פסטיבל ונציה 2022: ״ימי תום״ The Whale, All the Beauty and the Bloodshed, Argentina 1985, The Kiev Trial

עד כה בדיווחים שלי מפסטיבל ונציה (מרוכזים בתגית הזאת) התמקדתי בקולנוע העלילתי. למרות שיש גם לא מעט סרטים תיעודיים שמוקרנים בפסטיבל, רובם מחוץ לתחרות. בפוסט הזה אני סוקר גם סרטים עלילתיים, שאחד מהם מתחרה על תואר הסרט המדובר של הפסטיבל, אך גם שלושה סרטים תיעודיים. אחד מהם דווקא כן מתחרה בתחרות הרשמית ואחד אחר במסגרת "אופקים", שהוא גם סרט ישראלי. לכן נפתח עמו וגם נקדיש לו את התמונה בראש הפוסט.

ימי תום
Innocence

סרטו של גיא דוידי (״חמש מצלמות שבורות״) משלב סיפורים של חללי צה״ל, באמצעות טקסטים שכתבו, סרטים ביתיים בהם הופיעו, וחומרים תיעודיים אשר צולמו עבור הסרט. מדובר ביצירה שהיא סרט מחאה כשם שהיא סרט זיכרון המכבד את המתועדים בו. אף כי הוא מוקרן בפסטיבל בינלאומי, לתחושתי הוא רלוונטי קודם כל לישראלים הן מבחינת הרגש והן מבחינת המסר. אמנם יש משהו דידקטי באופן בו הסרט  מקצין אלמנטים ספציפיים בחברה הישראלית, אך הוא עושה זאת על מנת לחשוף אמת ולעורר המחשבה על המקום של הצבא בתרבות הישראלית ובעיקר בחינוך הישראלי הפורמלי והחברתי. היו חלקים רבים בסרט בהם חשתי כי אני רואה את עצמי, או אנשים שהכרתי. בחלקים אחרים המדינה המוכרת הרגישה זרה עבורי.

ימי התום של הסרט הם תקופת הילדות, אבל גם תמימות של ילדים ומתבגרים מעט חריגים בנוף הישראלי בו שירות צבאי, עדיף קרבי, הוא דבר מתבקש. אחרי פרולוג קצר, הסרט מראה אימון צבאי ורק לאחר מכן מראה לידה של תינוק ועובר לתאר שלבים שונים של ילדות ונעורים באמצעים שתיארתי. המסר: הייעוד לצבא קודם ללידה, לפחות עבור חלק מהישראלים, ברמה לא מודעת. הסרט מראה צילומים בבית ספר בהם מדברים על השואה, על תודה לחיילים ועל חשיבות השירות. הסרט מלא בביקורת על המיליטריזם, אולם חלקים ממנו מצולמים בעוטף עזה ויש בו אזכורים רבים לשואה. הוא אינו מפנה עורף לצורך בצבא (או לטיעונים לכך) וכאשר מובעת בו עמדה פוליטית ספציפית, לרוב זה במסגרת דיון המציג טענות מצדדים שונים.

הסרט מציג דיוקן של הזהות הישראלית כפי שהיא ״צריכה״ להיות על פי הטוויה תרבותית וגם של צעירים שאינם עולים בקנה אחד עם הדיוקן הזה בדרכים שונות, פרט להיותם מתים. מתים במסגרת תפקיד שהמדינה מקדשת את המתים השייכים אליו. מתים בסביבה הדנה במוות והקרבה בלי הרף, מוות כאמצעי קיום וכהצדקה לאלימות. קשה לצפות בחומרים המוקרנים בסרט מכמה סיבות שונות. לפרקים, הקולנוע שלו אלים וברוטלי כמו ההיבטים בחברה אותם הוא מבקר. ברגעים אחרים, הוא משקף את הזהות האישית של כל חייל, דרך סוגים שונים של תמימות, בין חוסר מודעות להרס ובין רצון לשנות אותו, למרוד בו. למרוד במוות דרך מוות.

כדרכם של סרטים פוליטיים, סביר כי יהיו קולות שיצאו נגד הסרט, בקרב כאלו שיצפו בו וגם כאלו שלא. אבל הוא יכול להיות מעניין לצפייה גם עבור אלו שיתקפו אותו: המחאה בסרט לא מציעה תשובות, אך מפנה את תשומת הלב לכמה צדדים בעייתים במערכות השונות. בניגוד לכל מה שכתבתי עד כה, אוסיף שיש בסרט הרבה ספציפיות, אבל חלק ניכר מהצעקה שלו רלוונטית גם למתבגרים במקומות אחרים בעולם. יש בו דברים הרלוונטיים לכל חברה.

