למה הסוף של ״שירת סרטני הנהר״ הוא בגידה בסרט ואולי גם בקהל שלו

בשבועיים שחלפו מאז צאתו לאקרנים בישראל, טרם התייחסנו אל אחד הסרטים המדוברים והמצופים של עונת הקיץ – ״שירת סרטני הנהר״ (Where the Crawdads Sing). הוא אמנם נדחה למחצית השנייה של אוגוסט, ולא הגיע אל בתי הקולנוע במשבצת המעט נחשבת יותר של אמצע יולי כפי שעשה בארה״ב, אבל את אותו הדבר אפשר לומר על ״אין מצב״. ולו דווקא הקדשנו פוסט קבוצתי החוקר אותו לעומק, או לרוחב, ויחסית בסמוך למועד היציאה לאקרנים בישראל. אז מה קורה כאן? סריטה מפלים לרעה יצירה שנכתבה, עובדה, בוימה והופקה בידי נשים ושווקה כמותאמת לקהל נשים? האמת מורכבת יותר, וכוללת את העובדה שאני צפיתי בסרט הזה כבר ביולי – ואז הזהרתי מפניו את חבריי לבלוג.

קצרה היריעה מלפרט את כל מה שגרוע או מגוחך בסרט הזה. אני אומר זאת מניסיון כי ניסיתי לעשות זאת בביקורת עבור גלריה של ״הארץ״, יחד עם כל מה שטוב כמובן. מבלי לחזור יותר מדי על מה שכתבתי, ממש קיוויתי לעיבוד קולח לספר של דליה אוונס, שהיה רב-מכר היסטרי בתקופת המגפה. אמנם לא צלחתי יותר מאת הפרק הראשון, זה שאפשר למצוא בחינם אונליין, אבל זה נבע מחוסר חיבור אישי לסגנון ולנושא – שילוב בין רומן רומנטי, דרמת התבגרות טרגית, וסיפור מותח על פשע שאמור להיפתר. כל אלו סוגות ספרותיות שאינן קורצות לי, אז חשבתי לחכות לגרסת הסרט. במיוחד כאשר נודע שהמפיקה ריס וויתרספון, שהתאהבה בספר על כלות במועדון הקריאה שלה, רתמה לפרויקט צוות מתאים.

הבמאית אוליביה ניומן העבירה יפה את חיבוטיה של אישה בעולם של גברים, בדגש על היחסים עם אב נוכח-נפקד, בסרטה ״הקרב הראשון״. התסריטאית לוסי אליבר טיפלה בסיפור התבגרות על רקע איזורי הביצות של ארה״ב בסרט ״חיות הדרום הפראי״. השחקנית דייזי אדגר-ג׳ונס הגיעה רכובה על תהילת הסדרה ״אנשים נורמלים״, והחלה להופיע גם בסרטים, למשל ״פרש״. ואת הזמרת שמבצעת את שיר הנושא, טיילור סוויפט, אני מניח שאין צורך להציג. אם כי היא מקום טוב להתחיל ולהודות שזה כנראה לא נועד להיות, ביני ובין הסרט הזה – אין לי שום חיבה מיוחדת ליוצרות או ליצירות שהוזכרו לעיל, אולי אפילו להיפך בחלק מהמקרים. ציפיתי לכל הפחות להבין על מה ההתלהבות, כלומר מדוע סיפורה של ״נערת הביצה״ כבש את לבבות הקוראות והקוראים. אולם, גרסת הסרט איכזבה גם בכך ויתרונה הוא אורך של כשעתיים (לעומת קריאת ספר של 368 עמודים).

לרוב, צפיות שכאלה עוברות עליי ללא סבל מיוחד וכך היה גם הפעם – להוציא את הסיום. מה שהיה יכול להיות סרט מטופש אך בלתי מזיק, ממש כמו השם שלו, הפך פתאום למפח נפש עקב חבלה מוחלטת של היוצרת ביצירה. אני מתייחס כאן לסופרת, שכן להבנתי אמנם נעשו שינויים רבים בעיבוד אבל זה לא אחד מהם, אז יהיו כאן ספוילרים מוחלטים לסרט וגם לספר בהמשך. יהיה כאן רק דיון על הדקות האחרונות של הסרט וכיצד הן משפיעות על היצירה כולה, כפי שעשינו כאן בסריטה בעבר לפחות פעם אחת.

