עוד שנטל אקרמן: "שנות השמונים המוזהבות", "שנות השמונים", "כל הלילה"

הבחירה בסרטה של שנטל אקרמן "ז'אן דילמן" במקום הראשון במשאל המבקרים של המגזין סייט אנד סאונד אולי הפתיעה רבים, אבל היא ביטאה עניין גובר בבמאית וביצירה שלה בשנים מאז מותה בשנת 2015. יחד עם זאת, דומה כי גם כאשר הבמאית זוכה להערכה, סלידה או דיון בקרב קבוצות גדולות של אנשים, רק חלק קטן מן הפילמוגרפיה העשירה והמגוונת שלה זוכה לכבוד. למעשה, ייתכן ועבור רבים היא במאית של סרט אחד, אף כי גם "חדשות מן הבית" שלה הגיע ל-100 הסרטים הראשונים באותו משאל, ומאמרים כמו זה של גדי רימר בכתב עת סינמטק מתפרסים עליה פחות או יותר ברצף, גם אם הם לא מגיעים לקהל גדול.

בהכללה גסה, הסרטים שיצרה אקרמן בשנות השבעים זוכים לדיון רחב יותר מאשר המשך הקריירה שלה, לצד כמה סרטים מאוחרים יותר המשלבים אלמנטים תיעודיים. אני כותב ״משלבים״, כי אקרמן עצמה התנגדה לאבחנה בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי וטענה כי אלמנטים תיעודיים יש בכל סרט עלילה ולהיפך. זה היה אחד מן העקרונות אשר הנחו את היצירה שלה כאמנית המנסה לפרוץ גבולות חדשים בכל סרט שלה. לצד הניסיון לחדש, ישנם אלמנטים רבים החוזרים בסרטים רבים שלה, חלקם לעתים סותרים. אבל דומני כי אף מאפיין בעבודה שלה תקף לכל סרטיה, מלבד הביטוי לשפה האישית. לפעמים היא אפילו מתקרבת לזרם המרכזי, למשל בסרט המוזיקלי שלה. שהוא למעשה שני סרטים. או פשוט סרט שתיעוד מאוחרי הקלעים שלו יצא כמה שנים לפני שנוצר. אנסה לעשות את זה פחות מבלבל מכאן והלאה.

"שנות השמונים המוזהבות" ("Golden Eighties", ידוע גם בשם "Window Shopping") הוא סרט מוזיקלי במסורת ההוליוודית שביימה אקרמן בשנת 1986. כיאה לשמו, הוא כולל מאפיינים בולטים של התקופה בעיצוב ובמוזיקה, למרות שהתקציב לא גבוה במיוחד וכמעט כל הסרט מתרחש בתוך קניון ובארבע מוקדים בתוכו: בר/בית קפה, מכון יופי, חנות בגדים ובית קולנוע. העובדים במקום מכירים זה את זה, כולל ידע לגבי מי מאוהב במי, ולמעשה חלק לא קטן מן הקאסט מתפקד כמקהלה יוונית. רכילות היא נושא בסרט, אבל לאו דווקא כביקורת. העלילה כוללת התאהבות רומנטית טוטאלית מעבר לכל היגיון מצד מספר דמויות, אך גם אכזבה מחיים משותפים ומן הפשרות בחיים. הקניון הוא סוג של מקום נוצץ ומוזהב אך גם מקום ממנו אנשים שואפים לצאת לחיים סוערים יותר: בין אם במקום אחר ובין אם באותו מקום, אבל עם אהבה. כמו במספר סרטים של אקרמן, בעיקר בתקופה הזו, אין ממש עומק בעיצוב הדמויות ובמקום זה קיימת הקצנה של הרגשות. אולם, הסרט שובר זאת מדי פעם לכיוון ריאליסטי יותר ולכן הוא יכול להוות קרקע נוחה להיכרות ראשונית עם אקרמן. זה כמעט סרט מסחרי, אבל העשייה חצופה ומקורית לפרקים.

שנות השמונים המוזהבות

העלילה כוללת שלוש עובדת מכון יופי המאוהבות ברובר, הבן של בעל חנות הבגדים. פסקל ומאדו הן העובדות הזוטרות, חברות שהתרחקו לאחרונה אבל למרות מושא התשוקה החדש הן מתקרבות שוב. בעיקר בגלל שברור כי רובר מעדיף את מנהלת המכון, לילי. היא גם הבוס והגם המלכה של הקניון ולא ברור אם יש לה רגשות כלפי רובר או שהיא רק משתעשעת עמו. מה שכן ברור הוא היותה הפילגש של מיסייה ז'אן, גנגסטר והבעלים של מכון היופי. מי שזומם לקנות ממנו את המכון הוא מר שוורץ, משמע אבא של רובר ובעל חנות הבגדים. הוא ממש לא מרוצה מהסיבוך העסקי שכרוך בהתאהבות בנו ומסביר כי הוא התחתן עם אמא של רובר ויש להם נישואים טובים, אף על פי שהאהבה הסוערת שלו הייתה לאישה אחרת טרם הנישואין.

