פסטיבל קאן 2023: The Zone of Interest, Occupied City, ״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״

פסטיבל קאן ה-76 יגיע הערב לסיומו בטקס חלוקת הפרסים, בהם ״דקל הזהב״ הידוע, וקשה לומר שהדיווחים שלי היו שוטפים. הספקתי אחד בלבד תוך כדי הפסטיבל עצמו, וכבר אמרתי תודה לעופר על הפוסט המקדים הסוקר את התחרות הראשית. הפוסט הנוכחי יהיה בעצם דיווח שני רגע לפני הסוף, אבל כיוון שרוב הסרטים של קאן נוטים להיות מדוברים יותר לאורך השנה, אשמור לעצמי את הזכות להזכיר אותם לאורך השבוע שמתחיל מחר. ברמה של דיווח או שניים נוספים ומאוחרים.

בדיווח הנוכחי והשני שלי מהריביירה הצרפתית לשנה זו, בחרתי שוב שלושה סרטים והפעם יש להם גם מכנה משותף. צפיתי בהם כאשר בחוץ שורר מזג אוויר סגרירי שליווה את שבוע הפסטיבל הראשון, לפני שהתבהר סוף סוף. בהלימה מסוימת אפשר גם לומר שזה מה שקרה עם הסרטים שנטו להיות קודרים למדי. זהו מכנה משותף שהוא לא בדיוק מה שאולי תצפו לו מתוצר הוליוודי מסחרי ונוסטלגי בהובלת הריסון פורד, דוקומנטרי מוזיאוני וחצי-נסיוני של סטיב מקווין, וסרט שלקרוא לו מינימליסטי או אמנותי בקטע קיצוני לא יתחיל לתאר את התעוזה של יוצרו, ג׳ונתן גלייזר. זאת משום שהנושא הוא מילת הנו״ן, ואני לא מתכוון לשחורים אלא לשליטי גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקווה שהם יישארו על המסך בסרטים בלבד, אדרג את הדיווח הנוכחי אדרג מהקל לכבד.

אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל
Indiana Jones and the Dial of Destiny

©2022 Lucasfilm Ltd. & TM. All Rights Reserved

האירוע הכי מרגש בפסטיבל עד כה הייתה קבלת הפנים והצרמוניה השלמה סביב ביקורו של הריסון פורד בקאן. השחקן בן ה-80, הידוע בהיותו ציניקן ונרגן בראיונות ובכלל, התרגש עד דמעות בכל יום מחדש בשתי היממות שאיכלסו פרימיירה חגיגית, שלל אירועי צד וגם מסיבת עיתונאים לפנתיאון. נפלה בחלקי הזכות לשבת לצד העיתונאית האוסטרלית ששאלה את השאלה שהפכה לסרטון ויראלי, על הסצנה נטולת החולצה בסרט לשמו הגיע פורד אל חופי קאן – הפרק החמישי בסדרת ״אינדיאנה ג׳ונס״. על הסצנה הזו ראוי בהחלט לדבר (אם לא היו שם עזרי מחשב אני מאוד אופתע) אבל יותר משרירי הבטן של הכוכב בלטה תחושת הערכה גורפת. גם הכבדים שבסינפילים כנראה גדלו או לפחות שמעו על דוקטור הנרי אינדיאנה ג׳ונס, שנמצא על המסכים מאז 1981. טרילוגיה אלמותית שזכתה לגיבנת מיותרת בדמות סרט רביעי שאת קיומו עדיף להכחיש, עם העדפות אישיות של כל אחד ואחת לגבי המדרוג הפנימי. נהניתי גם אני מהחגיגה, עד שצפיתי בסרט החדש.

