״ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר״, סקירה

כבר חלף די זמן מאז סיום פסטיבל דוקאביב 2023, מספיק על מנת שאוכל לעמוד מאחורי הקביעה כי התחרות הישראלית בפסטיבל היא הטובה ביותר שזכורה. זאת בשל השילוב בין איכות הסרטים (פחות או יותר ללא יוצא מן הכלל), המגוון הגדול של סגנונות, והשימוש יצירתי בשפה קולנועית. מצב בו יש שלושה סרטים שאני הייתי שוקל להעניק להם את פרס הסרט הטוב ביותר – "ימי תום", "ציפורה ורחל לא מתות" ו"הרף התחתון ביותר" – יצאו ללא כל אזכור בטקס הפרסים. וזה לא שאני חושב שהסרטים שכן קיבלו פרסים אינם ראויים, ובזאת אני מתכוון גם לזוכה הגדול של הפסטיבל: ״ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר״, המוקרן כעת בסינמטקים וגם זמין ב-VOD של yes.

לסרט זה מגיע דיון בלי קשר לפרס כזה או אחר, שכן הוא יצירה שקשורה גם לכלל הנוף התיעודי בארץ ובעולם, וגם סרט שיש בו גוון המבדיל את עצמו מיתר הסרטים התיעודיים. גם אם הוא ספוג השפעות ודמיון, באופן המשקף את האמנית העומדת במרכזו. סביר כי זו הייתה המטרה העיקרית של במאיות הסרט, שרון לוזון ואביגיל שפרבר, שבחרו לשקף את המוזיקאית ענבל פרלומטר: אצ האופי שלה, האמנות שיצרה, החלל שהותירה והמורשת הגדולה והגדלה שהותירה גם כן.

להבדיל את הסרט הספיצפי הזה מסרטים אחרים אודות מוזיקאים, תת-ז'אנר דומיננטי בתחום התיעודי, אינה משימה פשוטה. זאת משום שהסיפור של פרלמוטר הוא בו זמנית ייחודי ולא ייחודי. במבט שטחי, הנרטיב של אמן/אמנית מוכשרת, שזוכה להכרה בשלב מוקדם, מתמודדת עם קשיים נפשיים, כולל התמכרות, ולבסוף מתה בגיל צעיר – אינו נדיר. באותה מידה, כל אדם הוא נדיר ובכל סיפור יש משהו מיוחד. הסרט אודות פרלמוטר לוכד את התרומה האישית המיוחדת של הגיבורה לתרבות וגם את הרגשות הפרטים שלה, מראה את האנושיות שלה ואת הצדדים הלא פשוטים של התמודדות עם קשיים, שהיא אינה היחידה שלא צלחה אותם לגמרי. היא בו זמנית גדולה מהחיים ודמות שפספסה הצלחה גדולה יותר, ויצירה גדולה יותר, פשוט מפני שהחיים שלה היו קצרים. הסרט מנסה כמה שיותר לצמצם את המימד הצהוב, גם בדיון על החיים האישיים, ולהתמקד באישה שהייתה ואשר הצליחה להותיר חותם בדרכה הלא מתפשרת.

המורשת של פרלמוטר שמה את יוצרות הסרט במקום מיוחד. הגיבורה שלהן פעלה במשיק לזרם המרכזי של התרבות הישראלית, אבל לא ממש נכללה בתוכו: היא ייצגה את מה שמודר מן השיח ומבקש בכל זאת להשמיע את קולו, לדון בדברים שהחברה פחות רצתה לדון בהם במהלך שנות התשעים. המקום של להקות ״המכשפות״ כלהקת רוק נשית כועסת, אתגר את היחס של המדיה הישראלית לנשיות (וניתן לראות זאת בסרט). לכך התווספה נוכחות לא מוסתרת של זהות מינית לא סטרייטית, ותחושת זרוּת באופן כללי. עבור רבות ורבים, הלקה הייתה חשובה בשנות ההתבגרות כאלטרנטיבה וכתמיכה למי שלא מרגיש שייך לתרבות המוכתבת. אך כפי שאמרתי, ההצלחה של הלהקה הייתה גם ההתכתבות שלה וההתחברות שלה לדברים הנמצאים בזרם המרכזי, כולל הופעה בטלוויזיה שניסתה להגדיר את הלהקה ולהכניס אותה למשבצות שלא בהכרח התאימו. הסרט נוגע גם בהיבט הזה, אך לא רק בו. הוא מנסה להעמיד במרכז לא את התדמית של האישה, אלא את האישה האמתית.

