״סנט-עומר״, סקירה וניתוח

על סרטה העלילתי הראשון של הבמאית אליס דיופ, "סנט–עומר" (Saint Omer), כתבתי בקצרה אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל ונציה. אף כי נגעתי בקצרה ברוב הנושאים בהם עוסק הסרט, אני סבור כי יציאתו לאקרנים היא עיתוי טוב למבט נוסף, מפורט ומדויק יותר, בסרט שהוא אחד מן הבולטים של השנה החולפת. "סנט-עומר" הוא סרט שיש בו משהו אניגמטי עבורי: אף כי רובו מבוים בסגנון ריאלסטי, לכאורה, לצד הדגשה של הרבדים הסימבוליים (שהיא לפעמים בוטה מדי), נותר בו משהו חידתי. לא מבחינת העלילה שנותרת די ברורה, אפילו לא מבחינת התהליך שעוברות הדמויות. זה נובע מכך כי הסרט כן מאמין שדברים מסוימים הם נכונים באופן מוחלט הן מבחינה פוליטית והן מבחינה נפשית, אולם לצידם הסרט מעלה סוגיות מופשטות יותר ומשאיר פתח רחב לפרשנות מתוך ניסיון לא לכפות עמדה אחת ולהבין גם את היכולת המוגבלת של כל שיפוט. בין אם מדובר במשפט פלילי של בני אדם או שיפוט מוסרי מצד אמנים או אנשים המבטים באמנות.

סנט-עומר היא עיירה קטנה בצפון צרפת בה יש בית משפט אזורי שבין כתליו מתנהל משפט המוצג בסרט. במשפט זה, צעירה ילידת סנגל בשם לוראן קולי (גוסלאז׳ מאלנדה) נשפטת על כך שנטשה את בתה התינוקת בחוף ים בשעת גאות, במה שנראה כמו רצח של תינקות בידי האם. החלק הזה בסרט מבוסס על מקרה משפטי אמיתי והבמאית דיופ נכחה בו כמאזינה. באופן מוצהר הוא היווה השראה לסרט, אף כי השמות שונו ואיתם גם כמה פרטים.
קו העלילה השני בסרט הוא קו העלילה של ראמה (קאיג׳ה קאגמה), סופרת ומרצה לספרות המצויה בהריון המגיעה מפריז כדי לסקר את המשפט לטובת ספר שהיא עתידה לכתוב על המקרה. ראמה היא ילידת צרפת, אך הוריה נולדו בסנגל ובמהלך הסרט היא נרתעת מאמא שלה. ראמה חיה בזוגיות עם גבר לבן ודומה כי היא מנסה לברוח מן השיפוט שהיא חווה עקב המראה שלה, גם אם מבלי לבוז בצורה ישירה למוצא שלה או לזהותה הסנגלית.

היחס של הסרט לקווי העלילה הוא שונה: המשפט של לוראן מוצג דרך הדיונים ולכן הדברים בו נאמרים בצורה ישירה, כאשר במרכזו עדיין מיסתורין בלתי פתור לחלוטין סביב המניעים של לוראן, לא רק לגבי הפשע; לעומת זאת, אף כי הסרט משקף לפרקים את נקודת המבט של ראמה לגבי כל המתרחש, קו העלילה שלה ומה שעובר עליה נמסר בעיקר ברמזים. על פניו, ראמה לא מצויה במשבר לעין חיצונית, אולם דיופ מעבירה היטב סערת רגשות פנימית בכל רגע נתון.

סצנות בית המשפט הן הטובות ביותר בסרט, לרוב, גם בזכות שימוש מרהיב בעריכה ובצילום. העריכה במשפט מזכירה את "גט" של האחים האלקבץ בשימוש במרחב ובמבט על הדמויות – העריכה לא כבולה למי שמדבר, אלא למי שמעניין. כל עדות או נאום של הפרקליטים כוללת מבט על מספר דמויות: גם מי שמדבר, גם מי שמדברים אליו, אבל גם מאזינים מן הקהל, בין אם יש להם תפקיד בעלילת הסרט ובין אם לאו. לא תמיד מדובר בתקריב, לפעמים תגובה של ראמה מאחורי דמות שעל פניו מצויה בקדמת הפריים היא לב העניין.