מה שמר שווקץ לא יודע הוא שגם לאשתו הייתה אהבה סוערת, עם חייל אמריקאי ולפני המלחמה. כעת, אותו חייל הוא איש עסקים המגיע במקרה לאותו קניון והוא מעוניין לחדש את הקשר עם אותה האישה. המקום שבו אני מסתבך שהוא שגם שמה של האישה הוא ז'אן, ובעברית זה אותו תעתיק כמו השם של הגנגסטר. אציין רק שהיא מגולמת בידי דלפין סריג, שחקנית ופעילה פמינסטית עם קריירה אדירה שכוללת גם את התפקיד הראשי ב"ז'אן דילמן". עלילה נוספת נוגעת לעובדת בית הקפה, סילבי, שאהובה נסע להרוויח כסף בקנדה ושולח לה מכתבים לאורך שלושת הימים בהם מתרחש הסרט, כאשר יש קפיצה בזמנים.

בחזרה לדלפין סריג. בסרט הזה אקרמן משתפת עימה פעולה בצורה שונה לחלוטין וחושפת את הכישרון שלה הן בגילום אישה שעוצרת את הרגשות שלה ומנסה לשמור על שגרה, והן כמי שהולכת לפרקים אחרי הלב ומתבטאת בצורה גדולה מהחיים. כולל באחד הנאמברים הכי יפים בסרט בו היא שרה ונותרת דוממת, בעוד מסביבה אנשים רבים רוקדים בתיאום. הנאמבר הזה טיפוסי לסרט שמצדיע למיוזיקל הקלאסי אבל גם מפרק את הרכיבים שלו לעתים. אותו הדבר נכון לעלילה הרומנטית, שנדמה כי הייתה יכולה להיות לקוחה ממחזה צרפתי מן המאה ה-17 או משייקספיר, אבל לפרקים נשברת לטובת רגע כואב שמרגיש עדין ולא מוקצן. הסגנון בולט כבר בפתיחה שאחרי סצנת כותרת המציגיה רק רגליים הולכות על רצפת הקניון, עוברת לאישה המנשקת גבר ומצהירה על אהבתה, בטרם היא עוברת לעשות את אותו דבר עם גבר היושב בסמוך. בהמשך הסרט הדמויות הללו בעיקר ילוו בשירה את הסיפור של השחקנים המרכזיים יותר.

יש בסרט משהו שמזכיר את "העלמות מרושפור" (The Young Girls of Rochefort) של ז'אק דמי וזו השוואה שקשה לעמוד בה. דומה כי אקרמן לא מנסה. "שמנות השמונים המוזהבות" הוא לא הסרט הראשון שהייתי ממליץ עליו כמיוזיקל צרפתי והוא בטח לא הסרט הכי מייצג של אקרמן, אבל הוא בהחלט סוג של פנינה נסתרת הן לחובבי הבמאית והן לחובבי הז'אנר. סרט מסורתי שיש בו קריצה, סרט שגם מקצין את ההומור וההנאה שנוכחים לא מעט בסרטיה של אקרמן. אבל אמרתי משהו על סרט מאוחרי הקלעים שיצא כמה שנים לפני הסרט ונדמה שזה דורש הסבר.

שנות השמונים

אז "שנות השמונים" (Les années 80) משנת 1983 הוא לא בדיוק סרט מאוחרי הקלעים, אבל קצת כן. אם הבנתי נכון, בשלב זה לאקרמן לא היה תקציב לעשות את הסרט המלא, אבל היא תיעדה את תהליך העבודה וגם יצרה סוג של גרסה קצרה של סרט מוזיקלי עם הרכיבים העלילתיים של הסרט הארוך. במשך 50 הדקות הראשונות שלו, "שנות השמונים" הוא תיעוד של עבודה לקראת סרט – ליהוק, חזרות, הקלטת השירים. קולה של אקרמן נשמע מדי פעם ברקע ולרגעים היא גם נראית על המסך. אבל אין ממש הסבר על טיב העבודה והצפייה, בטח לפני הסרט הארוך, נראית כמו צפייה בפרגמטים שקשה לדעת כיצד יתחברו, אם בכלל. בסגנון אופייני, חלק זה מצולם בשוטים נטולי תנועה או עריכה והחזרה על שורות הפתיחה היא אפילו בלי תמונה. כמו שקורה לפרקים בסרטים של אקרמן, זה מתחיל להיות די משעמם ואז מתוך השעמום נעשה למרתק.

