סיכום 2022: הסרטים הטובים ביותר שגילינו השנה

את סיכומי השנה של סריטה אנחנו עושים פחות או יותר מהרגע שהתחלנו, אבל הדברים לא מפסיקים להשתנות ולהתעצב, גם אחרי עשור. אמנם הסיכומים האישיים ומצעד הרגעים מלווים אותנו מההתחלה, אבל בכל שנה אנחנו מנסים לחשוב מה רלוונטי ומה פחות, ואיך כדאי לשדרג ולהתחדש. למשל, דירוג העשיריות שלנו השתנה במהלך השנים, והקורונה בכלל גרמה לנו לעשות משהו אחר (השנה אנחנו חוזרים למתכונת המסורתית של רשימות המופצים והלא מופצים), על רשימות הסרטים הגרועים של השנה ואנשי השנה ויתרנו, ועכשיו אנחנו מתחילים מה שבתקווה תהיה מסורת חדשה ומשותפת לכל כתבי סריטה.

בזמן שבאופן טבעי סיכומי השנה מוקדשים לסרטים החדשים שהגיחו לעולם בחודשים האחרונים, חשבנו שיהיה מעניין להסתכל גם על שאר הסרטים שנחשפנו אליהם השנה, ולפעמים היו משמעותיים ממש כמו אלו החדשים. לכן החלטנו להשיק דירוג חדש, כזה שחוגג את הסרטים הישנים יותר שנכנסו לחיינו לראשונה החל מינואר.
כל אחד מאתנו בחר את חמשת הסרטים האהובים עליו ביותר אותם גילה השנה לראשונה, אלו שחיכו זמן רב כדי להיצפות על ידינו, או שהופיעו משום מקום, ונשארו אתנו, הופכים את 2022 לשנה קולנועית ייחודית בדיוק כמו הסרטים החדשים יותר.

הסרטים הכשירים הם כאלו שיצאו בשנים קודמות ולא נצפו על ידינו עדיין (כן, זה אומר שנחשוף כמה חורים קולנועיים שהיו לנו, אבל בסדר, סגרנו אותם), ברשימות אישיות ומדורגות, בתקווה שנוסיף עוד כמה סרטים ותיקים לרשימות הצפייה שלכם. תוכלו למצוא כאן סרטים בדיוניים, סרטי תעודה, מאסטרים אמיתיים וקולנוענים שכבר נשכחו. 20 סרטים במצטבר, ממעל שש מדינות ותשעה עשורים.

התגליות של אור סיגולי

5. "שכיר חרב" – The Mercenary
איטליה-ספרד-ארה"ב 1968

בגלל שחיבה גדולה לי אל מערבוני הספגטי, באחורי ראשי תמיד מציק לי שלא ראיתי חלק משמעותי מהקאנון, בעיקר כי קצת קשה לעשות סדר במי נגד מי. לשמחתי, yes סינמטק באו לעזרה והוסיפו לספריה המרהיבה שלהם כמה מהמערבונים האלה לשמחת הכלל. ערב פנוי אחד, בהחלטה ספונטנית, התחלתי לצפות בסרטו של סרג'יו קארבוצ'י, במאי שלחלוטין לא היה מוכר לי, וחמש דקות פנימה כבר הייתי בפנים לגמרי, צוחק, מריע, פעור עיניים, ובעיקר מפתח קראש די רציני על פרנקו נרו. הגיע הזמן באמת.

4. "גם תליינים מתים" – Hangmen Also Die
ארה"ב 1943

עוד סרט שהגיע לחיי בזכות yes סינמטק הוא אחד מסרטיו האמריקאים של פריץ לאנג, כזה שלא ממש נכנס לקאנון, בטח לא בהתחשב ביצירותיו הגרמניות. האמת היא שההתחלה הייתה קצת קשה לי. המשחק היה לא משכנע ומשהו הרגיש קצת מלאכותי, אבל זה התהפך מאוד מהר. הסיפור על העיירה הצ'כית בעקבות התנקשות בקצין גרמני בכיר על אדמתה התגלה כאפוס מרתק, רב דמויות ועלילות, שבכל רגע קורה בו משהו וכל מהלך רק מגדיל את עוצמתו.