All the Beauty and the Bloodshed
כל היופי ושפיכות הדמים

הבמאית לורה פויטרס (״אזרח מספר 4״) עושה סרטים תיעודיים ופוליטיים, וסרטה על הצלמת נאן גולדין אינו יוצאת דופן. פויטרס לא פותחת את הסרט כעיסוק בגולדין כאמנית, אלא בתיאור שלה כמנהיגת פעילות המחאה נגד משפחה סאקלר, שהתעשרה משיווק תרופות והייתה מעורבת בשיווק תרופה ממכרות תוך פרסום כוזב לרופאים על סכנת ההתמכרות. מהלך שהוביל לכחצי מיליון מתים בארה״ב וגם גרם לגולדין עצמה להתמכר לכדורים שקיבלה במרשם, אחרי שבעברה נגמלה מסמים שצרכה לא תחת מרשם.

גולדין הנמרצת שמה למטרה את הצד הפילנתרופי של משפחת סאקלר ודרשה ממוזיאונים, שרובם מציגים או רוצים להציג את צילומיה, לא לקבל מהם תרומות ומאוחר יותר למחוק את הנצחתם בשם בתרומות עבר. מהלך שיכול להוביל לבחינת האתיקה הבעייתית של תרומות למוסדות אמנות ואקדמיה (בארץ, בניגוד למוסדות אחרים בעולם, השם סאקלר עדיין ניצב על בניינים). אבל פויטרס יודעת שבמקרה של גולדין, השלב המאוחר בחייה אינו כל הסיפור או החלק יוצא הדופן בו.

גולדין טלטלה את עולם האמנות החל משנות השמונים בצילומים שמלאים ביופי וכאב בו זמנית, צילומים שהכריחו את שוחרי האמנות להביט בתרבות השוליים, כולל יצוג ישיר של כל סוגי המיניות והסמים – גם בפאר, גם בחשיפת הנזק. הסרט מאזן יפה בין הצילומים עצמם לדברים של הצלמת, שמדגישה את החברות עם מושאי הצילום והקהילה התרבותית בה פרחה, קהילה שנפגעה קשה גם ממחלת האיידס. גולדין תמיד הייתה ישירה ובוטה, אבל בסרט זה היא מדברת גם על דברים שפחות נוח לה לדבר עליהם, כגון עבר בתעשיית המין. דגש נחרב ניתן לקשר שלה עם אחותה הגדולה, קשר שעיצב את חיי הצלמת בשלב מוקדם ונותר בו עדיין כאב לא פתור.

כמו ברוב סרטיה של פויטרס, לפרקים תחושת השליחות הפוליטית נטולת בחינה עצמית באופן המונע הסבר מלא של התופעה. בין אם מדובר בעולם האמנות ובין אם במאבק בחברות התרופות. אולם במקרה הזה, גיבורת הסרט מתגלה כבעלת סובלנות והומניות גם כשהיא זועמת. לכן הסרט נותר סוחף, גם אם כמו סרטים רבים מדי בפסטיבל, הוא היה יכול להיות קצר בלא מעט דקות.

The Whale
הלוויתן

שריקות הבוז הצורמת ביותר הזכורות לי מהקרנת עיתונאים כלשהי בוונציה היו לסרטו של דארן ארונופסקי, ״אמא!״. שנים ספורות מאוחר יותר, סרטו החדש התקבל בהקרנת העיתונאים בתשואות, קולניות לא פחות. בשני המקרים, התגובה האישית שלי מאוזנת יותר. אם כי אחרי שעברו כיומיים מאז הצפייה בסרט, למרות בעיות מסוימות, זה מסתמן כאחד מן הסרטים הטובים של הבמאי.

הסרט מבוסס על מחזה מאת סמואל ד. האנטר, שגם כתב את התסריט. המקור התיאטרלי ניכר בכך שהסרט כולו מתרחש בדירה אחת (פלוס סצנות של העברת שיעור אונליין) עם ארבע דמויות מרכזיות (ועוד אחת שמופיעה רק במערכה האחרונה), שברוב הסצנות רק שתיים מהן נוכחות. אולם, ארונופסקי הוא במאי מאז׳ורי גם כאשר הוא עושה סרט מינורי, והוא הופך את הסרט הזה לאפוס המתרחש לאורך מספר ימים וכולל מספר סממנים שמזכירים את הסרטים שיצר בעבר, בעיקר ״המתאבק״. גם כשהסרט מנסה להתחבר ליסודות של קולנוע עצמאי, ארונופסקי הוא אמן שהולם בקהל ומדגיש כל דבר שניתן להדגיש. זה מה שמרתיע ביצירה שלו אך יותר מכך, זה חלק מכוחה.