רוצה לומר, זו לא תהיה סקירה רגילה עם תיאורי עלילה והיא מיועדת אך ורק למי שכבר קראו/צפו, או לחילופין, למי שירצו לחוות את הסרט דרך עיני רושפות התסכול. כי הסיום הזה לא רק נוראי אלא גם בוגד בכל מה שהסרט ניסה להיות, להבנתי. עוד בקשר לסופרת, כיוון שהיא זואולוגית מומחית אני משוכנע שהיא יודעת שסרטני נהר אינם שרים. קראתי שזה משהו שאמא שלה אמרה לה בילדותה ונחרת אצלה, אבל לא מצאתי את זה מקסים או פיוטי. אני כן מודה שזה זכיר, ממש כפי שהסיום המזעזע מכמה בחינות הופך את הסרט מסתם סביר למשהו מעורר חימה, עד כדי כך שהרגשתי צורך להתבטא לגביו. אז כך אעשה ובמספר רבדים או התבוננות על החבלה העצמית בסרט כרומן, כמותחן וכן הלאה.

סרט טוויסט

אחרי שקאיה קלארק (אדגר־ג'ונס) מסבירה לנו בקריינות את ההבדלים בין סתם ביצה (Swamp) לבין ביצת עשב (Marsh), כמו זו שסביבה יתרחש הסיפור, מתגלה גופה. לוקח לסרט עוד הרבה מאוד זמן לחזור לגופה הזו, אבל סיפור שנפתח כך הוא כנראה תעלומת רצח. אבל ״שירת סרטני הנהר״ מכיל רק חשודה אחת, וכיוון שהיא הגיבורה והמספרת, השאלה היא רק האם היא עשתה זאת, או לא. אין אופציה אחרת, בעולם של הסרט – אם מדובר ברצח זו אשמתה, אם לא זו תאונה, המנוח מצא את מותו כשנפל מגובה רב וסיים את חייו בביצה. התחלה די חלשה אבל זו בחירה אמנותית שקשה להתווכח איתה. לבסוף, קו העלילה המשפטי ממצה את העניין בסצנת זיכוי, אחריה אנחנו עוברים לאפילוג של הגיבורה בזקנתה. כולל ״הסוף הטוב״ לעלילה הרומנטית ואפילו מוות בשיבה טובה. אבל אז מגיע טוויסט ונשאלת השאלה – למה הוא מגיע?

כלומר, מדוע הסרט היה זקוק לעוד תפנית בעלילה. שאלת הרצח והזיכוי מאשמה כבר נענתה, גם אם נותר ספק אצל חלק מן הדמויות/הצופים. הגיבורה זכתה בחיים שלמים של אהבה מיטיבה, כמו שהסרט גרם לקהל לחשוב שמגיע לה. מדוע היה חשוב ליוצרות להוציא את הקהל החוצה לא עם הספק המנקר הזה, אלא עם תחושה חד-משמעית הפוכה: היתלנו בכם! קאיה הייתה הרוצחת כל הזמן הזה, שמרה את סודה עד מותה, והנה הוא נחשף לעיניכם המשתאות (נניח). גם בתור מי שמאוד אוהב תפניות לא צפויות, כי זה נחמד שסרטים מצליחים לעבוד עליי (בניגוד לאנשים), הגבתי לא בשמחה אלא באכזבה. הטוויסט הזה לא רק מיותר, אלא חותר תחת כל הסרט כולו. סרט שכבר הסתיים ובצורה מספקת ונאמנה לסיפור – מי שרוצה יכול לחשוב שהיא אשמה במוות, מי שרוצה ייאחז באמת החלקית שהוצגה. אבל לא, ההנאה הזו נגזלת ומוחלפת באמירה חד-משמעית, ומטופשת להחריד.

