פסטיבל דוקאביב 2023: "ציפורה ורחל לא מתות" וכמה סרטים קצרים

בפוסט הדיווח הקודם שלי מפסטיבל דוקאביב, נגעתי בכמה נושאים המשותפים למספר סרטים. בין היתר קשיים נפשיים, יחסים בתוך המשפחה, תיעוד אישי ואינטימיות עם מושא התיעוד. והנה בערב שאחרי פרסום הפוסט, צפיתי בסרט ישראלי נוסף העוסק בנושאים הללו. אולי אפילו מזקק אותם בדרכו למשהו ספק ברוטלי יותר, ספק טהור ואוהב יותר. אפתח עם הסרט הזה שמתחבר לפוסט הקודם, ואז אגע בכמה סרטים מתחרות הקצרים, גם הם לא בהכרח מנותקים מן הנושאים הללו. לסיקור דוקאביב המלא של סריטה, כולל פוסט הפתיחה של אורון ופוסט ההמלצות המקדים שלנו שעדיין רלוונטי, לחצו על התגית.

ציפורה ורחל לא מתות

מדובר בסרט לא קל לצפייה. למעשה, מדובר בסרט שמעורר תחילה חוסר נחת, במתכוון. בסצנה הראשונה, תהל רן, אחת מיוצרת הסרט, מדברת עם אמה המבוגרת, השואלת אותה לגבי אחותה, ציפורה. תהל חוזרת שוב ושוב על משפט מאוד לא נוח: "הבת שלך רוצה למות". הבת שרוצה למות מופיעה בשוט הבא ופונה אל אחותה, או אל נוכחות אחרת בתור הבת שלה. הסצנה מראה משהו שקהל לא רוצה לראות: מתמודדת עם מחלה נפשית ברגע של משבר. זו לא המשבר היחידי בסרט. ציפורה חיה במוסדות שונים לטיפול בנפש לאורך רוב חייה. במהלך הסרט היא עוברת לחיות עם אחותה תהל, שהייתה פעם רחל מן הכותרת. היחסים כפי שהם משתקפים בסרט כוללים לא מעט משברים, מריבות והטחות קשות של אשמה. אבל דומה כי כל ויכוח בין האחיות הוא אקט של אהבה. אהבה נוטפת גם מן האופן בו הסרט מצולם, גם אם הצילום הוא לא מה שנחשב ל"יפה" ואפילו עם המצלמה לא מרפה ברגעים הנראים לא נוחים.

היוצרת הנוספת של הסרט הינה הבמאית הדר מורג ("שתיקה","למה עזבתני", "הגיע הזמן שתמותי כבר"), הממשיכה בקו של סרטיה הקודמים, שכמו סרט זה כוללים מגע עם מקומות שהם לא בהכרח נוחים, עם גיבורים שהחברה מתעלמת מהם. אבל המבט הממושך על מה שהוא לכאורה לא יפה מוביל למקום מזכך, מטהר. מקום המאפשר להתמודד עם הדימוי ולהעריך מחדש את החיים. לא רק החיים של גיבורות הסרט, אבל בעיקר.

חוסר הנחת שמלווה את הסרט הופך לחוסר נחת הקיים במידה מסוימת בכל סרט תיעודי בו אדם חושף את חייו. כאן מדובר בתהל החושפת ברצון את חייה ואת חיי הנשים הקרובות לה ביותר, עד לנקודה בה לפרקים יש תחושה שאין ריחוק או הפרדה בין הגיבורות השונות. הסרט שנראה תחילה כרצף של סצנות מבודדות מספר בהדרגה ובצורה מבוקרת עוד פרטים מחיי המשפחה ומן המצב הרפואי של שתי האחיות. לפעמים דומה כי הן בחרו בחירות אחרות לגבי החיים ובעיקר לגבי היחס לבני המשפחה, ולפרקים הן שותפות לגורל גם בשעות ויכוח, משחק או משהו שהוא בין לבין. הסרט ברוטלי במה שהוא מראה, אבל הוא גם לא שיפוטי ולא מאבחן את הדברים בצורה חד משמעית. היוצרת יודעת מתי לחרוג ממה שנראה כשפה הקולנועית של הסרט – גם בעריכה וגם בצילומים עצמם. כולל כמה צילומים בהם דומה כי תהל רוצה לברוח מן הסיטואציה אבל המצלמה שלה רק עושה סיבוב ומובילה אותה שוב למבט על אחותה.