3. Class Action Park
ארה"ב 2020

נכון, לא בדיוק איזו קלאסיקה מונומנטלית, אבל אני חייב להכניס את הדוקו הזה למצעד בעיקר בגלל סיבה אחת – על אף שצפיתי בו בסוף ינואר, זאת חד משמעית חוויית הצפייה המעולה ביותר שהייתה לי השנה.
בערב אצל חברים, אני לא זוכר כמה היינו שם, התחלנו לדבר על ההבדלים בין לגדול בשנות השמונים והתשעים לבין התקופה הנוכחית, ומשום מה כמה נוירונים במוח של התחברו, ונזכרתי בסרט התעודה הזה של HBO ששמעתי עליו הרבה במהלך הקורונה אבל לא הספקתי לראות. סיפרתי על כך לחברים שהסתקרנו, הרצנו את הטריילר ותוך פחות מדקה עצרנו אותו, מבינים שזה מה שאנחנו עומדים לצפות בו הלילה. לא יכולנו לעשות בחירה טובה יותר. מילולית מהשנייה שהתחיל ועד שהסתיים, פשוט לא הפסקנו לצחוק ולהידהם ממה שקורה שם. 90 דקות שפשוט קיווינו שלא יגמרו לעולם. בנייה מעולה של נראטיב, הומור, אכזרית וטיפשות אנושית לרמה לא תאומן. ערב בלתי נשכח העניק לי סרטם של סת' פורג'ס וכריס צ'רלס סקוט השלישי.

2. "אשתי המועדפת" – My Favorite Wife
ארה"ב 1940

לא ברור למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לסרט הזה, בטח בהתחשב באהבתי לקומדיות הסקרובול, בטח ובטח בהתחשב שהערצתי לאיירין דאן. יהיו הסיבות אשר יהיו, סוף סוף זה קרה וכפי שבוודאי הבנתם, נרשמה הצלחה מסחררת.
המסגרת העלילתית מטופשת נורא, אבל זה באמת לא משנה. הסרט של גארסון קנין, על פי תסריט של לאו מקארי עם בלה וסם ספוואק, הוא מופת של תזמון קומי, של גאגים מרהיבים, וכן, בעיקר איירין דאן. אחת השחקניות הטובות ביותר אי פעם. להוציא את "Class Action Park" ו"קאט!", אני לא חושב שהיה סרט שצחקתי בו יותר ב-2022.

1. "האישה בחולות" – Woman In the Dunes
יפן 1964

כבר כמה שנים שאני שומע על הסרט הזה, בעיקר בכל מיני פודקאסטים, אבל להגיע אל סרט יפני מהסיקסטיז שאורכו שעתיים וחצי איננה משימה קלה. אין לי מושג מה הצליח להביא אותי לראות אותו ב-4 ליוני, אבל מזל שזה קרה. מדובר באחד הסרטים הטובים שראיתי אי פעם, עשייה קולנועית מדהימה (שהביאה לבמאי הירושי טשיגהארה מועמדות לאוסקר הבינלאומי וגם לבימוי הטוב ביותר) עם כמה אימג'ים שאי אפשר לשכוח. האכזבה היחידה שלי היא שלא ראיתי את הסרט על המסך הגדול. ממש מקווה להזדמנות הזו יום אחד.

החמישייה של אור

התגליות של אורון שמיר

5. "באסקט קייס" – Basket Case
ארה"ב 1982

בחודש מרץ אור חגג עוד שנה של פרויקט אימת החודש המתגלגל, הפעם עם הזמנה לחזות בסרטו המופלפ של פרנק הננלוטר בסינמטק תל אביב. במקביל, יצאתי למסע השלמות של סרטי הבמאי בשל חיבתי העזה באופן על-טבעי ל"מורעל" מהשנה שעברה והבטחה שאזהה את מקורות השראתו בקולנוע האימה האייטיזי של הננלוטר. על הסרט המאוחר מבין השניים, ״נזק מוחי״, אין מה לדבר – כשמו כן הוא. אבל ״באסקט קייס״, במרכזו בחור צעיר מגיע לניו-יורק ומסרב להיפרד מסל הנצרים שהוא סוחב לכל מקום, לא רק הגעיל לי את הנשמה אלא גם הצליח להפתיע ולגעת.
ליהגתי על כל הסרטים המוזכרים כאן בפרק ה-16 של פודקאסט "טראשטוק", שאירח לאורך השנה את כל חברי סריטה.