הדירה בסרט היא של צ׳ארלי (ברנדן פרייזר), מרצה לשיפור הכתיבה באוניברסיטה ומומחה לספרות, שמעביר את השיעורים שלו מרחוק (עלילת הסרט מתרחשת ב-2016) וסוגר את המצלמה של המחשב שלו. זה בגלל שהוא מתבייש במראה שלו – מאז שבן זוגו נפטר, הוא שקע להתמכרות לאכילה וגדל למימדים יוצאי דופן. בראשית הסרט הוא חושב שמותו קרב, בגלל אירוע לב. צעיר שבא להטיף תורה של כנסייה המאמינה שסוף העולם קרב, עד אליו במקרה. צ׳ארלי מסרב ללכת לבית החולים מתוך חשש לשלם את ביטוח הבריאות, גם אחרי שחברתו, האחות ליז (הונג צ׳או) מגיעה ומוצאת שלחץ הדם שלו חריג בצורה קיצונית. צ׳ארלי חש שימיו ספורים והוא מבקש לחדש את הקשר עם בתו המתבגרת, אילי (סיידי סינק), חרף התנגדות של כל הנוגעים בדבר, כולל אילי עצמה.

אולם דומה כי אילי מתנגדת לכל דבר. היא משפילה אחרים, מזלזלת בלימודים ובעיקר בבני אדם, והיא מאשימה בכל את צ׳ארלי שנטש אותה ואת אמה כאשר אילי הייתה בת שמונה. בימים בהם מתרחש הסרט, אילי היא זעם טוהר בעוד צ׳ארלי הוא כולו הקשבה וקבלה. זה חלק מרשת ניגודים, כאשר הניגוד הבולט הוא הפער בין המראה של צ׳ארלי וההאכילה חסרת הגבולות, שממשיכה, לבין העדינות שלו והאופן בו הוא רוצה קודם כל לשרת אחרים ולעזור להם לשפר את עצמם, גם שנאמר לו שימיו ספורים.

ניגוד בולט אחר הוא הפער בין עקרונות ההוראה של צ׳ארלי ודרך חייו. לתלמידיו וגם לבתו הוא מטיף לביטוי של נקודת מבט אישית ואותנטית ככל הניתן כי האמת של כל אדם היא דבר בעל כוח. בו בזמן, הוא מסתיר את עצמו במספר דרכים, כמעט מפני כל העולם. גם הסרט עצמו לא תמיד מרגיש אותנטי כי כאמור, ארונופסקי הוא במאי של הדגשות והגזמות, לטוב ולרע. השימוש האגרסיבי במוזיקה הוציא אותי מן הסרט מספר פעמים וכל פרט תפאורה בעל חשיבות מודגש באורח מלאכותי. גם לתסריט של האנטר יש חלק בכך – קיים גודש בסמלים ובמסרים שחוזרים על עצמם והחלק האחרון של הסרט היה עבורי עמוס בסגירות מעגל צפויות ולא אמינות, לצד קטעים מתבקשים שבוצעו באופן המבקש להיות פואטי אך מרגיש קלישאתי. התחושה נבעה גם בגלל שהבמאי חוזר על בחירות שביצע בעבר בקולנוע שלו.

יחד עם זאת, הסרט עובד. הוא עובד כי ארונופסקי הוא לא רק במאי שמקצין את השימוש שלו באמצעי המבע הקולנועי, התכונה הכי טובה שלו כבמאי היא עבודה עם שחקנים. פרייזר, בחליפת שומן ואיפור המקצינים את המראה שלו, שגם ככה השתנה משנות הכוכבות שלו, נותן הופעה עדינה, עשירה בניואנסים ואנושיות, הופעה שחושפת צדדים רבים בנוכחות הקולנועית שלו, שטרם נוצלו. גם הקאסט שלצידו נהדר, כולל סמנתה מורטון בהופעה קצרה ומהותית. החסרונות בסרט עבורי הם בדיוק מה שמלהיב צופים אחרים, בטח את מעריצי הבמאי הזה שאני יותר מעריך מאוהב. דווקא דרך בימוי מחזה שעובד על ידי המחזאי, ארונופסקי יצר סרט שמזקק את השקפת העולם שלו ואת סגנונו, אולי יותר מכל סרט אחר.