הסרט הראשון בסדרה, ״שודדי התיבה האבודה״ (בלי שם הגיבור במקור), הוא הרלוונטי ביותר לצפייה חוזרת לפני הפרק החמישי. הפרולוג מבהיר זאת היטב שכן הוא מתרחש בימי גרמניה הנאצית, ומפגיש בין אינדיאנה ג׳ונס הצעיר (פורד באיפור דיגיטלי משכנע) ואת שותפו באזיל שואו (טובי ג׳ונס) עם המון חיילים נאצים. כולם תרים אחר חפץ עתיק, הפגיון שהקיז את דמו של ישו, אבל אחד מן הנבלים מצא חפץ יקר ערך אף יותר – מחצית ממכשיר הנודע כ״חוגת ארכימדס״.

את מוצא השלל מגלם מאס מיקלסן, השחקן הדני המגוון שהוליווד אוהבת ללהק כמעט אך ורק לתפקיד האיש הרע, מה שאומר שיהיה קשה להיפטר ממנו. הפרולוג מסתיים עם תוצאות הרות גורל, אבל לפני שנבין אותן עד הסוף הסרט קופץ קדימה להווה בו נחגגת הנחיתה האמריקאית על הירח. ד״ר ג׳ונס הוא מרצה מזדקן להיסטוריה וארכיאולוגיה, שימי ההרפתקאות שלו מאחוריו. מריון (קארן אלן) כבר לא בתמונה והפרישה אורבת מעבר לפינה. התוכניות משתנות עם הגיעה של הלנה שואו (פיבי וולר-ברידג׳), בת הסנדקות של ג׳ונס, המאלצת אותו לחבוש שוב את הכובע ולחגור את השוט המפורסם, כדי לסגור את המעגל שפתחה חוגת הגורל.

שינוי מהותי מארבעת הסרטים הקודמים אפשר למצוא על כס הבמאי. במקום סטיבן ספילברג, שאפשר לפעמים לשכוח שביים גם את ״גולגולת הבדולח״, נשכר לעבודה ג׳יימס מנגולד. במסיבת העיתונאים אמר הבמאי שלא רצה רק להחליף את ספילברג אלא לבצע מחווה, אבל גם להוסיף משהו מעצמו. ״לא הייתי לוקח את הפרויקט אילולא ידעתי שזה יהיה גם סרט שלי״ היה הניסוח שלו, וסליחה אם לא דייקתי. לאחר הצפייה אין לי אלא להסיק שמנגולד משקר לעצמו או פשוט נטול יכולת אבחון עצמית.

קודם כל, מה זה בכלל ״סרט של ג׳יימס מנגולד״? יש איזה חוט מקשר בין ״קייט וליאופולד״, ״קופלנד״, ״נערה בהפרעה״, ״הולך בדרכי״ ו״פורד נגד פרארי״? כלומר, בטוח יש, אני פשוט לא רואה אותו או מסוגל לאפיין אותו. מבחינתי, מנגולד הוא לא אוטר עם סגנון מובהק אלא במאי-חקיין שכל סרט שלו הזכיר לי סרטים אחרים, טובים יותר. חלק מהם אפילו רימייקים, כמו ״3:10 ליומה״ והמוזר מכל – הצמד ״וולברין״ ו״לוגאן״ שנראים כמו טיוטות מפוצלות האחד של השני, על אותה דמות ועם אותו שחקן. אפשר לומר שמנגולד הוא בעצם האיש המתאים למשימה, אם רוצים ״סרט של ספילברג״ בלי שהוא עצמו יביים ובמקרה שג׳יי ג׳יי אברהמס עסוק. אבל לתחושתי, בתמונה שהתקבלה בכל זאת מזהים את הקווים שבתוכם צייר החקיין המוכשר, והם מודגשים יותר מן הציור עצמו.

קטעי האקשן הם כנראה הרגעים הכי ספילברגיאניים בסרט, בתנופה ובמשך שלהם. הפרולוג ממש הזכיר נשכחות, לא רק כי פורד הדיגיטלי צעיר ורענן כמו באייטיז, אלא הרבה בזכות הסגנון – אפקטים בשירות הסיפור ולא להיפך, משפטי מחץ לפני אקט של אלימות קומיקסית, הליווי המוזיקלי הבלתי מנוצח של ג׳ון וויליאמס. כל עצבי הנוסטלגיה שלי דגדגו מהתרגשות ברגע שהרכבת יצאה מהתחנה, מילולית ומטפורית, ומשפטים כמו ״כבר לא עושים כמו פעם״ החלו לכתוב את עצמם.