בדומה לסרט "אפולוניה, אפולוניה" מן התחרות הבינלאומית, מדובר בסרט שנוצר לאורך פרק זמן ארוך – 16 שנה, כפי שמוצהר בפתיחה. פרק הזמן הזה מאפשר לסיפור להגיע למקומות לא צפויים, אף כי לא מדובר בתפניות, אלא ביכולת של המתועדות/היוצרות (ויש בסרט מן הסתם ערבוב בין התחומים) להתרגל לאקט של הצילום כחלק ממערכת היחסים. משך העשייה גם מוסיף ליכולת ללכוד רגעים שונים בסיפור אהבה הלא-פשוט אך אנושי הזה.

הכל מוביל לשוט סיום המעלה מחדש את תחושת חוסר הנחת, אבל גם כולל בתוכו הצהרה שמגיע ממקום כנה ואישי ויכולה להיתפס גם כאמירה על הקולנוע: רצון לא להסיר מבט. רצון לזכור לא רק את מה שנחשב ליפה או שמח. רצון לאהוב גם את מה שאנו מתארים כדורש טיפול. רצון ללכוד את הרגע, את האהבה, את ההשלמה ואת מה שלא ניתן להשלים עמו – ואולי לא צריך. כאמור, לא קל לצפייה. מעורר חוסר נוחות, גם מן המקום האתי. אבל בסופו של דבר סרט שיש בו גם משהו מנחם ומחזק, גם אם זה חיזוק שלא מגיע במהלך הצפייה או מיד אחריה. סרט שלא מייפה את המציאות אבל מעריך אותה ומתקרב אליה מספיק על מנת שתהיה יפה, באשר היא.

הקרנה נוספת:
יום ג' 16.05 | 21:15 | סינמטק 2 | בנוכחות היוצר/ת

תחרות הקצרים

שעתיים ביום

12 סרטים מרכיבים את תכנית תחרות הקצרים הבינלאומית השנה. בשלב זה לא אכתוב על כולם, רק על כמה מהם שבלטו עבורי. אלו לא בהכרח הסרטים שהכי אהבתי בכל אחד משלושת המקבצים, אף כי אהבתי את כל הסרטים בהם אעסוק. בחרתי בסרטים שהעלו נקודות מעניינות עבורי, או זיקקו עבורי הקשרים לקולנוע תיעודי, או קולנוע בכלל.

"רוזמרי אחרי לכתי" (Rosemary A.D. (After Dad)) של הבמאי אית'ן בארט, שמוקרן במסגרת מקבץ מספר 1, מגדים היטב את הכלים שאנימציה מאפשרת בבניית הסיפור האישי: גם דרך הצגת ייצוג לדברים שלא ניתן לצלם וגם כביטוי לסיפור אישי שמצליח להיות נוגע ללב ומורכב ב-10 דקות זמן מסך בלבד. הסרט מורכב מאופציות שונות לעתיד שהיוצר מדמיין עבור בתו התינוקת ומלווה כולו בקריינות של הבמאי, שמדבר על כך שהוא רוצה להתאבד. העניין הוא הטיפול בבתו התינוקת ולכן הוא מדמה עבורה שלוש אופציות שונות לעתיד בלעדיו. שלוש השלכות שנוגעות גם בתפיסה התרבותית כרגע של תפקיד האישה בחברה. שלוש אפשרויות שמנסות לצמצם את האחריות שלו לגורל של האנשים האחרים הקשורים בו, אך בסופו של דבר הבמאי מבין כי עליו לחיות מבעד למשברים לא עבור עצמו, אלא עבור האנשים בחייו. זה למעשה קולנוע המתמודד עם משבר נפשי ובארט מבטא את הכאב הפנימי הלא-ניתן להסבר שלו בעזרת קריינות מרובת הומור, וסגנון ציור הדומה לציורי ילדים ולא לאנימציה מקצועית. אך למעשה, האנימציה בסרט היא גם מחושבת ולפתע מה שנראה כמו ציור עלוב במתכוון מתעורר לחיים.

"כדורים" (Balls) הוא סרט על כדורגל ופוליטיקה, לכאורה בלי כדורגל או פוליטיקה. סרטה של גוראנה יובנוביץ' נפתח בסצנת הארכיון על פיצוץ משחק כדורגל בליגה היוגוסלבית, רגע לפני תחילת מלחמת האזרחים. עיקר הסרט הוא טורניר קט-רגל שמבטא השלמה ופיוס בין הצבאות של המדינות שהרכיבו את יוגוסלביה – בוסניה הרצגובינה מאחרת משלחות צבאיות של המדינות האחרות, ויובנוביץ' מצלמת את הסביבה בה מתקיים הטורניר, את הארוחת המשותפת, המלון והחימום לקראת המשחקים. הכדורגל עצמו נראה רק כהשתקפות בשוט שבחזית שלו ניצב פועל ניקיון. על פניו הכדורגל עבר גלגול וכעת הוא סמל לשלום אפילו בין הצבאות. אך הנוכחות של הקהל במדינות שידועות בארגוני אוהדים אלימים (אולטרס) גם ביחס לכל מקום אחר, חודרת בסוף אל הסרט. שלא לדבר על זה שמדינות יוגוסלביה לשעבר, בטורניר שנערך בסרט, לא כוללות את קוסובו. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

