מחכים לתרגום: Bodies Bodies Bodies ו-Funny Pages (דאבל פיצ׳ר חברת A24)

בחודש שעבר חגגה חברת ההפצה וההפקה A24 עשור להיווסדה, עשור במהלכו הפכה לשם נרדף לקולנוע עצמאי ומדובר, בעיקר אמריקאי אבל לא רק. כמו כל מי שכותב או כותבת על קולנוע מהסוג הזה, גם אנחנו בסריטה שיבחנו את בית ההפקות לא פעם והבלטנו אותו כבר לפני חמש שנים בסיכומי 2017 שלנו. לטובת מי שירצו תמונת מצב עדכנית יותר, ניסיתי לסכם עשור של פעילות בכתבה שהכנתי עבור גלריה של ״הארץ״. השורה התחתונה זהה – בכל שנה ושנה נרשמות לזכות המותג לא הצלחה או שתיים, אלא חופן של סרטים מהוללים במגוון סגנונות ותוך הפלת מחיצות ז׳אנריות. כבר היו מי שהפליגו וקראו לסרטי A24 ז׳אנר בפני עצמם, כנראה בגלל קווים אמנותיים משיקים. ספק במקרה, ראיתי שניים מסרטיה החדשים של החברה בחודש אוגוסט – אחד הוא בעצם האחרון שהופץ בעשור הראשון שלה והשני הוא פתיחת העשור הבא (בתקווה), כיוון שיצא לאקרנים בארה״ב אחרי ה-20 בחודש.

קיוויתי למצוא לפחות אחד מהם בתוכניות של חברות ההפצה בישראל עד סוף השנה, או לפחות בפסטיבל הקולנוע של חיפה באוקטובר. כיוון שזה לא המצב נכון לעכשיו, חשבתי לכרוך את שניהם לפרק נוסף בעלילות ״מחכים לתרגום״. רב השונה על המשותף ביניהם, להוציא את חברת ההפקה ותאריכי ההפצה האמריקאיים שלהם. אבל יש עוד גורם שגרם לי לרצות לחבר אותם לפוסט אחד – יש הרבה מה לומר על כל אחד משני הסרטים הללו, אבל האלמנט המנצח שלהם הוא גורם ההפתעה. לכן אולי יהיה מקום להרחיב עליהם בעתיד, אבל בעיניי כדאי מאוד קודם כל לסמן אותם תודעתית כדי שאם וכאשר תיתקלו בהם בעתיד כבר תדעו מה לעשות. נתחיל עם זה שהייתי משוכנע בהפצתו עקב פוטנציאל מסחרי קל, ״Bodies Bodies Bodies״, ואז נעבור אל סרט קטן וממזרי מהסוג שכיף להיתקל בו בפסטיבלים, ושמו ״Funny Pages״.

Bodies Bodies Bodies

לרוב אני מנצל את הפוסטים הללו גם כדי להציע תרגום ישיר לשמות הסרטים, אבל זה הנוכחי הוא אתגר שמתחזה לפשטות. כי זה רק נראה כמו אותה המילה שלוש פעמים, על שמו של משחק חברה בו משתתפים גיבורי הסיפור. אך למעשה אפשר לקרוא לו ״חבר׳ה, גופים, גופות״ ובכך להקיף את שלושת האלמנטים המרכזיים המרכיבים את עסקת החבילה הזו – קומדיה על קבוצת צעירים נאים למראה, דרמה חברתית הבוחנת פסאדות מתעתעות, וגם סרט סלאשרים כהלכתו. זה מה שהובטח עוד בקדימון, שם בחרו להדגיש את השתייכותם של הגיבורים לדור הזי. במהלך הצפייה, הופתעתי לטובה עד כמה הסרט לא רק מקיים את ההבטחה אלא מתעקש לספק עוד הרבה יותר.

