״השתיקה״, סקירה לסרטו של שמי זרחין

"השתיקה" הוא סרטו הארוך השביעי של שמי זרחין, כמות מכובדת וגדולה בנוף הקולנוע הישראלי. לאורך העשורים האחרונים זרחין פיתח סגנון אישי שניתן לזהות פחות או יותר בכל סרטיו. מצד אחד, רובם נכנסים לתוך הז'אנר הנפוץ בארץ של "דרמה משפחתית", עם נגיעות קומיות ועיסוק כלשהו גם בזהות עדתית. אך בדומה לאבי נשר, עושה רושם שיש גם ניגון אישי לדיאלוג ולדרך הסיפור בסרטיו של זרחין. על פניו, כאשר אתה צופה בסרט חדש שלו, אתה סוג של יודע במידה מסוימת מה אתה צפוי לקבל, וגם יודע אם אתה מתחבר לדרך הכתיבה האישית של זרחין או לא. יש להדגיש כי אני לא טוען שזרחין לא מוכשר או משוייף בבימוי סרטים, אלא מבקש להבהיר שהכתיבה היא מה שמייחד את סרטיו.

לצד הדברים הללו, סרטו החדש הפתיע אותי. מחד, סגנון הכתיבה של זרחין ניכר גם בסרט זה. חלק מתחומי העיסוק חופפים לסרטיו הקודמים וכמה שחקנים שהופיעו אצלו בעבר מלוהקים לסרט החדש בתפקיד שכולל התכתבות מסוימת עם הופעה קודמת. מאידך, לתחושתי יש בסרט ניסיון נועז יותר לחרוג מן הז'אנר הקולנועי הרגיל בו זרחין מרבה לפעול, באופן הבולט ביותר מאז סרטו השני, "מסוכנת".

"השתיקה" משלב גיבור הבוחן את חייו מחדש, גם בראי היחס לדורות אחרים במשפחתו, באופן טיפוסי לסרט הבמאי, אך לא פחות מכך הוא גם סוג של מותחן פוליטי, אפילו מותחן פראנויה. עצם הבחירה הנרטיבית הזו, אשר מתגלה כמחושבת למדי, הפכה את הצפייה בסרט ליותר מעניינת עבורי: זה סרט של יוצר ותיק ששומר על סגנונו אבל גם מתנסה במשהו קצת אחר. אמנם חיפוש אחר אמירות מורכבות לא זר בקולנוע של זרחין, אבל בה"שתיקה" דומה כי הוא מנסה אף יותר: הסרט דן בשורה ארוכה של נושאים, וגם המבנה העלילתי שלו פונה לכמה נתיבים. זרחין כבר יצר סרטים עמוסים יותר בדמויות (למשל "העולם מצחיק"), אבל דומה כי בסרט זה הוא כאילו עובד בגודש רעיוני. כולל מול מהות השתיקה שבשם הסרט, שתיקה המסמלת דברים שונים מאוד בכל אחד מקווי העלילה.

הסרט עוקב אחר אביהו (מוריס כהן), סוג של פרשן פוליטי בטלוויזיה שמפורסם בזכות הזעם השנון שלו ומה שנראה כמו מתקפה על כל צדי הקשת הפוליטית. זו שבסרט מעט שונה מן הקשת הפוליטית הישראלית במציאות. חלק מחצי הביקורת שלו מוטחים באביב (אושרי כהן), מועמד מוביל לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. לפני שפנה לעבודה בטלוויזיה, אביהו היה מורה ואביב הוא תלמיד מצטיין שלו. אביב הוא גם בנו של ראש ממשלה לשעבר, שמצוי בתרדמת, ואלמן טרי.
אובדנו האישי של אביב הביא לו את אהדת הקהל עד לכך שהוא נראה בדרך לזכייה בטוחה בבחירות, אף על פי שהוא לא מופיע בציבור, לא מתראיין ולא ממש חשף עמדה כלשהי לגבי משהו. אביהו מזמין אותו להתראיין אצלו, באקט מתריס, אף על פי שההתבטאויות שהוא נושא במקביל גורמת לאביהו להיות משוהה זמנית מן הטלוויזיה. גם המשך הקריירה שלו מוטל בספק, אולם ראיון בלעדי עם המועמד המוביל לראשות הממשלה יכול לשנות את כל התמונה. מהר מאוד מתגלה כי בהחלט יש הזדמנות לראיון כזה בו אביב סוף סוף ידבר, אבל יש כמה וכמה מכשולים בדרך לכך.

לא פחות חשוב בסרט: שרה (לבנה פינקלשטיין), אמו של אביהו, הפסיקה לדבר. לא רק בתקשורת, לחלוטין. אביהו מנסה להבין למה ועושה זאת יחד עם אשתו לשעבר (אסתי זקהיים), מה שלא בדיוק תורם ליחסים עם אשתו הנוכחית (ליאת הר-לב). אף כי מדובר בעניין של מאבק על סדרי עדיפיות של הגיבור ולא בקנאה של ממש בין הנשים, שכל אחת מהן קרובה לאביהו בדרך שונה. המסע לגילוי מטרת או מקור השתיקה של אמו מחזיר את אביהו לעיירה הענייה בה גדל, סוג של פריט ביוגרפי שהוא די הזניח וכעת הוא כמו זר בסביבה ממה בה. באותה המידה, הוא גם זר בסביבה של מוסדות השלטון השידור בהרי ירושלים, הסביבה בה הוא לכאורה עובד ופורח.

