״שנות-אור״, סקירה

ההקדמה המסורתית לסרטי פיקסאר: בעבר, כל סרט חדש של אולפן האנימציה התקבל פחות או יותר בהתלהבות ביקורתית. בשנים האחרונות, יש נטייה לביקורת על סרטי האולפן להיות מפולגת ברוב המקרים, לפרקים עם טענה הנשמעת מזה שנים, לפיה האולפן כבר אינו מתפקד כמו כעבר. אני כמעט תמיד מוצא את עצמי בצד התומך בסרט החדש הספציפי, שלא בהכרח עומד בשורה אחת עם המיטב של האולפן. בעיניי הוא כמעט תמיד עובד היטב כסרט בפני עצמו ובהשוואה לסרטים אחרים המוצגים בקולנוע, בלי קשר לסיווג כסרט המיועד לכל המשפחה או כסרט מונפש. "שנות-אור" (Lightyear) התקבל בחשד מן הרגע שפורסם שהוא קיים. חלק מן הביקורות הראשונות שפורסמו בארה"ב פושרות ו/או מאוכזבות, כאמור כבר לא דבר חדש בסרטי פיקסאר.

לחשד הראשוני הייתי שותף. הרעיון לסרט סולו של דמותו של באז שנות-אור מסרטי "צעצוע של סיפור" לא נשמע מלהיב וגם לא ההבהרה שזה "סרט על האדם האמתי שהיווה השראה לצעצוע, לא סרט על הצעצוע". סיפק אותה כריס אוונס שמדבב את הדמות, שהיא לא בדיוק הצעצוע שדיבב טים אלן. אבל גם לא בדיוק דמות אחרת, שכן הצעצוע הוא חיקוי. עם צאת הסרט, מובהר כי לא מדובר באדם אמתי, אלא בסרט שכאילו יצא בשנת 1995 (או קודם) והיה הסרט האהוב על אנדי, הילד שהצעצועים שייכים לו בסרטי "צעצוע של סיפור". זה קצת יותר טוב.

עוד דבר שהוא קצת יותר טוב מהציפיות הוא הסרט עצמו. כן, יש בו מספר אלמנטים שלא לגמרי עובדים, אבל בגדול הוא שומר על המסורת של פיקסאר לייצר קולנוע לילדים ולמבוגרים כאחד, מבלי לזלזל באף אחד מן הקהלים. הסרט גם כולל חלקים מצחיקים מאוד, פועל כסרט מדע בדיוני חכם עם מודעות ומחוות לצדדים שונים בז'אנר, ומכיל שני מוסרי השכל שאמנם מועברים בבירור, אבל יש בהם משהו יעיל. רק חוסר יכולת לייצר רגעים מרגשים במיוחד, וגלריית דמויות משנה סבירות אך לא נהדרות, מונעות מן הסרט לעלות עוד כמה מדרגות בדירוג סרטי פיקסאר ומשאירות אותו עבורי בחצי התחתון בדירוג סרטי אולפן.

"שנות אור" מתחיל בהברה שציינתי כי זה הסרט האוהב על אנדי סביב שנת 1995, תירוץ קצת קלוש לקשר אותו לעולם של "צעצוע של סיפור". בבסיסו הוא יכול היה לעבוד כסרט מדע בדיוני בפני עצמו, אף על פי שיש הרבה משפטים שחוזרים בשתי הגרסאות של הדמות של באז וגם נוכחות של צעצוע נוסף. הסרט מתחיל כאשר באז שנות-אור (עדיין מפריע לי ששמו העברי הוא לא "שנת-אור" ושהסרט לא מלמד את הקהל ששנת אור זה יחידת מרחק ולא זמן, אבל זה כבר דבר נגרר) מסייר בכוכב שעשוי להתאים למחייה, ביחד עם שותפתו ליחידה אלישיה הות'ורן. יש להם גם מתמחה והרבה אנשי מדע מורדמים שיכולים לעזור לביית את הכוכב, אם יש בו תנאים ראויים.

הכוכב שנראה נטוש מתגלה כבית לכמה צורות חיים שמשום מה תוקפות את הפולשים לכוכב שלהם. באז מנסה להטיס את החללית ליעד אחר, אבל לא סומך על אחרים ו/או על הטכנולוגיה – ומרסק את כל הצוות הזה בכוכב עוין. בני האדם מצליחים להקים לעצמם מחנה ואיכשהו להגן על עצמם מפני הסביבה, בעוד באז יוצא לבדו למשימה על מנת לבדוק דרך מילוט מן הכוכב. משימה המצריכה ממנו לנסוע במהירות גבוהה מאוד, מה שגורם לכך כי הוא נשאר צעיר, בעוד על הכוכב בו הוא תקע אנשים אחרים חלפו מספר שנים. זו עלילת המערכה הראשונה, והטובה ביותר בסרט.