מקום ההתרחשות הוא בית רחב ידיים, אחוזה יש שיגידו, בה נערכת מסיבה של כמה חברים ותיקים. עד כמה שבני 20 וקצת יכולים להיות כבר חברים ותיקים, גם אם רובם מכירים מהתיכון או אפילו מילדות. יוצאי הדופן הם בי (מריה בקלובה) שהיא בת הזוג החדשה של סופי (אמנדלה סטנברג), וגרג (לי פייס) המבוגר כפליים משאר הנוכחים ויוצא עם אחת מהן, אליס (רייצ׳ל סנוט). עושה רושם שהנוכחים מופתעים מהגעתן של סופי ובי. זה נכון לגבי האקסית שלה ג׳ורדן (מיהלה הרולד), בעל הבית דייויד (פיט דייוידסון) וזוגתו אמה (צ׳ייס סוי וונדרס). למרות הכל, שבעת האנשים הללו ייאלצו לבלות את היממה הקרובה יחדיו משום שסופת הוריקן מתקרבת לעברם. למעשה, זו הייתה התוכנית שלהם: להסתגר יחדיו במסיבה שתכלול סמים, אלכוהול, ומשחק סוער של ״גופות, גופות, גופות״ (מעין גרסה של ״הרוצח״). המשחק המתוח הופך לסרט אימה כאשר גופות מתחילות להיערם באמת.

הסרט החל כתסריט של קריסטן רופניאן, הסופרת שבמהלך 2017 כולם קראו את הסיפור הקצר שלה ״Cat Person״. קל היה לדמיין מעבר שלה אל הקולנוע, אבל אם להאמין לכתבה שקראתי התסריט המקורי שלה שוכתב עד שלא נותר ממנו זכר, למעט שמות הדמויות והמסד העלילתי של סרט סלאשרים המתרחש בבית אחד במהלך סופה. לכן זהו בעצם תסריט הביכורים של שרה דלאפ, מי שביצעה את השכתוב ולקחה את הסרט לכיוון של סאטירה חברתית עד דור ומעמד מסוימים, ואיזה מזל שכך עשתה. זה פשוט יותר מהנה לחזות בדמויות מובחנות אך מעוררות אנטגוניזם נטבחות בזו אחר זו. ומה יותר מעצבן מחבורת צעירים, עשירים, פריבילגיים ומפריחי סיסמאות ריקות של ״דור ה-Woke״. צהלתי מצחוק למשמע שורות הדיאלוג הפארודיות אך המשוחקות בשיא הרצינות, וצהלתי משמחה כאשר הדמויות הללו קיבלו את המגיע להן (טוב, יותר ממה שהגיע להן). לתסריטאית מגיעה גם הצדעה מיוחדת ממני על מהלך שאני תמיד רוצה לראות בסרטי תעלומות רצח, אבל לא ניכנס לזה מחשש ספוילרים.

בראבו גדול אף יותר מגיע לבמאית ההולנדית הלינה ריין, שזהו סרטה השני אחרי ״אינסטינקט״ ולאחר קריירת משחק ענפה. הנהנתי בהסכמה או ממש התפעלתי מכל החלטה שלה, מן היכולת שלה לבנות מגרש משחקים רצחני עבור דמויות דעתניות אך פרנואידיות, שנעות בין פחד מרוצח סדרתי ללקיחת אחריות מוגזמת והפניות עשר אצבעות מאשימות החוצה מהן. השפה הקולנועית של הסרט היא כמו מסיבה שיצאה משליטה, כאשר להיטים תקופתיים מפורקים למוטיבים מוזיקליים שמתאימים לסרט אימה, והבית המפואר נצבע בצבעי ניאון ואז בצללים מפחידים. האלמנט הוויזואלי הבולט בעיניי הוא השימוש במקורות האור. חלקים רבים של הסרט (אחרי שהסופה משביתה שירותים כמו חשמל, אינטרנט וקליטה סלולרית) מוארים בפנסי ראש או בטלפונים הסלולריים של הדמויות, כך שהשחקניות הן בעצם התאורניות וקובעות חלק ניכר מן האווירה (תמונה להמחשה לעיל). סוג של ״תאורה דיאגטית״ אם תהיו מוכנים לקבל שימוש בהשאלה משדה קולנועי אחר. הטכניקה הזו מייצרת סגנון שמצידו משרה תחושה לגיטימית של אימה, מבלי לגרוע מן האפשרות להפתיע גם במובן הקומי.