4. "שמש ירוקה" – Soylent Green
ארה"ב 1973

הזדמנות לשתף מאמר שכתבתי עבור גלריה של ״הארץ״. בינואר 2022 קיבלתי משימה לצפות במותחן הדיסטופי של ריצ'ארד פליישר, משום שעלילתו מתרחשת בשנה אותה אנו מסכמים כיום. כמו כל סרט מד"ב, עניין אותי לראות איך דמיינו ב-1973 את "העתיד" כחמישים שנה קדימה, אבל בעיקר להסתכל על שיאי הטכנולוגיה והדמיון של התקופה בה נוצר הסרט. מבחינת נבואות, עולם בו העשירים חיים במגדלים העניים התרבו עד כדי כך שהם אוכלים אחד את השני, הם רק חלק מן התרחישים שהתגשמו פחות או יותר. החריד אותי לגלות שפעמוני האזעקה על פיצוץ אוכלוסין ושואה אקולוגית באוויר-ים-יבשה מצלצלים מאז, ונוחמתי בהופעה של אדוארד ג'י רובינסון, בתפקיד משני לצ׳רלטון הסטון.

3. "הבריחה" – The Getaway
ארה"ב 1972

בתחילת השנה הלועזית קיבלתי מאהרון קשלס רשימת צפייה, סרטים שהשפיעו על סרטו האמריקאי "דרומית לגן עדן". על שניים מהם, צמד סבנטיזי וטקסני, גם כתבתי לסריטה: "המאבק לחיים" שהוא כל מה שתצפו ממנו למשמע התואר "אחד הסרטים האהובים על קוונטין טרנטינו", ו"הבריחה" של סם פקינפה שנותר איתי עד היום. החל מן ההופעות של סטיב מקווין ואלי מקגרו כזוג במנוסה, דרך השילוב בין דרגות חספוס שונות בגישת הבימוי של בלאדי סם לבין התסריט של וולטר היל, וכלה בהפתעה שהסרט הזה לא רק אלים ומדמם אלא גם רומנטי עד העצם.

2. "איגה" – Eega
הודו 2012

השנה הקולנועית שלי מחולקת לשניים: כל מה שקרה לפני "RRR" ואחריו. הסרט ההודי המטורלל שוב צובר מחדש תאוצה בעונת הפרסים האמריקאית, זמן לכתוב על הסרטים הקודמים של הבמאי ס״ס רג׳אמולי שנחשפו למערב. בחודש שעבר התמזל מזלי להיות בהקרנה בנוכחותו, לסרטו שקרוי פשוט "זבוב" בכל שפה הודית. אולי הוא יהיה מוכר לבאי פסטיבל אוטופיה מלפני עשור. כל הטירוף של סרטו הנוכחי והמהולל כבר שם, בסיפור על בחור שחוזר מן המתים בתור זבוב כדי להתאחד עם אהובתו ולנקום ברוצחו. חלק מהז׳אנר ההודי שאני אוהב לכנות "גלגול נקמות", אבל באופן שאף אחד אחר לא חשב לעשות לפני רג׳אמולי. תוספת מאוחרת: טקסט מלא.