רומן רומנטי

קווי העלילה הרומנטיים הם ההזדמנות של הסרט להתענג על צילומי הטבע של ביצות קרוליינה הצפונית (שצולמו בלואיזיאנה) ועל השעות בהן השמש מאירה את הפנים הנאות של השחקנים הצחורים, כי כידוע שנים של עבודה בשמש לא משפיעה על העור האנושי. או כך למדתי מהסרט בו ילדה מגדלת את עצמה לבד בטבע הפראי וללא עזרת מוגלי וחבריו. המשולש הרומנטי מרתק ומותח בערך כמו זה של ״דמדומים״ – כל הכוח אצל האישה, שאינה מעניינת כדמות, והפער בין שני הגברים שלה ניכר מדי. אבל אלא היו הרגעים בהם הסרט היה באלמנט שלו, גם אם זה אומר מזרקות של קיטש המפריחות בועות סבון באוויר. לפחות האמנתי חלקית למה שקורה שם. בחור אחד מנסה לחזר אחריה דווקא בצורה ידידות או פדגוגית משום מה, האחר חושק בה ולא מסתיר זאת עד כדי ניסיון לכפות עצמו עליה (שהיא הודפת). ברור מדי עם איזה בחור נרצה שהיא תסיים, וזה בדיוק מה שקורה, ומובן לגמרי מדוע היוצרת בחרה להפוך את הבחור השני לגופה בקרקעית בוצית. אבל הטוויסט משנה את כל זה.

לגבי צ׳ייס (האריס דיקינסון), הבחור התוקפני נקרא לו, אין ספק שהוא חלאה. אין שום מורכבות או סתם הסבר מדוע קאיה בעניין שלו, מלבד זה שהוא מתייחס אליה. הוא ניסה לכפות עצמו על הגיבורה ואז לנרנר אותה, והוא שבר לה את הלב כאשר התגלה ששיחק בה – והתארס לאחרת. בעולם של הסרט אולי ״מגיע״ לדמות שכזו גורל אכזר. אבל האם מגיע לו להירצח? בדם קר ובלילה מתוכנן היטב שהוא בלתי אפשרי לביצוע? מבחינה עלילתית נטו, אני לא חושב. אבל הוא לא העניין כאן, אלא הצד השני. טייט (טיילור ג׳ון סמית׳), הבחור העדין אם להמשיך את האפיון-ברגע, חיזר ממושכות אחרי קאיה, חיפש עתיד טוב יותר – וחזר, בו ואליה. אנחנו רואים אותו בערוב ימיו יחד איתה, ואפילו אחרי מותה (אגב, זה שהיא ממשיכה לקריין אחרי שהדמות שלה מתה זו דוגמה מתוך אינספור לחוסר העקביות המקושקש של הסרט הזה). בעוד הוא מסדר את חפציה, נדמה לי שזה ביומן שלה שהוא מוצא הוכחה לרצח – מזכרת מהקורבן, שנחשבה אבודה.

זה השלב שבו חייו של טייט הזקן ככל הנראה קורסים, משום שהוא מבין שהוא חלק אותם עם רוצחת שהסתירה זאת ממנו במשך עשורים. מי יודע מה עוד מסתירה מי שמסוגלת לכזה דבר. אלא אם הוא כבר יודע על אשמתה ובחר להמשיך את חייו איתה, ואז כל זה רק בשבילנו הצופים משום מה. מסופקני, אבל אין לי מושג מה עבר עליו באותו הרגע, כי השחקן המבוגר שצץ משום מקום וגם הבימוי לא נתנו לי הרבה חומר למחשבה. אבל מה שברור הוא שדעתי על קאיה נחרצת בזכות הסיום הזה – מדובר בפסיכופטית. לא רק שהיא רצחה אדם, גנבה מזכרת והחביאה אותה בביתה, היא גם העמידה פנים לאורך כל המשפט שלה. מבחינתי גם החיים האוהבים שלה עם טייט הם שקר, אבל הכי גרוע הוא המסגור של כל זה. המזכרת, שרשרת צדף שקאיה העניקה לצ׳ייס עוד כשחיבבה אותו, מוצמדת לציור רומנטי שלו וממוסגרת בקריינות/במילים מתוך היומן של קאיה. משהו על זה שבטבע לפעמים הנקבות הורגות את הזכרים או שהטרף חייב להרוג את הטורף. זו לוגיקה של הארלי קווין שדוחפת מישהו מהקומה האחרונה של בניין ואומרת ״אופסי! אני חמודה אבל מסוכנת!״. לא את לא, את מטורפת שחושבת שהיא גמל שלמה וזקוקה לעזרה.