מי שמהלכים על החבל הדק בלוליינות מרשימה הם כמובן השחקנים, שכל אחד מהם עושה עבודה טובה מחברו. חוץ מדייוידסון שבעיקר מביא את האנרגיה המבחילה שלו. לכן ייחלתי למותו עוד לפני שפצה פה. כלומר, למותה של הדמות שלו, כן לזה התכוונתי. לעומתו יש גם שחקנים שיוצאים מעורם. פייס ובקלובה הולכים לכיוונים שונים מאוד עם דמויות האאוטסיידרים. הוא מגלם שלא במתכוון את גוליבר בארץ הליליפוטים, מתקשה להשתייך מבחינת גיל וגובה לחבורה ומעורר חשד תמידי למרות (או בגלל) אופי נינוח. היא מעין סרוגייט של הקהל שנחשפת יחד איתנו לדינמיקות של החבורה, נתלית על זרועה של זוגתה עד שהיא מגלה עצמאות. שניהם במקום השני והשלישי אצלי אם לדרג את כל ההופעות.
מבין ארבע הנותרות, קל מאוד לבחור מצטיינת בעיניי וזאת סנוט. התפקיד הזה שונה למדי ממה שנדרשה לו השחקנית בסרט הפריצה שלה, ״שבעה בייבי״, אבל התזמון הקומי זהה ואין שורת דיאלוג שהיא לא מנחיתה בשלמות. אין סצנה או רגע שהיא לא גונבת ואני מוכן לשמוע את הפודקאסט של הדמות הבדיונית שלה רק כדי לצחוק ולהתרגז לסירוגין.
האחרות מגלמות דמויות בלתי נסבלות ונטולות גאולה מבחינתי, אז כל הקרדיט לשחקניות שעושות זאת כל אחת בדרכה – וונדרס כאמה המזויפת, סטנברג כסופי הצבועה, והרולד כג׳ורדן הפאסיב-אגרסיבית. בכל פעם שהן השתמשו במונח שגור עד כדי שימוש יתר של התקופה הנוכחית, האחיזה שלי במסעד המושב התהדקה. לא רק מעצבים שנמסו ושחררו חיוך, אלא בידיעה שהסרט עצמו יעניש את הדמות הבאה שפולטת קלישאת ווקיזם. ובשביל מה יש סרטים אם לא בשביל להגשים פנטזיות מטופשות כמו זו, רצוי בכיף ובקריצה כמו שעושה הסרט המהנה הזה. הוא כל מה שרציתי שמותג ״צעקה״ יהפוך להיות, במקום ההתדרדרות הנוספת שראינו השנה.

Funny Pages

זה יהיה מהלך קצת מוזר אבל תהיו איתי רגע. זוכרות וזוכרים את הילד מ״חיים בין השורות״ של נואה באומבך? לא ג׳סי אייזנברג, שהמשיך בקריירת משחק וגם ביים השנה אחלה סרט. האח הקטן יותר במשפחה, זה שבעיקר מבצע את זממו בכל מיני מקומות ציבוריים ואז מורח את התוצאה על החפץ הקרוב אליו. אז מתברר שהוא, כלומר השחקן אואן קליין, איכשהו מספיק מבוגר בשביל לביים השנה את סרטו הראשון באורך מלא. כמו אייזנברג, ולצד באומבך, שמוציא השנה סרט חדש יחד עם הילדים החורגים האלה שלו. שלא במפתיע, הסרט של קליין משונה ומחוצף, בעל אנרגיה שלא הייתה מביישת את האחים ספדי (שהפיקו) אבל עם רמת ביזאר ואגביות בהומור שעולה על שלהם.

בהמשך למהלך לעיל, זוכרות וזוכרים את ״כיתה ח׳״ של בו ברנהם? אולי תזכרו גם את השחקן דניאל זולגדרי, שגילם את הבחור שמציעה לגיבורת הסרט טרמפ רק כדי להטריד אותה. הפעם הוא בתפקיד הראשי, כצעיר בשם רוברט שקומיקס הוא כל עולמו. מכאן נובע שם הסרט, שלתרגמו פשוט למשהו כמו ״דפים מצחיקים״ יעשה לו עוול. ישראל אינה אומת קומיקס כמו ארה״ב ומושג כמו זה הוא חסר שורשים בעברית. לראייה, לא היה לי מושג קלוש מה הסרט הזה באמת, מלבד אווירת מילניום חריפה שהשתקפה מתמונות סטילס שראיתי מתוכו (אחת מהן לעיל). במובן מסוים אני כמעט מהסס לכתוב עליו ופשוט ממליץ לחפש תמונות או טריילר ואז פשוט לצפות אם זה נראה כמו הכיוון שלכם ושלכן. אבל אמשיך לטובת מי שבכל זאת ירצו לדעת עוד קצת.