גם בפריים הבודד יש עבודה של מיקום הדמויות ביחס לחלל והתאורה עליהן, באופן שממשיך לבסס את הצלמת קלייר מאתון כקול אמנותי המצליח להתאים את עצמו לבמאים/במאיות עמן היא עובדת. הדבר בולט במיוחד באופן בו לוראן מצולמת: בניגוד לכל דמות אחרת בבית המשפט, היא כמעט תמיד לבדה בפריים. הפריים שלה מכיל גוונים רבים של חום: מאחוריה קיר העץ של האולם, היא לובשת חולצה חומה וזה גם צבע העור שלה. הצבע הבולט הנוסף הוא שחור של עיניה ושערה, אך גם זה קרוב לחום. אך החום הזה לא מרגיש אחיד בשום שלב – כאמור, הוא רב גוונים. הדבר בונה את תחושת הבדידות והזרות של לוראן בעולם, אבל בו זמנית מראה, ביחד עם המשחק של מאלנדה, כי היא דמות עשירה בניואנסים ולא מקרה שניתן לרדד לפושעת או קורבן בלבד.

דומה כי כמעט אף פריים של לוראן, או של כל דמות אחרת, אינו זהה. מידת הקרבה או זווית הצילום משתנה. צילום בולט אחד מקטין את דמותה של לוראן ומציג אותה כחלשה במיוחד. הוא מופיע בתחילת העדות של מי שמתגלה כבן זוגה בעבר של לוראן, אבי התינוק שלה. אנו שומעים את קולו לפני שרואים את פניו. על רקע הקול שלו, לוראן נראית קטנה מול קיר העץ הנמצא באחוריה. הדימוי הזה אומר משהו על טיבה של מערכת היחסים, המתברר גם דרך הדיאלוג: הוא היה מבוגר ממנה בהרבה, סירב להיראות איתה בסיטואציות חברתיות, ולמעשה טרם לבידודה מן העולם, תהליך שהיא סברה שנעשה גם מתוך בחירה שלה. השחקן המגלם את הדמות נראה קטן וחלש, אך המראה שלו נחשף רק אחרי קולו ורק אחרי שהקהל קלט חלק מן הנסיבות הבעייתיות מאוד של הקשר.

יש לציין כי דיופ לא מנסה לברוח מקלישאות של דמויות בבניית המשפט. עורכי הדין הם הקצנה: קטגור המדבר בקול שהוא על סף הצעקה בכל משפט, סנגורית המדברת בעדינות והיא היחידה הנוגעת בלוראן באקטים של חמלה. זה קורה פעמיים במהלך הסרט, בפעם הראשונה בשוט קטן וזניח לכאורה ובפעם השנייה אחרי נאום סיכום דרמטי/סמלי שאני לא יודע איך אני מרגיש לגביו. ייתכן והוא השיא של הסרט וייתכן שהוא הרגע בו הכל הפך למוגזם מדי. אבל יש כוונה מאחורי הקלישאות.

המשותף ללוראן וראמה הוא הפער בדרך בה הן תופסת את עצמן לעומת הסביבה, גם סביבה המתיימרת לא להיות שוביניסטית או גזענית. שתי הנשים במרכז לא רוצות רק לחיות באירופה, הן רוצות להוכיח בקיאות בתרבות האירופאית שסביבן ולאו דווקא בתרבות ממנה הן באו. ייתכן והבדלים קלים בנסיבות איפשרו לראמה להגשים את השאיפה הזו ומנעו מלוראן את המשך הלימודים שלה. אולי זו נוכחות ההורים, אולי הקשר הרומנטי הבעייתי, אולי מרצים שלא זיהו נכון את הפוטנציאל, בעיקר מרצה שלא הבינה למה לוראן בחרה לעסוק דווקא בלודוויג ויטגנשטיין (פילוסוף אוסטרי-בריטי-יהודי) ולא במשהו שקשור לתרבות "שלה". זהו אחד מן הרגעים אליו ראמה מגיבה ברקע: מבחינתה, התרבות האירופאית שייכת לכולם, כולל לנשים ממוצא סנגלי.