במהלך המערכה הראשונה, באז מקפיד לא לקבל עזרה, אף על פי ששותפתו נתנה לו במתנה חתול-רובוט יעיל בתור עוזר ובתור צעצוע למקבילה של אנדי בשנת 2022. בסופו של דבר ובעזרת הרובוט-חתול, באז מוצא פתרון. אלא שכל מי שהוא הכיר כבר מת והאנושות בכוכב הקטן עברה תקופה של בערך 100 שנה. חמור מכך, היא עומדת בפני מתקפה של רובוטים, בהם זורג המוכר אף הוא מסרטי ״צעצוע של סיפור״. באז לא יכול אפילו להגיע למחנה האנושי, רק עומד בחוץ עם יחידה של לוחמים שהוא מגלה שהיא לא ממש מוכשרת. מנהיגה אותה הנכדה של אלישיה, איזי הות'הורן, שלצידה עבריינת מזדקנת ודמות שמדבב טאיקה ואייטיטי באנגלית, ואין לי מושג מה תכונות האופי שלו בעברית. בנקודה זו הסרט יכול להתחיל והאמת שעבר כבר די הרבה זמן.

המבנה של הסרט מעט מוזר, אך אני לא מצאתי בו חריקות של ממש. אף כי הדמויות לצד באז לא מצליחות לקבל סיפור מעורר הזדהות (וכן יש ניסיון לכך) אין צרימה בתסריט שכתב ג׳ייסון הדלי על סמך הדמויות הקיימות. לסיפור תרמו גם מתיו אלדריך ואנגוס מקליין, שגם ביים את הסרט אחרי שנים של עבודה בפיקסאר וקרדיט קודם רק כבמאי-שותף (״מוצאים את דורי״). שלושת הכותבים הם ותיקים באולפן, גם אם לא מן הדמויות המוכרות ביותר בו, והם הצליחו במבחן המסר לדעתי. קל לראות מן ההתחלה את העיסוק של הסרט בצורך בעבודת צוות ויכולת לסמוך על עצות של אחרים, אולם בסופו של דבר המסר היותר מעניין בסרט עובר בהדרגה: השאלה האם להשלים עם טעויות או לנסות לתקן ולהחזיר את המצב לקדמותו. מעבר לכך, יתרון נוסף של הסרט הוא הפעילות שלו בתוך הז'אנר.

המדע הבדיוני בקולנוע הוא ז'אנר שיכול ללכת לכיוון מאוד מסחרי נוסח "מלחמת הכוכבים", או לכיוון מופשט ופילוסופי, שמקרה הקיצון שלו הוא "2001 אודיאסאה בחלל". שני הקצוות המנוגדים הללו הם הסרטים ש"שנות אור" מתכתב עמם בצורה הישירה ביותר – כולל סצנות שנראה כי נוצרו בהשראתם וסוג של עיסוק בסוגיות דומות. הדבר נעשה מבלי להכביד על הקהל או לגרום לילדים להזדקק להסבר מדעי, אך צופה שיבחר לתהות לגבי היבט זה ימצא מספיק חומר למחשבה. לצד הרובד הזה, הסרט מצחיק כמעט לכל אורכו.

בסופו של דבר, ״שנות-אור״ הוא מוצר בידור מוצלח ומשובח, אם כי ייתכן והיותו מוצר יפריע לחלק מן הצופים. אבל חלק מן היתרונות של הסרטים המיוצרים לכל המשפחה הוא הדואליות: כן להיראות כמו חומר שיווקי לצעצועים, אך גם לומר דברים מעמיקים יותר ולהציע מוסר-השכל חיובי לצופים בכל הגילים. לזכות הסרט הזה יש לציין, כי היותו מקדם מכירות לצעצועים הוא חלק מרכזי בהנחת המוצא שלו, גם אם יש בה משהו רופף: בכל הנוגע לייצוג מיעוטים, מדובר בסרט שלא היה יכול לצאת לפני שנים ספורות, שלא לדבר על 1995. אבל אולי היקום של פיקסאר טוב יותר מן היקום בו אנחנו חיים.