Argentina, 1985
ארגנטינה, 1985

תיאור היסטורי לא מדויק בפסקה הבאה: בשנת 1983 הסתיימה בארגנטינה תקופה של דיקטטורה צבאית בת כשבע שנים, תקופה בה מתנגדי משטר עונו/נרצחו בכמויות גדולות. יחד עם זאת, גם אחרי החזרה למשטר דמוקרטי, לצבא עדיין היה כוח רב במדינה והמחשבה כי מנהיגי הדיקטטורה יעמדו למשפט על פשעיהם לא הייתה מובנת מאליה.

סרטו של סנטיאגו מיטרה (״פאולינה״) מתמקד בפרקליטי המדינה מן הרגע בו הוחלט כי המשפט למנהיגים הצבאיים ייערך בבית משפט אזרחי ולא צבאי. הסנגור הראשי, חוליו סטרסרה, מעדיף שלא לקחת את התיק – הוא רוצה לראות את המנהיגים בכלא, אך סבור כי יתקשה להתמודד מול הצבא. במהלך הסרט הוא ומשפחתו אכן יספגו איומים. עבור פרקליט המשנה שלו, לואיס מורהו אוקאמפו, הלחץ מגיע ממקום קרוב יותר: הוא נצר למשפחה צבאית בכירה. משפחתו, בדגש על אמו, סבורים כי המשפט הוא בגידה וכי פעולות החונטה הצבאית היו מוצדקות. השניים מחליטים להיעזר בצוות חוקרים צעיר ולא מנוסה על מנת לעמוד מול סוללת עורכי דין מנוסים בצד של הצבא.

נרטיבית, מדובר בדרמת בית משפט מסורתית. לפרקים, החשיבות של סצנות מסוימות לא הייתה ברורה לי, אולם עבור עיניים ארגנטינאיות הסרט יכול להיות מרגש מאוד לכל אורכו, ודומני כי רגע השיא ירגש גם צופים שאינם יודעים דבר על הנושא. בנוסף, למרות אורכו של הסרט, מיטרה מביים אותו בקצב מהיר לכל אורכו, תוך הכנסת הומור במינונים שונים ברוב הסרט. על מנת לאזן, ריקרדו דארין הגדול מגלם את סטרסרה בצורה שקטה, בתור דמות שדומה שהיא תמיד רוצה להיות במקום אחר, אך יש לה גם דחף לעשות את המעשה הנכון. וזה מתפרץ בחלקו האחרון של הסרט.

The Kiev Trial
משפט קייב

נסיים עם עוד משפט על פשעי מלחמה, הפעם הגרסה התיעודית על סמך חומרי ארכיון, בנוסח הרגיל של הבמאי סרגיי לוזניצה. מדובר בסוג של נספח לסרטו ״באבי יאר. קונטקסט״ מן השנה שעברה. במהלך העבודה על הסרט הקודם (בין לבין הוא השלים עוד סרט המבוסס על חומרי ארכיון), נחשף הבמאי לצילומים של משפטים שהסובייטים ערכו לנאצים על פשעים שבוצעו על אדמת אוקראינה. סרט זה הוא תיעוד של המשפט המרכזי בקייב, המקבילה המקומית למשפטי נירנברג.

כהרגלו, לוזניצה מביא כמה שיותר דברים כהווייתם. הנאצים מעידים בגרמנית והוא משאיר במלואו את קולם ואת קול המתרגמים, ודומה כי הם קרובים יותר להישבר מאשר אלו שנמצאים בסכנת ממשית של הוצאה להורג. כל הנאצים מודים באשמה ומוסרים מידע, ולוזניצה בוחר גם איפה לקצר בתהליך. לב הסרט הוא עדויות מפי ניצולי שואה/אוקראינים שצפו במתרחש. רצף העדויות הזה ארוך, קשה ומצמרר. לא בפעם הראשונה, לוזניצה מראה משפט היסטורי ודרכו מאפשר לקהל להיות שופט – גם של הפשעים, גם של המשפט.

הסרט מתחיל עם צילומים כלליים של קייב בינואר 1946, החודש בו נערך המשפט המזורז. הוא מסתיים בחזרה לאותם רחובות מושלגים, כעת הזירה לתליית הנידונים, דימוי שגם עם האלימות שבו הבמאי רוצה שנתמודד, וזאת על מנת לקבל את מלוא התמונה. כשם שהוא שוקד לא רק על שחזור הסאונד של הדיאלוגים אלא גם של כל הרעשים באולם – על מנת שנבין שזה לא רק שיעור בהיסטוריה בומוסר, זו סיטואציה שהייתה חיה. כך אנשים דיברו לראשונה על האירועים, כך הם ניסו למנות ולעכל רצח במספרים חסרי תקדים.