הנציג ״הישראלי״ בתחרות הבינלאומית הוא ״שעתיים ביום״, סרטה של מיה קלר (״הילדה שלא ידעה מה לעשות״) שנוצר כאשר הייתה מאושפזת בבית חולים בגרמניה, בעודה בהריון. השעתיים ביום הן שעות הביקור המותרות והסרט הופך למעשה לסרט על הקשר בין הבמאית למכשיר הטלפון הנייד שדרכו הוא צולם. המכשיר הנייד הוא הדרך לתקשר עם העולם, אבל גם הדרך להביט בעולם או להפיג את השעמום. זה מתחיל ממבטים החוצה ועובר בהדרגה למבטים בתוך החדר, ובסופו של דבר לפעילות אחרת בעזרת המכשיר – גם כסרט וגם כדרך להתמודד עם השהייה בבית החולים. באותו אופן, דומה כי גם הסיפור בסרט משתנה: מה שנראה תחילה כסרט המתמקד בתחושת הזרות וחששות לגבי המצב הרפואי, הופך לסיפור על בדידות ושעמום. ככזה הסוף של הסיפור לא קשור לגורל הבריאותי של הבמאית שיצרה את הסרט (ובאה עם התינוק להקרנה), אלא לדרך להעסיק את עצמה בחלל האשפוז.

דוב

אסיים עם הסרט שדומה כי העלה הכי הרבה דיונים מכל סרטי המקבצים הקצרים: ״דוב״ (Ours / Bear) של הבמאית השוויצרית מורגן פרונד. הכותרת הגרמנית של הסרט לא מתייחסת לדברים שהם ״שלנו״, אלא לבן אדם ששמו אוּרס, מי שנדד במשך שנים וצילם צילומי טבע ברחבי העולם, כולל צילומים רבים של דובים. כחלק מסיום לימודי הקולנוע שלה, הבמאית מתנדבת לעזור לו לדגום את החומרים ואולי לעזור לו ליצור סרט טבע מכל אשר צילם. אלא שהקלטות שהוא העביר לא כוללות רק צילומים של חיות, אלא גם צילומים אחרים, מטרידים ביותר ממובן אחד: צילומים מחפיצים של נשים שלא יודעות שהן מצולמות, כולל הדגשה על איברים שהם לא בהכרח הפנים. פרונד מחברת את חווית הצפייה בסרטונים הללו לחוויה שלה במרחב הציבורי, כאשר גברים מביטים עליה בצורה מחפיצה.

במהלך הסרט היא מתעמתת עם אורס אודות הצילומים ומקבלת ממנו תשובות שחלקן מזעזעות/מצחיקות בטענות שמועלות. אך יש לו גם רצון ללמוד ודומה כי הוא הסכים בסופו של דבר לצאת למסע עם הבמאית, בסרט ששונה מן הסרט אותו ביקש לעשות. סרט ששואל על המבט הגברי והשליטה  דרך מבט בכלל, והסכמה לא רק בקולנוע ובאמנות. הסרט מרתק גם דרך שאלות שרק נרמזות בו. הרי גם החיות מצולמות בלי ידיעה ובנוסף, בקולנוע יש כוח לא רק במבט אלא גם בעריכה. הכוח במקרה של סרט זה נמצא בידה של פרונד, שמציגה מחדש חלק מן הצילומים שאורס צילם, כאמור בלי הסכמת המתועדות. אם כי יש צילומים אותם היא רק מתארת בפסקול ומה שנראה הוא נצלני, אבל בגבולות ה״מקובלים״ בקולנוע.

בסופו של דבר, השאלה לגבי אתיקה לא רק של אורס אלא גם של במאית הסרט, מה שתורם ליצירה והופך אותה למעניינת יותר. גם אם איני יודע עד כמה כל היבט אתי הוא מודע או מה העמדה שלי לגבי הסוגיות השונות שעולות ולא עולות בסרט, שמתחבר לקבוצה של סרטים העוסקים במבט הגברי הקולנועי המנציח דיכוי, ובאותה נשימה לסרטים אודות האקט של הקולנוע התיעודי כגון ״דמויות״ שמוצג אף הוא בפסטיבל.