דרמה משפטית

לפני שהספקתי להפנות טענות אל מז״פ ויכולותיו, נזכרתי שהסרט מתרחש בשנות ה-60 וה-70, לפחות החלק בהווה של הסיפור בו מתחולל המשפט של קאיה. עדיין, יכול להיות שהשוטרים שפשטו על ביתה היו צריכים למצוא את הראייה הבודדה שהיא טרחה להסתיר באופן מאוד לא יסודי (הבנתי שבספר זה אחרת). ייתכן והיה אפשר לבנות קייס קצת יותר משכנע מאשר ״היא מוזרה״, או אפילו לזרוק עוד חשודים ועוד תיאוריות לגבי מה קרה על אותו מגדל בלב הביצה, בלילה חשוך. אבל לסיפור היה נוח שזה יהיה פשוט ״העיירה נגד הזרה״ וכך אנו צופים בדרמת בית משפט רפטטיבית ברמה של לתלוש שיערות ברגליים (משהו שגם קאיה למדה לעשות על אף שגדלה ללא נוכחות נשית בוגרת בחייה, אגב).

שוב ושוב מעלה התובע, שהוא לא דמות אלא פונקציה אז לא אטרח לכתוב מי מגלם אותו, את ההיסטוריה של המקומיים עם קאיה. מזכיר לנו ולהם שהיא שנואת נפשם ללא סיבה אמיתית, מלבד העובדה שהיא נאלצה לחיות בביצה עקב טרגדיות משפחתיות. פעם אחר פעם מגולל בפנינו הסנגור של קאיה (דייויד סטראתיירן) שזה בלתי אפשרי מכל בחינה שמרשתו תבצע את הרצח, בגלל לו״ז של אוטובוסים ושלל סיבות מרתקות כמו, ובכן, לו״ז של אוטובוסים. בכל פעם שמועלה בפנינו האליבי הטיפשי שלה, שמותיר את הלילה כולו זמין לביצוע הרצח, נאמר בפנינו שזה בלתי סביר בשום אופן.

הטקטיקה הזו של הסרט היא הדבר היחיד שהסגיר עבורי עד כמה זה דווקא ולגמרי מה שקרה באמת, כמו להגיד למישהו לא להסתכל שמאלה מספיק פעמים עד שהוא עושה בדיוק את זה. אבל הייתי שמח לו הסרט לא היה צורח את המסקנה הזו בסיום ומסתפק ברמזים עבים. כמו הרגע בו קאיה מלמדת את טייט לטשטש עקבות, בסצנה כאילו לא קשורה. אם היינו נשארים שם, ברמיזות ענק לעבר הצופה שירצה לפעור לוע בתדהמה בסיום ולהגיד ״רק רגע!״ – דיינו. אבל הסרט גוזל את התענוג הזה מן הקהל כאשר הוא עושה זאת בעצמו, חורץ את הדין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. המורכבות מחוסלת ואנחנו נותרים עם סיפור על רוצחת שחמקה מאימת הדין כי העמידה פני קורבן ועשתה פרצוף תמים לאורך כל המשפט המשעמם שלה. כל זאת אחרי שהיינו אמורים לרצות בטובתה ולהריע לה כשהיא בתא המעצר, סתם כי היא המספרת של הסיפור.

מעשיית מוסר

המקום שבו הסרט הכעיס אותי באמת הייתה בעמדה המוסרית שהוא נוקט. כי או שיש כאן מקרה של אכילת העוגה והותרתה שלמה, או של הרס עצמי מצד היוצרת שפגעה במטרה כל-כך חזק שהיא נשברה לשניים ולכן בעצם הוחמצה. הרי כל מה שהסרט מנסה לעשות הוא להציב אותנו לצידה של קאיה. בגלל זה הרבה מן המערכה הראשונה מוקדשת לילדות העשוקה שלה, שאמורה לגרום לנו לחמול עליה. בשל כך מצוירות כל הדמויות בעיירה כבעלות דעות קדומות הנוגעות בשנאת זרים ופחד מן האחר, להוציא את מי שכנראה סבלו מכך בעצמם – שני השחורים היחידים בעיירה. כי ברור שאם יש שחור אחד (או זוג) בסיפור, הוא יעשה הכל בשביל הגיבורה (הלבנה אך משוללת פריבלגיות) עד כדי סיכון חיים. סליחה, לא דייקתי, יש גם את הצדיק האחד בסדום שהוא עורך הדין שלה, כידוע האנשים הכי מוסריים על הפלנטה על פי כל סקר שתערכו. ואם עדיין לא ברור בשלב הזה שהסרט הוא פנטזיה מוחלטת, מגיע הטוויסט הארור.

