״תא מספר 6״, סקירה

לפעמים צריך פשוט להמליץ. זה בערך מה שעשיתי לגבי ״תא מספר 6״ (Compartment Number 6), סרטו השני של הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן. עשיתי זאת לאורך השנה האחרונה, מאז הוצג לראשונה בארץ בפסטיבל ירושלים 2021 ועוד בטרם זכה בפרס התחרות הבינלאומית של הפסטיבל, אבל אחרי הזכייה בפרס הגדול בפסטיבל קאן. כעת סוף סוף אפשר להמליץ גם לקהל רחב, עם היציאה של הסרט להקרנות מסחריות. אבל איך בדיוק עושים זאת? איך מגדירים סרט שהעלילה שלו היא "שני זרים נפגשים ברכבת ונאלצים לבלות ביחד פרק זמן מסוים"? עד כמה נכנסים לתיאור העלילה הלא מפתיעה בכללותה, אבל כן עשירה בפרטים קטנים ספציפיים? משהו בקסם החמקמק של הסרט לא בדיוק ניתן להגדרה במילים או בתיאור יבש. ואם אפשר לגעת בקסם, אורון כבר עשה את זה באותו פוסט המלצות מקדים שלנו בירושלים. אולי אפשר להתחיל לגשת לכתיבה על הסרט דרך הקבוצה אליה הוא משתייך.

הסרט שייך לקבוצת סרטים, סוג של ז'אנר, שהכינוי הכי נכון שמצאתי לו היה בפודקאסט screen drarts – סרטי "פגישה מקרית", או אם תרצו "היכרות חטופה". הכוונה לסרטים על מפגש שמתרחש באופן אקראי בין שני בני אדם, שיש להם זמן קצוב ביחד והם יודעים מראש. כדרכן של הגדרות, גם זו לא לגמרי מדויקת לגבי כל המקרים, כולל לגבי הסרט הקלסי של דיוויד לין ״פגישה מקרית״ (Brief Encounter), שנתן את שמו לקבוצת הסרטים הרחבה למדי, שגם חייבת די הרבה לתחנות רכבת או רכבות. הסרט של לין ושל התסריטאי נואל קוורד משנת 1945 נחשב לאחד מן הסרטים האהובים בכל הזמנים, שכן הוא לכד היטב את התחושה החמקמקה של רצון להכיר טוב יותר אדם, לשקול לשנות את כל החיים בעקבות המפגש עמו ובו בזמן לדעת שהדבר לא ממש אפשרי. הסרטים מותירים את התחושה כי קשר של אהבה גדולה מן החיים הוא דבר אפשרי, אבל במידה מסוימת רק במידה והוא מפוספס או לא ממש מגיע לידי מימוש / מימוש מתמשך. יש סרטי "פגישה מקרית" שכוללים גם מימוש מיני. אחד מהם, "סוף שבוע" של אנדרו היי, אף מתחיל עם המאורע המחולל הזה.

אם לפנות לדוגמא המפורסמת ביותר, ב"לפני הזריחה" (Before Sunrise) של ריצ'ארד לינקלייטר שני צעירים מחליפים מבטים וקצת מילים ברכבת. עם עצירתה, הצעיר מבקש מן הבחורה לרדת איתו בווינה. אין להם הרבה כסף ובבוקר הוא חייב לשוב לארה"ב בטיסה והיא צריכה לחזור לחייה בפריז. הם קובעים להיפגש שוב, אך בעידן של רגע לפני האינטרנט הם לא ממש מחליפים פרטים שיעשו את המפגש הנוסף למשהו סביר. עכשיו, הסרט קצת חורג מן ההקבלה שכן הוא זכה לשני סרטי המשך, כל פעם תשע שנים אחרי הסרט הקודם. כיוון שהשלישי בסדרה כבר יצא לפני תשע שנים גם הוא, השאלה האם ייצא סרט רביעי במועד הקבוע זכתה לתשובה שלילית. שנת 2021 חלפה בלי כל רמז לשיתוף פעולה שיחזיר אותנו פעם נוספת לעלילות של ג'סי וסלין.