אחרי החלק הראשון, מגיע מיוזיקל של ממש: 20 דקות של שלושה סצנות + נאמבר. העלילה דומה אך לא זהה לחלקים מ"משנות השמונים המוזהבות" ואין ממש תחושה של סיום, אבל כן רגעים של כאב של נשים שנשארו מאחור, בלי אהבה גדולה ומסיבות שונות. השיר השלישי בחלק זה כולל העמדה דומה להעמדה עליה דיברתי לעיל, אבל הוא מסתיים בשיא בו לפתע דמות אחרת תופסת את מרכז הפריים ומסיימת את המיוזיקל התמצתי: סוג של סרט שיאים בלבד. אקרמן מבצעת בסרט הזה דיקונסטרוקציה של הסרט המוזיקלי: תוחמת את החזרות והליהוק בפרק זמן שהוא יותר מכפול מהסרט עצמו, שומרת על כל רגעי השיא אבל מורידה את הדבק המחבר ביניהם, ומותירה את הקשר הלינארי בין הסצנות קיים אך רופף. זה סרט ניסיוני יותר, אבל הוא מרתק לא פחות ואפקטיבי במספר דרכים.

בנוסף, יש לו שוט סיום טיפוסי היוצא מן הקניון למבט פנורמי על בריסל, שאחרי סיבוב מלא ועוד קצת מתחבר לקולה של אקרמן מקריאה תודות וחותמת עם "לשנה הבאה בירושלים". זה סיום המתכתב עם סיומים של כמה סרטים קודמים של אקרמן, היוצאים מן החלל המצומצם שתועד לעבר העולם הגדול וחושפים תמונה רחבה יותר. מילות הסיום יוצרת תחושה אינטימית וקולה של אקרמן תמיד משדר סוג של צניעות. אבל בו בזמן, הסרטים שלה מרגישים תמיד כהבעת עמדה, גם אם העמדה הזו היא שיר הלל לרצון להתאהב בצורה מטורפת, שיר שכולל גם את חוסר היהגיון והנזק שנוצר בגלל התאהבות.

כל הלילה

את השילוב הזה בין הצדעה להתאהבות לתיאור הכאב, הביעה אקרמן טוב לא פחות בסרט עלילתי שנוצר מעט קודם ונקרא "כל הלילה" (Toute une nuit). סוג של סרט עלילתי עם מעט מאוד לינאריות מעבר להתקדמות הזמן, סדרה של התרחשיות קצרות (על חלקן המצלמה מתעכבת זמן רב ועל אחרות לא) של אנשים בלילה בבריסל. אנשים בחיפוש אחר מרפא לבדידות, או רק חיבוק או מגע אחר עם מישהו אחר, בחלק מן המקרים מישהו ספציפי ובחלק לא.

"כל הלילה" מרגיש כמו סרט עלילתי בלי עלילה, מיוזקל בלי שירים מלבד מעט מוזיקה דיאגטית בפסקול, סרט סלפסטיק בלי בדיחות, או סרט רומנטי בו לא ממש זוכים להכיר אף דמות, אם כי הדיאלוגים המצומצמים כוללים הצהרות אהבה או הצהרות על דעיכת האהבה. זה סרט מרובה דמויות או אולי סרט נטול דמויות, סרט שכולו התרחשות. סרט שיש בו משהו נואש וכמיהה ריאלסטית וגם סרט בו ייתכן וכל התנהגות היא מופשטת לחלוטין. סרט עם כמות גדולה של חיבוקים שדומה כי חלקם באים משום מקום, לרוב אך לא תמיד ביוזמת הנשים. אם להמשיך את ציון הסתירות, זהו גם סרט ניסיוני מאוד אבל גם סרט שאין בו דבר ניסיוני. הוא אקרמן למתקדמים יותר מן הסרטים האחרים בהם דנתי, ואולי אפילו יותר מ"ז'אן דילמן", אבל ככל שקשה לי לתאר אותו אני סבור כי הוא גם יצירה גדולה בדרכו.

יש לציין כי הסרטים הללו, שיכולים ליפול תחת ההגדרה של פיצ'רים עלילתיים מתכתבים גם עם שפה היצירה הנוספת של אקרמן לאורך שנות ה-80 גם בלי ציון העשור בשם הסרט. תקופה בה היא יצרה לא מעט סרטים קצרים, בהם "אני רעבה, קר לי" ( J'ai faim, j'ai froid) המציג דרך התנהגות מוקצנת סוג של הגדרה למהות הרעב ואולי גם לחברות. סרט שיש לו מעריצים רבים בארץ או לפחות סטודנטים רבים שצפו בו. ניתן לציין גם את "יום אחד פינה שאלה" (Un jour Pina à demandé), תיעוד העבודה של פינה באוש ולהקתה, הכולל גם בחינה של אקרמן את עצמה מול המחול ואמנות בכלל. כל אחד מן הסרטים הללו שונה מאוד מחברו ועם זאת קל לראות כיצד כל אחד מהם קשור לאחרים גם מעבר לזהות היוצרת המאחדת ביניהם.