כי ברגע שקאיה אכן רצחה את צ׳ייס, בכוונה תחילה ובתכנון מדוקדק שהוביל לביצוע מוקפד, כל המסרים של הסרט מתהפכים. דעות קדומות הן שיובילו לאסון? לא ולא, הסרט גורס כי עלינו להקשיב לדעות הקדומות ולהאשים את הזרה העוינת ברצח, עובדה שזו האמת. זה מטורלל בעיניי. יותר מהעלילה הרומנטית, שגם היא חותרת תחת עצמה בכל פעם קאיה לא ממש בוחרת כלום והכל קורה לה ונופל לחיקה. יותר מן הדרמה המשפטית משוללת ההיגיון, יותר מן הילדות של הגיבורה שמעוררת רחמים במקום הזדהות (אדגר-ג׳ונס אמורה לעזור בזה, אבל אני אישית סובל מהנוכחות שלה אז זה רק חיזק את הבעיה).

הסרט כאילו מבקש, ואני מאוד מקווה שלא בכוונה, שנסמוך על האינסטינקטים הכי אפלים שלנו. כל הדמויות המשניות, ללא יוצא מן הכלל, התגברו על עצמן ונמנעו מכך – ולכן שחררו לחופשי רוצחת. קאיה היחידה שפעלה לפי מצפונה הקמאי וזה עבד לה – היא רצחה את מי שהרע לה אבל התחמקה מן הדין וחיה חיים שלווים ומלאים, עם אהובה ועם הציורים המקסימים שלה שהתפרסמו כספרים. קריירה בשבילה לא עבדה קשה אלא הצליחה בניסיון הראשון שלה למצוא הוצאה לאור, אם היו חסרות סיבות לשנוא את הגיבורה.

וידוי חוץ-קולנועי

לבסוף, אי אפשר להתעלם מההקשר החוץ-קולנועי. הסרט מבקש שנעשה זאת בתחומים אחרים, עוד משלב השם שלו ושל הספר, כפי שכתבתי בהקדמה על יכולות השירה של סרטני הנהר. במציאות, הסופרת דליה אוונס גם היא מחברת של כל מיני על חיות בר – ממש כמו הגיבורה שלה. והיא גם גרמה למותו של אדם אחר, ממש כמו הגיבורה שלה. זה קרה ב-1995, אז התגוררה אוונס עם בעלה בזמביה כחלק מעבודת הכתיבה שלה על חיות אפריקאיות. השניים חשודים כי ירו למוות בצייד בלתי חוקי שלטענתם פלש לשטחם. אבל המקרה לא נחקר עד תום, או לפחות נותר פתוח לטענת השלטונות, שבעקבות הצלחת הספר והסרט הזמינו את אוונס לחקירה נוספת. אולי נראה להם מוזר שמישהי שהואשמה בעבר ברצח או בגרימת מוות בשוגג, תכתוב ספר דווקא על גיבורה המואשמת באותה האשמה, יוצאת זכאית, ולבסוף מגלה את האמת המחליאה.

האם אפשר לראות ביצירה כולה וידוי מתריס? אני אזהר בהאשמות, בניגוד לדמויות של אוונס. אבל לגמרי בלי קשר בא לי להזכיר את מחבר הספר ״אילו עשיתי זאת״, או-ג׳יי סימפסון, שפירסם אותו אחרי שהואשם ברצח אשתו – וזוכה. או להבדיל, את ננסי קרמפטון-ברופי, מחברת הספר ״איך לרצוח את בעלך״ שהורשעה מוקדם יותר השנה ברצח בעלה. מדוע נזכרתי דווקא בז׳אנר הספרותי הזה? קשה לקבוע. אולי כי הוא מלמד אותנו שלפעמים אפשר לזכות בהצצה אל נפשו של המחבר דרך היצירה שלו. ובמקרה של ״שירת סרטני הנהר״ זכיתי לפגוש נקודת מבט שונה מאוד משלי. שונה עד כדי כך שאפילו צי של מהנדסות מוכשרות בניצוחה של ריס וויתרספון, לא הצליחו לבנות גשר שיחבר בינינו. הבנייה החלה משני הצדדים, אבל אז הגיע הסיום המחריד הזה ומוטט הכל, מצניח את החיבה שלי מטה אל קרקעית הביצה. מי יודע מה עוד נמצא שם, אם נחפור.