בפעם הבאה שהרגשתי כך בסרט האפקט עומעם. בפעם השישית הוא נעלם כליל ואת מקומו החליפה התחושה שמנסים לשלוף את ליבי מהחזה בלי השאמאן המתאים לצד התזכורת שנוסטלגיה היא לא ערך. לכן לא הרעתי לכל אזכור או הופעת אורח, אולי רק לג'ון ריס-דייוויס בתור סאלח, פשוט כי העניין ממצה עצמו מהר ועבורי נראה כמו הסחת דעת. הסחה ממה? מכך שהסרט מבורדק, התסריט גחמתי, ושום דבר לא מתחבר לכלום. התימה הכללית היא ״זמן״, בדגש על משקלו ופגעיו, שזה טוב ויפה אם הסרט לא היה אומר זאת בקול רם ואז זונח את הנושא. אני לא מצפה לעומק מבלוקבאסטר, אבל אם מובטח לי כזה שוב ושוב (בסרט במרומז ובמסיבת העיתונאים במפורש) אז קשה שלא להתאכזב קלות.

עוד אכזבה נוגעת לאופן התפתחות הסיפור, כולל התפילה החרישית ״בבקשה אל תהיה כמו הקודם״. ובכן, כנראה התפללתי לאל הלא-נכון, כי המערכה השלישית של ״חוגת הגורל״ מטופשת אפילו יותר מ״גולגולת הבדולח״. לא אספיילר כמובן אבל המקגאפין מן הכותרת הוא בדיוק המכשיר שתחשבו שהוא, עושה בדיוק את מה שתנחשו, אבל לא הצלחתי להבין בשום שלב איך הוא פועל ולמה. ההיגיון לא קיים וההסבר עכור, אולי בכוונה, מה שגרם לי לצפות ברגעי השיא בניתוק מסוים. תרמו לכך גם היחסים בין הדמויות, שמחליפות שנינויות, מהלומות, ואפילו צדדים. המילה האחרונה במשפט הקודם חשובה משום שהיא הקשתה עליי להתחבר אליהן באמת, מה גם שחלקן הן פשוט ״הילד המעצבן שמצטרף למסע״ או ״העוזר חסר האישיות של הנבל״.

הדמויות הראשיות לא הרבה יותר מורכבות אבל כן מוצלחות יותר. פורד עדיין כריזמטי מאוד וניכר שהוא נהנה לגלם את אינדי, אבל משקלו של הזמן ניכר עליו לא פחות ולא תמיד לטובת הסרט, המבקש מן הצופה לקחת אותו ברצינות כגיבור פעולה. מיקלסן מגלם נבלים מטרידים מתוך שינה בשלב זה של הקריירה, וההופעה של וולר-ברידג׳ היא המרעננת הרשמית של הסדרה. היא הופכת כל אינטרקציה לפלירט שובבי והיא מאוד בלתי צפויה, ולכן שיעשע אותי לשמוע במסיבת העיתונאים שהיה חשוב לכל היוצרים שהדמות הנשית הפעם לא תהיה מושא תשוקה. השילוב בינה ובין פורד עובד היטב אבל בשבילי לא הספיק. ברור לי שאני במיעוט לא רק בקאן כרגע אלא גם בעתיד. המיקום של ״חוגת הגורל״ בתוך הזיכיון הוא בדיוק היכן שתמקמו אותו גם בלי לצפות – לא ברמה של הטרילוגיה המקורית, אותה אפשר לסדר איך שתרצו, אבל מעל ״גולגולת הבדולח״. פשוט עבר מספיק זמן מאז וקברניטי דיסני כנראה חשבו שהקהל הספיק לשכוח שהסדרה הזו הייתה צריכה להישאר במאה ה-20 (התקופה והאולפנים).