1. "האפי האוור" + "אסאקו 1+2" – Happy Hour + Asako I & II
יפן 2015, 2018

השנה האחרונה (פלוס חודשיים אם להיות כן) עמדה בסימן הגילוי המאוחר שלי את הקולנוע של ריוסוקה המגוצ׳י. בזכות הצפייה הסמוכה בצמד "גלגל המזלות" ו"הנהגת של מר יוסוקה", רק רציתי עוד ממה שיש לבמאי היפני להציע. את מבוקשי קיבלתי בינואר, בו התרחש בישראל פסטיבל אקי-נו לקולנוע יפני, שהקרין לא רק את שני הסרטים החדשים של המגוצ׳י אלא גם את שני הקודמים, שפתחו בפניו את השער למערב. אני כורך אותם יחדיו במקום הראשון משום שכמו עם הצמד המאוחר, גם את "האפי האוור" ואת "אסאקו 1 ו-2" ראיתי בזה אחר זה ולא רציתי שייגמרו. וזה שהראשון הוא באורך של כחמש שעות אומר הכל.

החמישייה של אורון

התגליות של עופר ליברגל

5. "על קרקע מסוכנת" – On Dangerous Ground
ארה"ב 1951

ראיתי כמעט את כל הסרטים שביים ניקולס ריי, וכמעט את כל הסרטים שביימה אידה לופינו, אבל איכשהו לסרט שהם ביימו ביחד (היא החליפה אותו לכמה ימי צילומים) הגעתי רק השנה. חצי ראשון פילם נואר עירוני שגרתי וטוב, החצי שני עובר לחווה מבודדת, עם לופינו בתור אישה עיוורת, ואז הסרט הופך למשהו מיוחד ומענג, באופן שהסוף לא מצליח לקלקל.

4. "שכנוע עדין" – Smooth Talk
ארה"ב 1985

בהקרנה בחסות הפודקאסט "טראשטוק" בסינמטק הרצליה, צפיתי בסרט ההתבגרות המטריד והלא-בדיוק טראשי של ג'ויס צ'ופרה, בו לורה דרן מגלמת נערה שרק רוצה ליהנות בשנות השמונים. אחרי שעה בלי יותר מדי עלילה, מגיעה מערכה אחרונה מטרידה ומרסקת.

3. Mother Joan of the Angels
פולין 1961

סרט גירוש שדים פולני שמצליח לשלב בין ביקורת על הממסד, רוחניות וסימפטיה לדיבוק שטני. סרטו של יז'י קבלרוביץ' נראה ספוג בקתוליות, אבל יש גם קבלה יהודית ודמות מפחידה באמת של רב.

2. "בליל ירח מלא" -Crystal or Ash, Fire or Wind, as Long as It's Love / Up to Date / On a Moonlit Night
איטליה-צרפת 1989

עוד סרט של במאית שאני אוהב וחמק ממני עד שהשנה ראיתי אותו על מסך גדול ונדהמתי. אפילו שלינה וורטמולר תמיד נוטה להדהים אותי. התמודדות שלה עם מגפת האיידס פרובוקטיבית כמו כל סרטיה ושוברת לב בדרך ייחודית, כולל תפקיד משנה שנותן לפיי דאנאווי להיות פיי דאנאווי באופן שתואם את הסרט.

1. "יום ראשון נפלא אחד" – One Wonderful Sunday
יפן 1947

סרט מוקדם של אקירה קורוסאווה על זוג מאורס שמנסה לבלות את יום החופש ביחד, למרות ששניהם במצוקה כלכלית והגבר מיואש אחרי מלחמת העולם השנייה שזה עתה הסתיימה. הייתי אומר שקורוסאווה ממהר לאמץ לסרטו את הניאו-ריאליזם, אבל אני לא יודע עד כמה הסרטים הללו הגיעו ליפן עד 1947, השנה בה הסרט שלו יצא. כך או כך, הוא ללא ספק לוכד את הקסם של האדם הפשוט והשאיפה לאופטימיות, עד לאחת מן השבירות הכי גדולות של הקיר הרביעי שאני זוכר. כנראה שבשביל להכיר את כל הטונים הייחודים והנהדרים של הבמאי הזה, צריך לצפות בכל סרטיו.