אבל באותה השנה כן קיבלנו את "תא מספר 6", סוג של תואם רעיוני לסרטים של לינקלייטר בכלל ולטרילוגיית "לפני" בפרט. אמנם הסרט מורכב יותר, ומורכב יותר לא בהכרח פירושו טוב יותר בקולנוע, בטח לא בסרטי "פגישה מקרית" שהפשטות היא חלק חשוב במה שהופך אותם לגדולים מן הנראטיב שלהם. אבל במקרה של היוצר יוהן קוסמאנן, מורכב יותר לא בא על חשבון פשטות ודיוק בפרטים בתוספת עלילות משנה ומורכבות של ייצוגים, לא הופכים את הדמויות שלו לפחות אמינות. או את המפגש ביניהן לפחות מרגש. אולם יש הבדל תהומי בין "תא מספר 6" לכל הסרטים האחרים שהזכרתי, כולם מציגים אנשים עם רקע די דומה, לפעמים כמעט זהה. אנשים שבאים מאותה תרבות ומעמד, עם הבדלים דקים. אנשים שיש בניהם ניצוץ מידי. מה שמפריד ביניהם הוא מחויבות אחרת: לזוגיות, משפחה, עבודה, מקום מגורים או כל הגורמים הללו יחדיו.

"תא מספר 6" מציג שני אנשים הנדרשים לבלות פרק זמן ארוך ביחד. גם זה לא דבר מקורי בקולנוע: הם באים מעולמות הפוכים, תחילה הם שונאים זו את זה ועם הזמן משהו בדינמיקה משתנה. לא לגמרי ברור לאיזה כיוון הוא בדיוק משתנה, אבל נוצר מעבר מ"אני לא רוצה להמשיך לשהות בחברת האדם הזה" ל"האדם הזה הוא האדם היחידי איתו אני רוצה לשהות כרגע". ההגיון לפיו ההתקרבות נובע מן הקרבה הפיזית שמלמדת כי הרושם הראשוני אינו הכל, וכי מאחורי מה שנראה כהתנהגות בעיתיית יש הרבה יופי. אבל זה לא לגמרי הגיוני, שכן רומנטיקה אינה דבר הגיוני. אנו כמהים לקולנוע רומנטי, אבל רומנטיקה היא תמיד דבר שכולל גם סיכון, לפעמים אכזרי. זה הכוח של הסרטים הללו. הם מוצאים את הרומנטיקה בחיי היום יום, אבל הרומנטיקה לה אנו עורגים היא זו שיכולה להפוך חיים שלווים לטרגדיה. אנחנו חוזרים לסרטים הללו בשאלה האם זה שווה את זה, בכל זאת. או האם הסרטים הרומנטיים יכולו לייצר הפעם סוף אחר.

הדמות איתה נפתח הסרט היא לורה (סיידי הארלה), סטודנטית פינית החיה במוסקבה. יש לה בת זוג אינטלקטואלית המבוגרת ממנה בשנים רבות. היא זו שיזמה טיול לקצה הצפוני של רוסיה, על מנת לראות ציורי סלע בני אלפי שנים. אך בת הזוג בסוף לא מצטרפת לנסיעה ושולחת אל לורה הצעירה למסע ארוך ברכבת לעבר העיר מורמנסק – מקום יישוב בעל היסטוריה מרתקת, והמקום ממנו ניתן לצאת לראות את הציורים הנדירים. המסע מתגלה במהלך הסרט כמאתגר יותר ממה שלורה חשבה. אותה בת זוג כן ציידה את לורה בכרטיסי מחלקה ראשונה המקנים לה תא כמעט פרטי, אלא שאותו היא חלוקת עם ליוחה (יורי בוריסוב), פועל פשוט שנוסע לעבוד ככורה פחם בחורף והחליט שלא להתפשר על התנאים ברכבת.