Occupied City
עיר נצורה/כבושה

בוקר שלם פיניתי לטובת הפרויקט הזה של סטיב מקווין (עדיין צריך להגיד ״לא השחקן״?) שנשמע מאתגר מכל בחינה אפשרית. קודם כל האורך, קצת יותר מארבע שעות, כולל הפסקת קפה הכרחית באמצע. שנית הנושא, אם כי ״סרט תיעודי על אמסטרדם בתקופת השואה והכיבוש הנאצי״ אפילו לא מתחיל לתאר כמה מאתגרת הצפייה. מקווין מעבד כאן ספר עיון של זוגתו, ביאנקה סטיחטר שהיא גם יוצרת קולנוע בפני עצמה (״3 דקות״ שהוא הפיק) אבל בעיקר היסטוריונית. המשמעות הקולנועית היא נראטיב הנפרש בפסקול, המורכב מאינספור אנקדוטות על מקומות בעיר וסיפורים שעולים מהם. את המסך ממלא מקווין באפס צילומי ארכיון ומאה אחוז תיעוד של אמסטרדם העכשווית. זה הקונספט והביצוע הוא עצם העניין.

מאז שהם ״פאוור קאפל״, הבמאי מתגורר בהולנד ולמד להכירה בשתי הדרכים הללו: כמתעד של סביבתו דרך המצלמה ובעזרת ההיסטוריה הרחוקה או הקרובה. את השילובים וההתנגשויות הללו הוא בחר להעביר לקהל, דורש את מלוא תשומת הלב שלו לאלמנטים השונים בנפרד ובעיקר להקשרים הנוצרים. התמונות מספרות על אמסטרדם העכשווית, כאשר קולה הערב והרוגע של הקריינית מלני היימס ממקם אותנו עד לרמת מספר הרחוב. היא גם מספקת את ההקשר ההיסטורי, כלומר מוסיפה תאריך, ומפרטת סיפור על היעד הספציפי בו שוהה המצלמה של מקווין, לרוב בסדרה של שוטים סטטיים אבל לעתים במעקב אחר התרחשות במידה ויש תנועה בפריים. כל וינייטה כזו אורכת בין דקה למספר דקות, מביאה סיפור קצר אך מזעזע, מטלטל, בלתי ייאמן ועם זאת שגרתי לגמרי בימי הכיבוש הנאצי בעיר. וזהו, זה כמעט כל הסרט שיש משהו מהפנט במונוטוניות שלו בעיניי. אפשר גם לקרוא לזה מרדים, אלא שבתור צופה ישראלי הנושא מעניין אותי ולגמוע את הסיפורים היה אתגר עם אפקט מצטבר.

הקלישאה לפיה ״אסור להשוות״ נבחנת מדי כמה דקות בידי הבמאי, בשל מערכת היחסים בין הקול והתמונה. התקופה בה צילם מקווין את חומריו היא בין 2020 ו-2022 אם הבנתי נכון, ולכן כיכר הומה במתנגדי הגבלות קורונה מצולמת על הרקע ההיסטורי של אותו מקום היאספות. עצבים על קובידיוט עם תלאי צהוב שנראה על המסך בהחלט השאירו אותי ער, אבל זו לא המטרה של מקווין. גם לא לצדד במוחים, כפי שכבר שמעתי אחרים טוענים. הרי בהמשך מגיעות גם מחאות על המלחמה באוקראינה, מאבק פעילי מצב האקלים, ושלל אינטראקציות אנושיות. הרעיון בהשוואה הפוך בתכלית, להבנתי: אם נשכיל את עצמנו מספיק בנושא, המקיף הרבה יותר מכמה סיפורים על עיר אחת ספציפית, איש לא יעז לפלוט את המשפט השגוי מראש ״זה כמו בשואה״. ככל שהסיפורים מצטברים מתחזקת התחושה, או ההכרה או הזיכרון, שמדובר באירוע סינגולרי בתולדות האנושות.