לוזון ושפרבר עושות זאת על ידי נתינת מקום של כבוד למילים וליצירה של פרלמוטר. יומנים שכתבה המוזיקאית משמשים כחומר גלם עיקרי בסרט וכאשר מוקראים חלקים מתוכם (בידי נטע פולטורק), אנו רואים את צילומי היומן על המסך. מהלך זה נותן כבוד למילים של פרלמוטר וגם לציורים שלה, המצויים אף הם ביומנים האישיים. המילים מקבלות כבוד גם כאשר בחלק מן המקרים, כאשר מתנגנת בפסקול המוזיקה של פרלמוטר, הן נראות בכתב יד על המסך. מהלך שאינו נפוץ בקולנוע תיעודי והמדגיש את החשיבות של המילים.

לצד זאת, הסרט לא מזניח צדדים אחרים ביצירה של פרלמוטר. אין ממש ניתוח של הטקסטים שלה, אבל יש ניתוח של סגנון הנגינה שלה והיכולות שלה כמוזיקאית. היא מוצגת כאמנית רבת כשרונות: בכתיבה, מוזיקה, ציור ובניית תדמית ציבורית. אבל המקום שתופסות המילים נותן לה לספר את הסיפור שלה, שכולל הרבה רגעים של חוסר ביטחון, וגם כתיבה לא מהימנה אף שמדובר ביומן אישי. רוב הזמן, המילים של פרלמוטר מובילות את הנרטיב, גם כאשר הוא נוגע לדברים בהם חששה להודות בפני עצמה, כגון התמכרות או טראומות ילדות.

הבחירה להדגיש את המילים של הגיבורה לכאורה מקטינה את המשמעות של הבמאיות בהצגת הנרטיב. אך זה כמובן דבר לא אפשרי. בסופו של דבר זהו הסיפור של פרלמוטר כפי שלוזון ושפרבר מביאות אותו, סיפור המסופר בעיניים אוהבות ומעריצות. האהבה הזו כוללת גם הסתכלות כנה ולא נעימה לעבר הצדדים היותר-בעייתים בחיים, ולהסתבכות של הגיבורה עם התמכרות. דרך היומנים היא נקשרת גם להיבטים אחרים בחייה, הרומנטיים, האמונתיים, המשפחתיים. דומה כי בסופו של דבר אין הבדל בין כל ההיבטים הללו והכל מתחבר למקשה אחת.

יש לא מעט דוברים בסרט, אבל להוציא חריגות בודדות (בשל הדגמת צורת נגינה), הם נוכחים רק בקולם. על המסך יש רק חומרי ארכיון וכאשר לא מדובר בכתב היד של פרלמוטר, הסרט בנוי כאלבום תמונות בהם נראים צילומי סטילס, הן של פרלמוטר והן של האנשים האחרים הקרובים לה: משפחתה, חבריה ושותפים ליצירה המוזיקלית. למרות השימוש הרב בתמונות סטילס, בחירה זו גורמת לסרט להרגיש חי וקרוב יותר למתואר בו. שכן, המלל מסתכל 25 שנים ויותר לאחור, התמונות הן בזמן בהווה.

יש בסרט גם חומרי ארכיון אחרים, הלקוחים מן התקשורת ובעיקר מן הטלוויזיה. בגלל שהטלוויזיה בשנות התשעים שידרה ביחס מסך של 3:4, גם יחס המסך משתנה בסרט ומראה ההבדל ביחס ללהקת המכשפות בכלל ופרלמוטר בפרט, בסרט הנוכחי ובהופעות בזמן אמת. כאמור, הטלוויזיה ניסתה להכניס את הלהקה למשבצות, כנראה כתוצאה מניסיון למכור אותה לקהל, אך התוצאה של רוב הראיונות הנראים בסרט מייצרת תחושה של חוסר נחת גדול, עקב יחס שובינסטי ומזלזל המתחפש לתמיכה. יש לציין שגם לקביעה זו יש יוצאים מן הכלל, למשל יואב קוטנר שמתראיין בסרט. בניגוד לדרך בה דבריו שובצו בסרט דוקו-מוזיקלי אחר שהוקרן בדוקאביב, "ימי הפיק", בסרט זה כל מילה של איש הרדיו והמוזיקה חושפת דרך נוספת להעריך את היצירה של מושא התיעוד.

הוויתור על טכניקת הראיונות של ״ראשים מדברים״ לאורך היצירה בא לידי ביטוי גם בהחלטה לסגור את הסרט במבט ראשון על הדוברים שעד כה רק האזנו להם. אולם, הסרט נסגר בסדרה של ״ראשים שותקים״ אחרי ששמענו אותם מדברים. בפסקול נשמע השיר שנתן את כותרתו ליצירה, ״אם זה נגמר״, שיר-מכתב לאהבות מן העבר. אלו אהבות שלא מסתייימות אחרי הפרידה ודומה כי המבטים השותקים מבטאים גם הם אהבה שיש בה משהו שממשיך.