ייתכן ושניהם בערך בני אותו הגיל, אבל הם באים מעולמות שונים: לורה למדה רוסית אבל לא גמרי התאקלמה בחברה, ליוחה נעדר השכלה ונימוס אליו לורה מורגלת. בהדרגה, הוא כן מזכיר לה שהיא גם בחורה צעירה לא רק בגופה. חלק מן התזכורת הזו היא בהתרסה, חלק בפעילות משותפת ברכבת וגם מחוצה לה, בעצירות צפויות או לא, על הקו שמתחיל בקידמה של מוסקבה וסנט פטרסבורג ומגיע למחוזות צפוניים יותר. במחוזות אלו ליוחה הוא שמודע לדרך בה הם עובדים, גם אם לפעמים אין לו את כל הידע. "הבחורה הזו הגיע לכאן כל הדרך מפינלנד" הוא אומר שעה שהם נמצאים במקום שקרוב יותר לגבול הפיני מאשר לכל עיר רוסית גדולה.

המפגשים בסרט הם לא רק בין שני בני אדם שמוצאים את עצמם חולקים תא, אלא גם בין שתי אומות שרבים שוכחים כי הן חולקות גבול והיסטוריה סבוכה. קוסמאנן הפיני, שהתבסס על ספרה של בת ארצו רוסה ליקסום, וכתב את התסריט ביחד עם אנדרס פלדמאניס, עוצר לא מעט להשתהות מול הנוף הרוסי. יותר מכך, הוא מנסה להגיש דיוקן מורכב יותר של בני האדם ברוסיה: אינטלקטואלים בפתיחה, פועלים בהמשך, והרבה אנשים שנמצאים באמצע ומבטלים כל הגדרה. רוסיה ב-2021 עדיין נתפסה כ"אחר" בעיני המערב וב-2022 שבה לתפקיד המסורתי שלה כ"אויב". אולם, סרט זה מראה שיש גם דברים מורכבים יותר במתיחות התרבותית הזו. כולל מה שלא ממש נאמר בסרט, אך לדעתי נוכח בו: במלחמת העולם השנייה, פינלנד לחמה עם הנאצים נגד ברית המועצות. בסופו של דבר, משהו בסרט מנצח כל זהות אתנית וגיאוגרפית. משהו בסרט מנצח גם את הקור בצפון כדור הארץ בחודשי החורף. המפגש בין שני אדם, באופן נאיבי ורומנטי, מסוגל לייצר כוח חזק יותר. לפחות לזמן קצוב, גם אם מקרי או חטוף.

לגמרי במקרה, הסרט עולה לאקרנים בישראל במקביל ליציאת סרט תיעודי על דיוויד בואי. לא ידעתי כך כשצפיתי בו לראשונה, אבל חשבתי על השורה "אנחנו יכולים להיות גיבורים רק ליום אחד", כאשר כלשהי בשיר הניצחון ליום אחד הופך לניצחון על פני הכוחות הפוליטיים לנצח נצחיים. כי המפגש של היום הבודד יכול להיות חזק מנצח, גם כי ההיכרות קצובה בזמן ומשום שרכבות, גם ברוסיה ובישראל, בסופו של דבר מגיעות ליעד. כל זאת אגב לא בא לרמוז על עלילת הסרט. היא לא כוללת רק את המסע ברכבת ובהחלט מעלה את האופציה כי המצב הזמני יוביל למשהו בהמשך, גם אם בעוצמה שונה. אנחנו לא באמת רוצים שהדמויות יהיו ביחד או ישמרו על קשר גם בסוף המסע, אנחנו רוצים שהרגע הבודד ירגיש נצחי ואולי גם יימשך לנצח, או לפחות יקפא בזמן. להפוך את המפגש האנושי לדבר נדיר שחוקרים יבואו לצפות בו אחרי אלפי שנים, כמו בציורים הפרהיסטוריים.

"תא מספר 6" הוא סרט שכל רכיביו מוכרים בסופו של דבר. גם אין בו משהו חדשני או וירטואוזי מדי בטכניקה. כלומר, פרט לווירטואוזיות הגדולה מכל: יצירת שלם שהוא כל כך הרבה יותר גדול מסך חלקיו. סרט שמצליח לשלב הומור, רגש, פנייה לשכל ושבירה של ציפיות. סרט שלא קל למכור, אבל בשנה שעברה הכנסתי אותו למקום השלישי בסרטי השנה שלי. איכשהו, זה מרגיש לי נמוך מדי (גם אם קשה לי לשנות את הבחירה).

/// התמונות באדיבות היח״צ ©2021_Sami_Kuokkanen_Aamu_Film_Company