דמות המשפחה הפוליטית שניצבת מול אביהו, והאופי של הדמות של אביב, כוללות מאפיינים המזכירים שורה ארוכה של מנהיגים ישראלים: נתניהו, שרון, לפיד, גנץ ואפילו מעט בן גביר. אולם, אביב הוא כולם ואף אחד מהם. הוא סוג של תבנית ריקה גם כמשל. את הסרט לא מעניינת ביקורת פוליטית ישירה על מפלגה כלשהי או אפילו על זרם מסוים, אלא מבט על היעדר העמדות ועל השתיקה ככלי פוליטי שגובר על מצע או תכנית קונקרטית המוצעת לציבור. הסרט מבקר הצבעה וקמפיין על סמך הרגש, על סמך רחמים על פוליטקאי שמשווק כמסכן. בצורה זו, הליהוק של אושרי כהן עובד היטב והוא נראה לא מאיים במראה שלו ובאופיו, בטח מול הנוכחות הפיזית של מוריס כהן. ייתכן ושם המשפחה הזהה של השחקנים הוא מקרי, אבל הדמיון בשם של הדמויות אביב ואביהו הוא מן הסתם לא מקרי – הם עובדים באותו מצלול לשוני. כאשר מתגלה טיב הקשר שהיה בניהם בעבר, ללשון יש חלק בכך, כמו גם לציטוטי נתן אלתרמן (מוטיב שהופיע גם בסרטים קודמים של זרחין).

המסר העיקרי של הסרט אינו פוליטי, אלא פילוסופי עם יחס מורכב לשתי שתיקות שונות: כשם שהסרט מבקר את השתיקה של הפוליטיקאי שהוא גם בן חלופי, הוא מהלל את השתיקה של האם, שיש בה משהו רוחני החומק מתפיסתו של אביהו – גבר, אב בשמו, אב בפועל, אבל גם בן אבוד הזוכה עדיין לאהבת האם בדרך אותה הוא לא מבין. בין היתר כי מול שתי השתיקות הללו, אביהו הוא גבר שלא מהסס לדבר. שלא לומר, מסתבכך פעם אחר פעם בגלל דברים שהוא אומר והאופן שבו הוא אומר אותם. האם הניסוי הזה עובד? בסופו של דבר כן. בכך אני מתכוון כי הסוף של הסרט עבד עבורי.

"השתיקה" מחולק לפרקים שונים המוצגים ככותרת, בצורה שלא תמיד עובדת, עד לחלק האחרון. חלק זה נושא את שם הסרט ומביא אותו לשיא בו כל הקצוות השונים משתלבים היטב בסיקוונס המבוסס על שתיקה, אך גם על מתח ועריכה בין זירות שונות. סוג של דו-קרב שמתקיים הן בעלילת הסרט והן בין הסרט עצמו לקהל, אשר תוהה גם לאן הוא בדיוק מוביל וגם עד כמה רחוק ימתח זרחין את הדבר אותו הוא מבצע בסיום המוצלח של הסרט, אותו לא אנתח. אומר רק שבחלק האחרון, זרחין משלב היטב בין כל המרכיבים הרעיוניים והסגנוניים של סרטו, גם אם עצם העיסוק בדמויות שחלקן שונות מובילות את הבמאי שבולט באופן בו הדמויות שלו מדברות ליצור קולנוע המתבסס על פחות מילים.
בדרך לסיום, מבנה הסרט מתפזר לא פעם: סצנות רבות ארוכות בהרבה מן הצורך העלילתי שלהן, ודומני כי פרק הזמן בו העלילה מתרחשת נכנס לסוג של סתירה פנימית מדי פעם. גם מערכות היחסים של אביהו עם שתי הנשים בחייו לא לגמרי עבדו עבורי בסרט, אך אווירת הפארנויה הפוליטית ודמות האם שפינקלשטיין מגלמת בצורה מבריקה החזיקו את העניין שלי. היא אישה חכמה ואוהבת, אבל גם שובבה כמו ילדה דווקא בגיל מתקדם.

לצד פינקלשטיין, המצטיינת הנוספת של הסרט היא לירון בן שלוש בתפקיד משנה קטן, שהיא איכשהו הופכת לדמות הכי אמינה ומרגשת בסרט כולו. מוריס כהן עושה גם הוא עבודה כריזמטית בתפקיד הראשי של גבר שמפגין כוח, אבל מוצא את עצמו בעמדת חולשה ברוב הסצנות. הדמויות האחרות בסרט עבדו עבורי בצורה פחות טובה, בין עם בשל ליהוק לא מדויק ובין אם בגלל התסריט ששירת יותר את הנושאים בהם הסרט דן מאשר את האמינות האנושית, שלא בטוח כי זרחין בכלל כיוון אליה. כאמור, הדיאלוגים שלו כתובים בסגנון האישי שלו ולא תמיד הדבר מנסה לחקות את המציאות. הצפייה בסרט מצריכה התחברות לקולנוע של זרחין ורוב הצופים של הקולנוע הישראלי כבר יודעים עד כמה הם מתחברים לסגנון הזה או נרתעים ממנו. זה לא סרטו השלם ביותר או הטוב ביותר של זרחין, אבל הוא כן כולל כמה שיאים מיוחדים.