סיקוונס הפתיחה של הסרט הזה כל-כך מוזר ולא דומה לשום דבר באנרגיה החולנית שלו, אז לא אספיילר ממנו כלום ורק אומר שהוא זה ששולח את רוברט למסע שלו לחיפוש אחר עצמאות. הגיבור נוטש את בית הוריו הבורגני לטובת מציאת דירה, עליה הוא מתכנן לשלם מן הכספים הצנועים שהוא מרוויח מעבודה בחנות קומיקס. הדירה שהוא מוצא היא הדבר הכי מצחיק ומגעיל שהונצח בקולנוע מאז ״דירתו של ג'ו״, והמכונית שהוא מקבל בעסקה מפוקפקת מוסיפה למבוכה הרבה, כמו גם סוג הקומיקס שהוא מחבב. זה לא בדיוק מארוול או די.סי. אם להתנסח בעדינות. טיפוס משונה (מתיו מאהר) שהוא פוגש בעבודה מזדמנת אחרת, נדמה עבורו כאיש מפתח לעולם שהוא מנסה להיכנס אליו. מה שמוביל כמובן לעוד רגעי קרינג׳ ואי-נחת קומית.

אין לי עוד כיצד לערפל את העלילה, אבל את הסגנון של קליין שהתגבש כבר בסרט הביכורים שלו קל לתאר מבלי להרוס כלום. הצילום מחוספס בזכות שימוש בפילם 16 מ״מ מגורען, אבל יש נופך דהוי ומהוה כבר בעיצוב האמנותי, או אפילו בבחירת הלוקיישנים לצילום מבחוץ. אין כאן שמץ נוסטלגיה לסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים, במיוחד כי ניו-ג׳רזי מספקת הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור (הרפרנס אינו מקרי מבחינת חלק מהתכנים לצערי). כדי להשלים את המימד החזותי, כל השחקנים נראים בלויים ומרופטים מהחיים, לא משנה מה גילם או מצבם.

תחושת הלאות הקיומית מתנגשת בסרט עם חדוות היצירה והחיות המתפרצת, בעיקר מהצד הצעיר של קשת הדמויות. היא כוללת גם את הוריו של הגיבור (מריה דיזיה וג׳וש פאיס), חברו הטוב (מיילס עמנואל), המעסיקה החדשה שלו (מרסיה דבוניס) ושלל טיפוסים מזדמנים. אם תמצמצו אולי תפספסו הופעת אורח של רון ריפקין בתור הסבא, וגם שחקן אורח מ״יהלום לא מלוטש״ של האחים ספדי, בעל מראה ייחודי שנצרב בזיכרון. בכל מקרה זה הסרט של זולגרדי, גם אם הוא מצטיין בעיקר בתגובה לדמויות האחרות והגדולות מהחיים וממנו, בדגש על מאהר המעורער. הוא מצידו שחווה כעת תקופת עדנה גם בזכות תפקידו כפיט השחור בסדרה ״Our Flag Means Death״.

דמויות המשנה הרבות חולפות על פני הגיבור הצעיר ושורטות את נפשו, כמו קצוות שרופים שמאירים באור עלוב את מרד הנעורים המאוחר שלו כבן למעמד הבינוני-גבוה בארה״ב. חייו נוחים מכדי לוותר עליהם באמת אבל המיתוס לפיו אמן חייב לסבול כדי ליצור מתדלק אצלו דווקא פנטזיה על דלפונות. גם זה סוג של פריבלגיה אליה לא מודע הצעיר שאוחז בה, אז אולי יש עוד כמה דברים משותפים בין שני הסרטים שבחרתי לפוסט הזה. הנוכחי כאילו זעיר מדי מכדי לעשות רעש שיוביל להפצתו, ויש בו שחקני אופי במקום כוכבים, אבל גם לב תמים ומוח מעוות שמוביל לכמה וכמה רגעים מטורללים. אני באמת חושב שלא אשכח את הדירה להשכרה הזו עוד הרבה זמן.