקים בדינמיקה בין האחיות, שכללה שותפות גורל אבל לפרקים גם קנאה ויריבות לא תמיד סמויה.

בחירה אמנותית חשובה נוספת של הבמאית היא לא ללהק שחקנית אחת לשתי התפקידים, אף כי במציאות מדובר בתאומות זהות. לדבריה, הכוח בסיפור הוא הדינמיקה בין השתיים והתגובה שלהם זו לזו ולכן היא רצתה שהן ישחקו זו מול זו (בניגוד לשחקנית שמבצעת תפקיד אחד ואז את האחר). ברגע שהשחקנית לטישה רייט נקשרה לפרויקט ואיפשרה את מימונו, כמי שתגלם את ג׳ון בבגרותה, האופציה של ליהוק תאומות זהות ירדה מהפרק. רייט טובה מאוד בתפקיד (בניגוד ל"הפנתר השחור – ווקאנדה לנצח"), כמו גם תמרה לורנס המגלמת את האחות השנייה, ג׳ניפר. צמד שחקניות נוסף מגלם את השתיים בתור ילדות בגיל בית ספר היסודי, מה שעוזר לסרט לבנות היטב תחושה של קשר אינטימי-מתוח במערכת היחסים שבמרכזו.

הסרט מתרחש לאורך תקופה של כ-20 שנה לפחות ולא תמיד מעברי הזמן עוברים היטב. התחושה היא שהסר מקוטע מעט, אולם כאמור יש בו מגוון גדול של קטעים טובים. בעיקר אלו המתארים את העולם הפנימי של האחיות בהשארת המילים שלהן, אבל גם חלק מן הסצנות הדרמטיות. בשיחה עמה הבמאית גם חשפה התפתחות שחלה אחרי בכורת הסרט: בעקבות הצפייה בו, ג'ון גיבונס החליטה להוציא מחדש את ספרה ולהתחיל לפרסם כתבים נוספים שלה ושל אחותה. ייתכן והסרט החזיר להן תחושה של הכרה כאמניות, ולא רק פרסום עקב היותן חריגות.

תחרות בינלאומית

מותו של לוויתן

המעבר The Pass
סרטה של פפי גינסבורג האמריקאית הגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים אחרי שהוקרן בין היתר גם בפסטיבלים של קאן וטורונטו, מסע מכובד לכל סרט ובטח לסרט סטודנטים. זהו הישג יפה גם מכיוון שמדובר בסרט שלא קל להגדיר או לפענח אותו. הסרט מתמקד בבחור צעיר המגיע לנופש באי שהוא לא מכיר. הוא שואל חבורה מקומית על מקום טוב לרחצה והם מספרים לו על חוף פרטי נסתר שנקרא כשם הסרט. אלא שכותרת הסרט באנגלית פירושה לא רק מעבר, אלא גם ניסיון חיזור, והסרט משחק על הדואליות הזו.
כאשר הגיבור מגיע לחוף, הוא פוגש בו גבר נוסף המדבר איתו בצורה שהיא ספק חיזור, ספק הטרדה או איום ואולי גם שום דבר דרמטי. כל הסרט משחק על המתח של מרחב הפירוש בשיחה עם זרים, מתח של רצון להכיר אחרים ורצון לפרטיות, רצון להיחשף מבחינה רגשית ומינית ואולי גם רצון לשמר על חזון קשוחה ו"גברית". זהו לא אחד מן הסרטים המדברים יותר בפסטיבל, אבל הוא כן סרט שמהדהד חזק יותר ככל שחושבים עליו – על מה שמתרחש בו ועל מה שאנו מפחדים או מקווים שאולי יתרחש בו. במיוחד ברגעים בהם לא ברור אלו גבולות נחצים ועל ידי מי. יש בסרט חדירה מילולית לפרטיות בעצם הרחצה בשטח פרטי, אבל השאלה על גבולות הפרטיות בו ועל חדוות הסכנה שבחציית גבולות נוגעת גם לתחומים אחרים.

נישואים מתים A Dead Marriage
המימד הקומי בסרטו של מיקאל טוצ'ק הפולני מתבסס הן על עיסוק במאוחרי הקלעים של הפקת סרט מלחמה, והן על ידי הניגוד בין המשמעות המקובלת של הכותרת למשמעות שלה בסרט. בין הצפייה למשהו דרמטי לבין סרט שהוא קומדיה רומנטית, אבל כזו שבסופו של דבר היסוד החזק בה הוא לא הבדיחות, אלא הרגש.
הסרט עוסק בניצב ותיק המתמחה בגילום אנשים מתים בסוגים שונים של סרטים. בהפקה של סצנת מלחמה מורכבת, הוא מוצא את עצמו ליד ניצבת טרייה יותר אך לא צעירה בעצמה, המתקשה לא לנוע במשך כל הסצנה, בעודם צריכים להעמיד פני זוג נשוי שנהרגו. בין הטייקים, הוא נותן לה עצות והשניים מתחילים להיפתח, כאשר הוא מתקשה להתגבר על מערכת יחסים מן העבר ובכלל מתקשה להיות חי ולא להעמיד פני מת. עד שמשהו במפגש עם האישה האחרת משנה אותו ונותן לו תקווה למשהו אחר בחיים. התקווה הזו מאיימת בדרכה על יכולתו להתמיד במומחיות המקצועית שלו.
הסרט מעניין גם כסרט סטודנטים המדמה הפקה יקרה בהרבה והרהור על המוקד בקולנוע: יש סיפור אהבה מלודרמטי בסרט שבתוך הסרט, אבל ייתכן ושהחיים קרובים יותר לסיפור הנבנה מהיסוס ועדינות, סיפור הנרקם בין הנציבים בסרט הגדול. במקביל, מי שהם לכאורה השחקנים "הראשיים" בסרט המלחמה היקר הם ניצבים בסרט זה.