החלקים החביבים עליי היו סיפורי החסד אבל יותר מהם, המעברים נטולי הקריינות. מקווין בכל זאת מייצר נראטיב, לא רק בהצטברות אלא גם דרך ההפסקות ורגעי המתנה. מצילום גשר שצריך לרדת מעל תעלה, או נסיעה ברכבת המגיעה ליעדה. כמובן שגם אלו נטענים במשמעות סביב נושא השואה, אבל הם איפשרו עבורי מרווח נשימה ותחושת מסע יותר מאשר קפיצה בין יעדים דרך קאט בעריכה. כיוון שזהו בכל מקרה מבחן סיבולת עבור הצופה, המחשבה הראשונה שלי הייתה שמקומו של הסרט במוזיאון. אולי אפילו על גבי מפה אינטראקטיבית של אמסטרדם ולחיצה על האתרים כדי לצפות בכל סיפור בנפרד. אבל יש גם משהו נכון בחוסר היכולת לתפוס ולהכיל את מלוא הכובד של הסרט, ממש כמו הנושא, ויש משהו מזכך ומרגש בסיום באופן שלא הייתי מוכן אליו. מבלי לספיילר, מדובר בסוג של ניצחון, התרסה, ענווה, ויראה – הכל בעת ובעונה אחת.

The Zone of Interest
שטח העניין / האיזור הנידון

עשור שלם חיכינו לסרט חדש של ג׳ונתן גלייזר, מאז ״מתחת לעור״ שמקפיד להופיע במצעדים וסיכומים בסריטה (בלינק תמצאו את הפעם האחרונה שזה קרה). אמנם סרטים קצרים שלו עדיין מבליחים מעת לעת, שלא לדבר על וידאו-קליפים לאורך הקריירה, אבל הפיצ׳ר הנוכחי הוא בסך הכל הרביעי שלו. קדמו לו גם ״לצאת נקי״ ו״לידה״, שצריך לכתוב עליהם בהזדמנות. כך שפסטיבל קאן הוא מצד אחד המקום הטבעי עבורו, ומצד שני יש לו הרבה מה להוכיח. משהו שהוא בהחלט עשה.

בתחילה חשבתי שאולי קסמה למנהלי קאן הפרובוקציה שמבטיח התקציר בן השורה האחת – משולש אהבים הנרקם בין קצין נאצי, זוגתו, ואסיר במחנה השמדה. הסינופסיס הזה מכוון אל הספר עליו מבוסס הסרט, שגם נקרא על שמו, ונכתב בידי הסופר הבריטי מרטין איימיס (״חץ הזמן״, ״המידע״). באופן מצמרר למדי, הכותב הלך לעולמו ביום הפרימיירה העולמית לסרט שנוצר על פי ספרו. אפשר רק להניח שהוא הספיק לחזות בימיו האחרונים בעיבוד של גלייזר, שכמו עם ״מתחת לעור״ התרחק מאוד מן המקור. עד כדי כך ששורת התקציר אינה נכונה כלל, או לפחות מטעה מאוד.

הסרט עוקב, בהתחלה קצת מרחוק, אחר משפחה גרמנית מבוססת. האב (כריסטיאן פרידל) הולך בכל יום לעבודה הסמוכה מאוד לביתם, בעוד האם (סנדרה הולר) מגדלת את הילדים ומנהלת את משק הבית רב עובדים. מדובר באחוזה נאה, עם חצר ענקית הכוללת גן ירק, פרחים למכביר וחממה, ואפילו בריכה קטנטנה. השגרה שלו מורכבת מישיבות מטה והתייעצות עם מומחים, השגרה שלה נעה בין טיפוח הגינה והמשפחה לבין תחזוק הבית בעזרת הצוות, וקצת מפגשים ורכילות עם חברות. כל מה שאפשר לצפות לו מאיזו דרמת ארטהאוס על משפחה בורגנית שחולמת על עושר בזמן שהיא כבר מצויה בתנאים מעולים מספיק. עם הבדל אחד – הזוג הם רודולף והדוויג הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ וזוגתו, הגרים סמוך למקום המתועב. חומה מפרידה בין הגן המוריק ובית החרושת למוות, ובעוד הדוויג מריחה פרחים מיתמר מאחוריה עשן המשרפות או הרכבת המגיעה לתחנה. צחוק הילדים המשחקים בחדווה נמהל בצווחות ייאוש ואימה מן העבר השני של הגדר, והדיסוננס הזה קשה מנשוא.