ראמה עצמה צופה בסרט "מדיאה" של פייר פאולו פאזוליני כחלק מן התחקיר שלה, עיבוד סימבולי למחזה/מיתוס על אם שהרגה את ילדיה (בנסיבות אחרות). בפתיחת הסרט היא מרצה באולם גדול באוניברסיטה על מרגרט דיראס, סופרת וקולנוענית צרפתית שכוחה בביטוי נקודת המבט הסובייקטיבית. להבדיל, דיראס שגדלה בקולוניה צרפתית בווייטנאם היא גם קול של העידן בו צרפת שלטה בפועל על הרבה עמים אחרים (גם אם ניתן לזהות נימה ביקורתית). באופן מעניין, ראמה מקריאה מתוך טקסטים ל"הירושימה אהובתי" על רקע צילומי ארכיון תואמים, אלא שמדובר בטקסט שנכתב במקור עבור סרט בבימוי אלן רנה (ויצא מאוחר יותר כספר דיאלוגים). היא בוחרת לא להשתמש בו לטובת חומרי מציאות המתארים אירועים אמתיים שהיוו השראה. בכך היא מצד אחד מתקרבת למקור ומצד שני מוציאה את הטקסט מן הצורה המקורית שלו למען דגש לרבדים המעניינים אותה.

ראמה מצויה בקשר עם משפחתה הגרה בסמוך אליה. דומה כי היא נרתעת מהם ובעיקר מאמא שלה, כאשר היא מוצאת תירוץ לא לעוזר לה. המשפט מעמת את ראמה עם שתי אמהות אחרות: לוראן וגם אמה של לוראן, המגיעה לצרפת לרגל המשפט ומבקשת ליצור קשר עם ראמה, האפריקאית הנוספת היחידה בהיכל. ראמה נרתעת מן הקשר הזה בגלל שהוא ממסגר אותה כשייכת לזהות האתנית שלה, אבל גם בגלל רגשות מורכבים אותם היא בוחנת לגבי העצמאות שלה והקשר למשפחתה. בחינה זו נעשית כאמור ברמיזות לאורך רוב הסרט, אך היא מודגשת גם כאשר הדברים אינם נאמרים. בין היתר על ידי מעבר לקטעים המבטאים יותר תחושה פנימית של ראמה דרך העריכה או שימוש במוזיקה המשלבת מוטיבים אירופאיים ואפריקאיים בו בזמנית, ברגעים בהם ראמה מתכנסת לתוך עצמה או מנסה להבין משהו לגבי עצמה.

ראמה היא זו אשר עוברת שינויים במהלך הסרט, בעוד לוראן ספק מנסה להסביר וספק מנסה להבין את עצמה. ראמה עוברת את השינויים למרות שיש לה נטייה להתנגד אליהם. היא מתריסה לא רק כנגד תפיסות של חברה ותפקידים אשר נסללו עבורה, אלא גם נגד הצורך להשתנות או לקבל דברים אחרים בחייה. אולם בסופו של דבר, זה לא רק המשפט אשר גורם לה לשינוי, זה גם הרצון שלה והחוזק הפנימי שלה. אבל זה רק הסבר אחד, שכן אף כי הסרט משתמש בדימויים מורכבים, כפי שציינתי הוא גם מותיר מרחב לפרשנות: הן לגבי מה מתרחש בפועל בסיום של לפחות קו עלילה אחד ובעיקר לגבי העמדה כלפי המתרחש.