החמישייה של עופר

התגליות של לירון סיני

5. Who Can Kill a Child 
ספרד 1976

הייתי חייבת לבדוק את הסרט המצמרר מ-1976 על זוג בחופשה שהשתבשה עם ילדים רצחניים. רציתי לדעת אם כהורה הוא ילחץ על כל הכפתורים כולם, או רק חלק. אפשר לסכם שסיכוי שסיקוונס הפתיחה שלו, שכולל מקבץ דיווחי חדשות שנראים אמפתיים לגמרי על המחירים האיומים שילדים משלמים ברחבי העולם על המלחמות שמבוגרים מנהלים, הוא הדבר הכי קשה בו. והוא קשה, וגם משמש כמעין מפתח למסר של הסרט עצמו שמעט התיישן. אם להסתמך על מה שאור כתב על העיבוד המחודש שלו לפני כמעט עשור, המקור עדיין מתעלה.

4. "קונאן הברברי" – Conan the Barbarian
ארה"ב 1982

כהכנה לצפייה ב"מלך הצפון" שביים רוברט אגרס השנה, השלמתי צפייה סוף סוף בסרט אותו ציין כהשפעה אדירה עליו. היצירה הבומבסטית של ג'ון מיליוס, שגם כתב את התסריט עם אוליבר סטון, מבוססת על דמות מכוננת שיצר הסופר רוברט ארווין הווארד. בסרט שעדיין סוחף הצעיר ששריריו גדולים כתאוות הנקמה שלו הוא כמובן אחד, ארנולד שוורצנגר צעיר במיוחד, שמחפש את דארת' ויידר, סליחה, ג'יימס ארל ג'ונס. בדרך הוא ימצא ויאבד חברים, יבין את כוחה של אהבה ואת מקס פון סידוב. הכל עדיין מרשים בסרט, גם אם מסורבל כיום.
בואו נודה שראיתי גם את שני ההמשכים המטופשים יותר, אבל את "מלך הצפון" עוד לא.

3. "והרי החדשות" – Anchorman: The Legend of Ron Burgundy
ארה"ב 2004

לצד מחשבות ואיחולי בריאות לכריסטינה אפלגייט, צצה ההבנה שמעולם לא באמת צפיתי בקומדיה של אדם מקיי יחד עם וויל פארל מ-2004. כל כך הרבה בדיחות לא היו עוברות בשלום היום בסרט מלפני 19 שנה, כי לצד רגעים שנונים, רוב הזמן הוא בוטה וחסר התחשבות או מעצורים. אי אפשר שלא לצחוק ואז לחוש קצת אשמה, ואז לצחוק שוב וחוזר חלילה, ולהתנחם שבעצם יש בו גם ביקורת. אבל היי, לא משנה, רון בורגונדי מנגן ג'אז על חליל.

2. "מפלת בית אשר" – House of Usher
ארה"ב 1960

הראשון בסדרת הסרטים שעיבד רוג'ר קורמן לסיפורי האימה של אדגר אלן פו. ממרחק השנים הסרט מ-1960 מקבל עוד גוונים עזים של הגזמה ודרמה, שהולכים היטב עם הצבעוניות הרוויה שעל המסך ורק תורמים להנאה. וינסנט פרייס לא משאיר מקום לאף שחקן או שחקנית סביבו בתור אדון הבית המיוסר והמוזר, שמעורר אי נוחות באורח, המחזר של אחותו החולנית. הרכות בקול שלו עדיין מהפנטת, ומגבירה את האפקט כשהוא נשבר או צועק והבעתה המשפחתית מהדהדת ממנו אל קירות ההיכל המתפורר.

1. "איש בית הקברות" – Cemetery Men
איטליה-צרפת 1994

פנינה קומית קיומית ואפלה של מישל סואווי, בה איש התחזוקה המרשים והבריטי ביותר שתוכלו למצוא בבית קברות איטלקי (רופרט אוורט) צולל למעמקי הבדידות, הכמיהה, התיעוב והאלימות. כל זה בזמן שהוא מתמודד עם מי ששברה לו את הלב ועם מתים חיים שקמים מהקברים ומפריעים לו לעבוד. לפעמים מדובר למעשה באותו הדבר. הקאמפ והחושניות כולל מין בבית העלמין מועבים רק על ידי הידרדרות לשנאת נשים שהגיבור הולך ומפתח. אבל זה בסדר, הוא נענש בהתאם. והסוף הופך את הצחוק לכבד פתאום.

החמישייה של לירון