גלייזר יודע את הכוח של האפקט שנוצר וגם מודע לגודל האחריות שלו כקולנוען. האופן בו הוא משיג את האפקט החמקמק גם מאפשר לו נקיטת עמדה מוסרית: המרחק של המצלמה מן המתרחש והעמדות מוקפדות בפריים. אלא אם פספסתי, לא ראיתי קלוז-אפ אחד בכל הסרט. משפחת הס על נספחיה ויקיריה מצולמת תמיד ממרחק ביטחון, או שיפוטיות, וגם רגעים שאמורים להיות מרגשים עבורם זוכים למבט חמור הסבר של המצלמה. הם לעולם לא נתלשים מן הסביבה שלהם, שאי-השפיות שלה משליך על הפעולות היומיומיות שלהם כעקרות מאנושיות. היכולת שלהם להתעלם מן הסיטואציה או אפילו לנסות לנרמל אותה מגיעה לדרגת ״הבנאליות של הרוע – הסרט״, אבל גלייזר לא נותן להם לשכוח היכן הם נמצאים. כל ארובה וכל צווחה ברקע מזכירה זאת, כל רגע של אידיליה משפחתית ממוסגר כטירוף מוחלט בגלל מה שקורה ברקע, בתמונה או בפסקול. כולל מוזיקת ליווי עוכרת שלווה של מייקה לוי, שכבר הלחינה עבור גלייזר בעבר.

החלטה אמנותית מבריקה נוספת של גלייזר נוגעת למה שאינו נמצא בפריים – הקורבנות. כלומר, אין בסרט דמויות יהודיות, אין עדות למה שקורה מעבר לחומה ולמקור לזעקות השבר (אם כי גלייזר מוצא דרך להזכיר זאת עבור מי ששכחו). אולי למעט הגנן חסר השם או שורות הדיאלוג, שניתן לחשוד בו כעובד כפייה ש״שודרג״ לעבודת פרך אישית עבור הזוג הס, כולל רמז לתקציר הרומן של איימיס. התוצאה היא סרט שאין בו עם מי להזדהות, אולי למעט אחת המשרתות המתגנבת בלילה להבריח אוכל פנימה אל תוך המחנה, בסדרת סיקוונסים המוגשת בטכניקה בולטת בשונות שלה.

לצד הזעזוע מן הפער המקומם בין הקטנוניות בה משפחת הס מנהלת את חייה לבין אופי העבודה של ראש המשפחה, ישנם לא מעט רגעים כל-כך אבסורדיים שפשוט צחקתי בהם. כמובן שאין שום דבר מצחיק במצב מלבד האשליה בה חיות הדמויות, אבל גלייזר יודע להשתמש בכלים קומיים-ביקורתיים כדי ללעוג לזוג הס. הרגשתי בנוח לעשות זאת ואולי אפילו איפשרתי לצופה שישבה לידי להצטרף, לטענתה בסוף ההקרנה. קשה לשמוע כמו ״הם קוראים לי המלכה של אושוויץ״ בלי להניח שהוא התכוון להצחיק, גם אם ההומור הזה שחור מדי. ביקורת לא מצחיקה בכלל אפשר למצוא בסיום, בעיקר כלפי האופן בו השואה מונצחת כיום. כיוון שאני שותף לה, את היצירה מעוררת החלחלה והמחשבה סיימתי בתחושה של עדות להברקה קולנועית משונה וייחודית שעוד ידובר בה רבות, השנה והלאה.