לא היה כלום There Was Nothing
הכלום מן הכותרת הוא החוויה של החיים על פני המוות. נזירה במנזר בקוויבק מאבדת את ההכרה וחווה מוות רגעי בטרם היא מוחזרת לחיים, אבל הגיחה שלה לחיים שאחרי המוות סותרת את האמונה הדתית שלה – אין כלום. הבסיס לסרטו של אלכסנדר לוין הוא הקשר בין הנזירה שאיבדה את האמונה שלה לבין חברתה למנזר, שמנסה לכאורה להראות לה את נוכחות האל בעולם הזה ובעולם הבא. לתפיסתי, הסרט נשען ניגוד משולש: הנושא בו הוא נוגע כבד ומורכב מבחינה פילוסופית ודתית, אך התסריט בין שתי הגיבורות הוא בבסיסו קומי ואבסורדי. השלב השלישי בניגוד הוא המבע הקולנועי: צילום בשחור-לבן, קומפוזיציות מוקפדות ותנועות מצלמה פיוטיות שכאילו לקוחת מקולנוע רוחני, בסרט שבדרכו תוקף את הרוחניות. אולם, ייתכן ובסופו של דבר הוא רק מציג מסע לסוג אחר של רוחניות, כזו המשוחררת מן האמונה המוחלטת, הנשענת על המסורת ולוקחת אותה לכיוון אחר.

מותו של לוויתן
סרטו של עידו וייסמן, שמסתובב בפסטיבלים בעולם כבר יותר משנה, הוא מקרה של תפיסת הזדמנות ותיאור סיטואציה בכישרון. הבמאי יצא לצלם גופה של לוויתן שנסחפה לחוף ויצר סרט על האנשים האחרים שיצאו לראות את האירוע יוצא הדופן. הלוויתן הוא סמל למשבר האקלים, אבל עבור הצופים הוא גם סמל לגדולה, סמל למשהו פלאי ששובר את השגרה, מראה זר בחוף הישראלי. האנשים חווים את מות הלוויתן כטרגדיה, כדבר כואב עם רגשות אשם, אבל גם כסוג של אירוע משנה חיים, או משהו שמצביע על הגדולה של החיים. כמו בתנ"ך, סוג של עדות לגדולה של האל או היקום וגם של שברירות החיים.

התחרות לוידאו-ארט וקולנוע ניסיוני

שירת היונה

שירת היונה A Pigeon's Song
סרטו של אניו קראק, הזוכה בפרס בתחרות הקולנוע הניסיוני היה אחד מן הסרטים היחסית נראטיביים מבין הסרטים שהוקרנו במסגרת הניסיונית. בנוסף לכל, מדובר בסרט מגובש למדי הן בסיפור שלו והן במאפיינים שלו כסרט תיעודי, בדיוני וניסיוני. היונה בסרט היא יונה סימבולית המבקרת את הבמאי, ומופיעה גם בתצלום של קרובת משפחה הנראה בסיום. הבמאי תוהה האם אותה יונה מבקרת דורות שונים במשפחה תוך שהוא יודע שזה גם בלתי אפשרי. הוא גם יודע שהטקסטים המדמים תקשורת בעבר המשפחתי שלו הם בדויים – שתי דמויות בעבר המשפחתי ניתקו את הקשר בנסיבות פוליטיות, וחיו כזרים בלי קשר אחרי סיפור אהבה קצר, לכאורה לא הזכירו זה את זו ולא זכרו. הבמאי מנציח זיכרון שנמחק, שנשכח. כל זה ברמת הפסקול, כאשר ברמת התמונה הוא מציג דיוקנות של אנשים אחרים, אנשים שאינם משפחתו אבל במידה מסוימת מייצגים את הרגש. על פניו הסרט מתעתע בקהל, אבל הוא כל הזמן מצהיר על האשליה והשקר שבו, מה שמצליח לייצר תחושה של כנות.

אקח את צילך I Will Take Your Shadow
גם הזוכה בציון לשבח הוא יצירה נרטיבית עם אלמנטים ניסיוניים וגם היא עוסקת בבמאית המספרת את הסיפור של דור העבר של משפחתה. הפעם עם משחק רב יותר בין מה שידוע לבמאית על העבר מאשר עם תיאור צה שלא-ידוע. הבמאית, אילה שושנה גיא, ישראלית הלומדת בגרמניה, עשתה סרט על הדור במשפחתה שברח מאוסטריה לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה, תוך שימוש באנימציה ובחינה של הדרכים השונות בהן העבר מהדהד בהווה. דרך הקשרים משפחתיים והיסטוריים, והומור שמשלב בין הגלותי לישראלי, בין סיפורים בנוסח העבר למבט על המציאות בהווה, הכל על רקע דימויי אנימציה חצי-מופשטים חצי-קונקרטיים. למעשה, הסרט הזה משקף כמה מן הנושאים השונים שעלו ברוב סרטי התכנית הניסיונית: משפחה, רוחות הרפאים של העבר, חוסר תקשורת, וערעור תחושת השפיות וההבנה של העולם. לצד זאת, היסוד המנחה אותו הוא תמיכה אוהבת אשר לרוב לא מובעת במילים. הבמאית משחזרת מסע מן העבר, אבל בפועל היא בונה משהו שהוא לא מסע, אלא הנצחה של היסודות היציבים במשפחתה.